תפארת מנחם על ש"ס קעג

וכו' דאמאי לא נילוף איסור מממונא הא אדרבה ממון חמור דהא באיסור' הולכין אחר הרוב ובממון אין הולכין אחר הרוב ע"ש דכאן היינו טעמ' דלא ילפינן משום די"ל דבאיסור צריך למחול על כבודו משום כבוד ד' ותורתו ואדרבה זה כבודו כמו שיבא לקמן בדבור שאח"ז אבל בממון לא חייבי' רחמנא למחול על כבודו בשביל ממון חבירו דמה חזית שהוא ימחול כבודו ימחול חבירו ממונו ושוב לא יהיה בזה מצוה וכן משמע מתוספות שבועות דף ל' ע"ב דהכא היינו טעמא דממון אתיהב למחילה ועפי"ז יש ליישב קושית המהרש"א במגלה דף ג' דמבעיא החם מקרא מגלה ומת מצוה הי עדיף ופשיט דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ופירש"י דכתיב והתעלמת והקשה המהרש"א הא בשמעתין אמרינן דלא ילפינן מן והתעלמת דממונא מאי"סיורא לא ילפינן ולפי מ"ש ניחא שפיר דטעמא משום דממון אתיהב למחילה א"צ למחול על כבודו וא"כ במת מצוה דלאו בר מחילה הוא ילפינן מוהתעלמת כן נ"ל נכון והא דצריך ולאחותו משום דקאי על אדם שהוא כה"ג ונזיר ועושה פסח דאיכא לאוין הרבה ועשה עיין בתוס' ד"ה אמרת ועיין מ"ש בדבור שאח"ז אך מה שעדיין קשה שם במגלה כיון דיליף מוהתעלמת אמאי לא יליף מן ולאחותו עיין בחידושי הרשב"א שם ובס' טורי אבן

בגמרא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא וכו' ראיתי בס' ישועות יעקב או"ח סי' ע"א הביא קושיא בשם רש"ל בתשובה הא אונן פטור מכל המצות וכיון שמת לו מת חל עליו אנינות ואיך יעשה פסח וכו' ובס' הנ"ל יישב דהא דאונן פטור מן המצות אינו כ"א מדרבנן. אמנה צ"ע לפי מה שנתבאר בריש פירקין דהטעם הוא משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה. והא דעוסק במצוה וכו' ילפינן מקרא במכילתין מבשבתך בביתך ובלכתך בדרך אמנם לולא דמסתפינא הייתי אומר דהא דעוסק במצוה פטור מן המצות היינו דוקא במקום שאין שם ביטול המצות רק בשעה שעוסק במצוה זו אבל במקום כשיפטור אותו מן המצות ימשך מזה ביטול מצות גם אח"כ בשעה שלא יעסוק במצוה בכה"ג אמרינן דחייב לעשות המצוה המזדמנת לו כדי שלא ימשך לו ביטול מצוה אחר זמן והנה בפסח אם לא ישחוט עתה בשעת אנינות ימשך מזה שלא יוכל לקיים מצות אכילת פסח בלילה אחר קבורת המת דפסח אינו נאכל אלא למנוייו על כן חייב גם עתה במצות שחיטת הפסח וכן למול את בנו פירש"י דמיירי במילת זכריו דמעכב את הפסח וא"ש

והנה בשו"ת חכם צבי סי' א' הביא בשם הראנ"ח מובא בתשו' מוהרי"ט דאונן אינו חולץ ליבמתו כיון דפטור מן המצות אינו עושה המצוה בזמן החיוב והקשה עליו דלדבריו אינו מייבם ג"כ כיון דפטור מן המצות הוי אשת אח שלא במקום מצוה וא"כ גם לעולם אינו מייבם דקי"ל במס יבמות דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת כפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ולפי"ז לא משכחת מצות יבום דתמיד היבם הוא אונן בשעת נפילה עכ"ד והנה הח"צ דחה עפי"ז דברי הראנ"ח ובאמת הוא מבוכה גדולה אם לא שנאמר דאונן אינו פטור מן המצות כ"א מדרבנן וכבר כתבתי שצ"ע אך לפי מ"ש לעיל ניחא דהא הכא עי"ז שנפטור אותו בשעת אנינות יומשך מזה ביטול מצוה לעולם כקושית הח"צ לכן מטעם זה באמת אינו פטור כמו שנתבאר

דף כ בגמרא שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב וא"ת שאני הנה הרמב"ם פ' יו"ד מהל' כלאים כ' וז"ל הרואה כלאים של תורה אפילו על רבו קורעו מעליו שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת של תורה המפורש ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת מפני שפרט הכתוב לאחותו עכ"ל והקשו עליו למה בהשב אבדה כ' הטעם דלא גמרינן מינה מפני לאו של ממון ובטומאת מ"מ כתב מפני שפרט הכתוב לאחותו ואכתי תיקשי ליגמר מינה והיה לו להביא ג"כ תירוץ הש"ס שב וא"ת שאני ונראה לתרץ דהרמב"ם ס"ל לסברא פשוטה דאין ללמוד המוצא כלאים בבגדו ושאר כבוד הבריות מטומאת מת מצוה משום דכל אדם מישראל חייב למחול על כבודו משום כבוד ד' ותורתו ואדרבה זה כבודו כמו שאמרו ז"ל הממעט בכבודו ומרבה בכבוד שמים כבודו וכבוד שמים מתרבה ודהע"ה אמר ונקלותי עוד מזאת וכו' עמם אכבדה [לבד מאיסור דרבנן שלא העמידו דבריהם במקום בזיון] משא"כ במת מצוה דלא שייך זה דלאו בר מחילה הוא אך הא דפרכינן בש"ס וליגמר מינה י"ל דהרמב"ם מפרש בדרך אחר דהנה התוס' בב"מ דף ל' ע"ב הקשו למה לן גבי השבת אבדה והתעלמת נילוף מן ולאחותו יעו"ש והנה בזה לא שייך לתרץ כנ"ל דשאני מ"מ דלאו בר מחילה הוא אבל גבי ה"א זקן ואינו לפי כבודו חייב למחול ככודו בשביל מצות ה"א דמאי חזית שהוא ימחול כבודו ימחול חבירו ממונו ולא יהיה עוד מצוה וזה באמת תירץ הש"ס לעיל איסורא מממונא לא ילפינן משום דממון אתיהב למחילה וכן משמע מלשון התוס' בשבועות דף ל' ע"ב וכמ"ש לעיל וכיון דא"צ למחול שפיר ילפינן מן מ"מ. ולפי"ז י"ל דקושיות הש"ס וליגמר מינה קאי אדלעיל על השבת אבדה ל"ל והתעלמת כקושית התוס' בב"מ הנ"ל והא דמשני שב וא"ת שאני י"ל עפ"י מה שהקשו התוס' בשבועות שם אמאי לא משני הש"ס הכי לעיל גבי ה"א נמי שב וא"ת שאני ותירצו דמשכחת נמי בקום ועשה כגון שרואה שאחר רוצה ליקח האבדה ע"ש ויש לפרש דהיינו דמשני הש"ס הכא שב וא"ת שאני פי' ולכך צריך והתעלמת גבי ה"א אפילו בקום ועשה כן נ"ל לתרץ ודוק

ועפי"ז יש לישב ג"כ מה שפסק הרמב"ם שם דהרואה כלאים על חבירו צריך להודיעו והוא נגד הירושלמי שהביא הרא"ש כאן להלכה דהרואה על חבירו א"צ להודיעו משום דלגבי הרואה הוי שב וא"ת ויש לתמוה אמאי דחה הרמב"ם את הירושלמי מן ההלכה כיון דלא מצינו בש"ס דילן להיפך אמנם לפי מ"ש דהרמב"ם קושיות הש"ס וליגמר מנה על ה"א ומשני שב וא"ת שאני ולכן צריך והתעלמת אפילו ברואה שחבירו רוצה ליקח דהוי קום ועשה א"כ לפי"ז מוכח בש"ס דילן דהרואה שחבירו עובר והוא יכול להפרישו הוי לגבי הרואה קום ועשה וכיון דלא ילפינן כלאים ושאר איסורים מה"א על כן שפיר פסק דצריך להודיעו ואתי שפיר אמנם לכאורה לא מוכח מכאן רק היכי דחבירו רוצה לעבור במזיד הוא מחויב להפרישו והרמב"ם פסק אפילו בשוגג מדכתב הטור ביו"ד סי' ש"ג דהרא"ש חולק על זה על הרמב"ם והנה מקום אתי דהרמב"ם יליף לה מהא דאמרינן בשבועות דף ל' ע"ב האי צורבא דרבנן דידע סהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לא ליזול ה"מ בממונא חבל באיסור אין חכמה ואין עצה וכו' והקשו בתוס' שם מסוגיא דהכא דמשמע דבשב וא"ת דחי והאי דלא אזיל הוי נמי שוא"ת ותירצו דכשעושים איסור על ידו כגון שבאתה אשה לפני חכם להתירה והוא יודע שבעלה חי לא מקרי שוא"ת ע"כ אם כן מוכח מזה כהרמב"ם אמנם לא צריכנא לכל זה לפי המתבאר דממת מצוה לא ילפינן משום דלאו בר מחילה הוא א"כ מנא לן לחלק בין קום ועשה לשב וא"ת ולפי"ז ממילא לא קשה מה שהקשו התוס' שם בשבועות כנ"ל ודברי הש"ס שם כפשטן דבאיסורא אין חילוק בין קום ועשה לשוא"ת ואין חכמה וכו' נגד ד' ואפילו בשוא"ת לא דחינן מילתא דאורייתא משום כבוד הכריות ולכן שפיר פסק הרמב"ם דהרואה כלאים על חבירו צריך להודיעו ולקרוע מעליו אע"ג דלגבי הרואה שוא"ת הוא כדמוכח בש"ס דשבועות וכן פסק בפ"א מהלכות עדות האי דינא דסהדותא דסתמא ולא ביאר כמו שפירש התוס' ועיין בצל"ח שכ' שחיפש ברמב"ם ולא מצא חילוק זה בין קום ועשה לשוא"ת לגבי כבוד הבריות ולפימ"ש כן הוא דעתו באמת דאין חילוק ודוק

דף כ ע"כ בתוס' ד"ה נשים בבהמ"ז דאורייתא וכו' פי' הקונטרס וכו' עד ואמרינן לקמן מי שלא אמר ברית ותורה בבהמ"ז לא יצא י"ח וכו' יש להקשות הא אמרינן ג"כ לקמן דמי שלא אמר ארץ חמדה וכו' לא יצא אליבא דכ"ע וא"כ נהי דבעיא דנשים מחמת ברית ותורה אכתי תיקשי כהנים ולוים נמי נמי תבעי מטעם שאינם יכולים לומר ארץ חמדה ונראה דדעת התוס' דגבי ארץ יכולים לומר שנתת לאבותינו כמו דקי"ל לענין בכורים דגר מביא וקורא דיכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו משום דאברהם הי' אב המון גוים ואע"ג דגרים עצמם לא נטלו חלק בארץ. וכן פסק הרמב"ם פ"ד מהל בכורים דגר מביא וקורא וכ"ש נשים וכהנים ולוים דיכולים לומר אשר נשבעת לאבותינו וכן מבואר מדברי תוס' ב"ב דף פ"א אבל בברית ותורה דהנוסח הוא על בריתך שחתמת בבשרי"נו ועל תורתך שלמדתינו א"י לומר ולזה דייקו התוס' והביאו הנוסח דברית ותורה. תו יש להקשות בדברי התוס' במ"ש דקמבעי' ליה כיון דלא מצי למימר ברית ותורה הוי מדרבנן או כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן דלא יצא מיירי באנשים ע"כ לפ"ז יש לתמוה מה דאמרינן בש"ס אי מדאורייתא יכולות להוציא אנשים ידי חובתן נהי דכיון דלא שייך בהו הוי דאורייתא מ"מ איך מוציאות אנשיה בברית ותורה עצמן דשייך באנשים ולא יצא י"ח זה ואין