תפארת מנחם על ש"ס קע

משום ברוב עם וכו' כדאיתא בכמה דוכתי ועיין בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' תע"ד] ועוד דיחיד לגבי צבור היא הוי אמינא דש"ס פ' מ"ש דף כ"א דכמאן דלא צלי דמי ואע"ג דלא הוי מסקנא הכי היינו לענין לחזור ולהתפלל ע"ש וא"כ אם לא יפסוק לענות עם הצבור הוי ממעט בכבוד שמים ולא עוד שנראה כאינו מתפלל למי שהצבור מתפללין וכיון דהוי אפילו קצת נגיעה בכבוד שמים פשיטא דהוי ק"ו וב"ב של ק"ו מכבוד בו"ד וכו' אע"ג שגם עתה הוא עוסק בשבחו של מקום ודלא כהי"א שמביא בתחלה והא דהוצרך הרא"ש להסתייע משקלא וטריא דגמרא פ' מ"ש יתבאר להלן

אמנם הסמ"ק נראה שדעתו שאינו פוסק כ"א למיל דקדושה ולא ס"ל הק"ו ואמן דהאל הקדוש וש"ת מדמי להו למילי דקדושה מן הירושלמי המובא בתוס' ורא"ש פרק מ"ש ולפי"ז נסתר ראיות התבו"ש מן ההג"ה דידוע דדברי הרמ"א לקוחין מן הסמ"ק ולפי"ז עלו דברי המג"א כהוגן דלעיל ס"ק ה' הביא דברי הרא"ש משום הק"ו ושפיר כתב דמהאי טעמא אם שמע קול רעמים מפסיק ומברך וכאן בס"ק ו' קאי לפי הבנת המחבר וגירסתו בב"י דאינו פוסק רק לקדיש וקדושה לכן נתן חק וקצבה לכל דבר עד היכן הוא עולה ועכ"פ בכוונת הרא"ש נראה כמו שכתבתי לעיל דאית ליה הק"ו וכפי הנוסחא שלפנינו בטור ולכן צ"ע על הל"ח שכתב דבריו על הרא"ש ולפי מה שביארתי ס"ל להרא"ש דפוסק לכל דבר לענות עם הציבור משום הק"ו ואין לדבריו שיעורין הנ"ל ומ"ש המג"א דבתוספתא פ"ב דברכות משמע כהל"ח הנה עיינתי בתוספתא ולענ"ד אין ראיה משם לדינא והנה ז"ל התוספתא אלו ברכות ששוחין וכו' ואין עונין עם המברך ר' יהודא היה עונה עם המברך קדוש וברוך כל אלו היה ר' יהודא עונה עם המברך ע"כ ואם אמנם שנשמע מהתוספתא דעיקר הקדושה כוא קדוש וברוך אכן אין נ"מ לזה רק לדעת הסמ"ק שאינו מפסיק כ"א למילי דקדושה אבל לפי סברת הרא"ש שפוסק לכל דבר משום הק"ו א"כ נהי דלא הוי מעיקר הקדושה כ"א קדוש וברוך מ"מ יכול לענות עם הציבור גם ימלוך והא דר' יהודא לא היה עונה רק קדוש וברוך י"ל דמיירי בעומד בתפלה ומגיע עם הש"ץ לקדושה שאומר עמו מלה במלה כמבואר לקמן סי' ק"ט ופשיטא דאין ראיה מתפלה לק"ש כדאיתא במס' יומא דף י"ט ודברת בם ולא בתפלה ובברכות דף כ"ט דאפילו המלך שואל בשלומו לא יפסוק וליכא הק"ו משא"כ בק"ש דלא גרע מן מפני היראה והכבוד של ב"ו ועוד דאפי' נימא דבתוספת' מיירי באינו עומד בתפלה י"ל שר' יהודא לא היה נוהג לענות עם הש"ץ רק קדוש וברוך וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ד' סימן י"ט מנהג שלא לענות אחר הש"ץ נקדישך ומביאו ב"י וש"ע לקמן סי' קכ"ה אבל לפי מנהגינו שהציבור עונים אחר הש"ץ כל סדר הקדושה שפיר י"ל דמפסיק בק"ש לענות ג"כ עם הציבור כל הסדר אפילו ימלוך משום הק"ו וה"ה לכל הדברים האומרים בציבור [ובאבודרה"ם ראיתי שהביא התוספתא הנ"ל לגבי ברכת כהנים בהדי הנך מימרי דסוטה דף ל"ט ונראה שהבין דעם המברך היינו הכהן המברך ותמוה ודפשיטא דקאי אש"ץ שאומר קדושה וקדוש וברוך מה עולים לגבי ברכת כהנים]:

אך מ"מ לענין ברכת הרעמים נראה שהדין עם התבו"ש דאינו פוסק אפילו להרא"ש לפי מ"ש לעיל דטעמא דהרא"ש דס"ל דק"ו מעליא הוא משום דכל מילתא דמיתאמרא בהדי ציבורא מתרבה יותר כבוד שמים ממה שאומר ביחיד וזה לא שייך בברכת הרעמים שנאמרה ביחיד ותו אין כאן ק"ו כדעת הי"א דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשבח אחר ויש ראיה לזה מדברי הרמ"ה מובא בטור סי' ס"א דכתב מתחלה דיכול לענות אמן אחר הש"ץ בברכה שניה של ק"ש בין הברכה לק"ש ולא הוי הפסקה דלא גרע מן מפני הכבוד והיראה ותיכף אח"כ כתב דיחיד לא יאמר אל מלך נאמן דהוי הפסקה עי"ש אלמא דלא שייך הק"ו כ"א במילתא דמיתאמרא בהדי ציבורא וא"כ נהי שהוכחתי לעיל דהרא"ש ס"ל הק"ו אכן בכה"ג דברכת הרעמים דלא שייך הק"ו נראין דברי התב"ש נכונים ולא מטעמי ודוק

ועוד נראה מטעם אחר דבברכת הרעמים הדין עם התב"ש ומקודם אבאר דברי התלמידי רבינו יונה דלאחר שכתבו כדברי הרא"ש סיימו וז"ל הילכך לקדיש וקדושה מפסיק אפי' באמצע הפרק ולברכו נמי כיון דהוא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך מותר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב ותוך כדי דיבור כדיבור דמי ואפילו למודים נמי מפפיק אבל נראה למורי וכו' שאם יאמר יוצרנו הוי הפסקה גדולה עכ"ל וצריך להבין הפסקה גדולה ומועטת ותוך כ"ד מה שיאוטי' הכא אי משום דבר שבקדושה ס"ל דמותר להפסיק כדעת הסמ"ק א"כ גם ברכו הוי דבר שבקדושה ומודים נמי אי לדבר שבקדושה מדמי ליה הפסקה גדולה נמי לישרי ואי לאו הפסקה מועטת נמי לא ואי משום הק"ו נמי נראה לכאורה דאין לחלק בין הפסקה גדולה למועטת. לכן נלענ"ד דגם תר"י עיקר סמיכתם על הק"ו אך כיון דלא מצינו דהתירו להפסיק מפני הכבוד והיראה רק לשאול שלום ולהשיב כמו שפירש"י במתניתן שואל מפני הכבוד שואל בשלום וכו' והיינו שיעורא דשאילת תלמיד לרב ותוך כ"ד וא"כ לאו הפסקה הוא כ"כ שאומר הדיבור השני שעמד בו תוך כ"ד לדיבור הראשון שפסק בו ותוך כדי דיבור כדיבור דמי וא"כ לא מצינו למילף לקדיש וקדושה ששיעור מטבע שלהם ארוך יותר מכדי שאילת שלום לרב ודיו לבא מן הדין וכו' על כן הוצרכו להביא ראיה מן הש"ס פ' מי שמתו דשקיל וטרי חם להפסיק לקדיש וקדושה בתפלה ש"מ דבק"ש שפיר דמי [ואף שבקדושה לא שקיל וטרי הש"ס התם מידי ואדרבה אמרינן שם דלקדושה לכ"ע לא פסיק מ"מ כיון שהוצרך הש"ס להשמיענו שקלא וטריא קרו ליה התר"י והרא"ש שוב ראיתי בס' ישועות יעקב שעמד בזה ודבריו שם אינם מובנים] ולכן כשהגיעו תר"י לברכו דלא נזכר בשקלא וטריא דש"ס התם וי"ל דלא עדיף כמו קדיש וקדושה וח"כ על כרחך הדר לק"ו ולכן הוצרכו לומר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב ונמצא למוד שפיר מהק"ו וכן כי מטו למודים דגם לא נזכר התם בש"ס וכל לימודו הוא מן הק"ו ודיו לבא מן הדין וכו' ע"כ כתבו שלא יאמר יוצרנו כן נ"ל נכון בכוונת התר"י והרא"ש שדבריו לקוחים מתר"י אלא שקיצר קצת ולפי"ז נמצינו למדים דלכל דבר שנוסח מטבע שלו ארוך יותר מכדי שאילת תלמיד לרב א"י להפסיק חוץ מקדיש וקדושה דעדיפי כנ"ל אבל בברכת הרעמים וכה"ג לא יפסיק כיון שהם מטבע ארוך וכן אפילו במבע קצר כמו שאילת תלמיד לרב לא יפסיק רק לענות עם הציבור אבל לומר בפני עצמו איזה ברכה או שבח ביחידות לא יפסוק משום דבכה"ג לא שייך הק"ו כמו שביארתי לעיל ובברכת הרעמים לא יפסיק משני טעמים אלו וכדעת התב"ש בדיני' ולא מטעמי'

אבל בקדיש וקדושה נראה דלדעת תר"י והרא"ש כיון דבלא"ה נמי צריך להפסיק יותר מכדי שאילת תלמיד לרב לאמן יש"ר ולקדוש ולברוך ובלא"ה א"י לומר שוב הדיבור השני תוך כ"ד לדיבור הראשון שפסק בו וכיון שבא לידי מדה זו יכול לענות בקדיש גם יתברך ובקדושה גם ימלוך דכיון דהפליג הפליג ושוב לא גרע כבוד של הקב"ה מכבוד ב"ו וכה"ג מצינו בש"ס פ' מ"ש דף כ"ד ע"ב היה עומד בתפלה וביקש להתעטש וכו' ממתין עד שיכלה הרוח ואומר רבש"ע וכו' ופירש"י ואומר בתוך התפלה כיון דמופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע וכ"ש כאן דכבר הוא מופסק ועומד בדבור] עיין במג"א סי' ר"ו ס"ק ד' והבן] וגם מה שמוסיפין בשבת ויו"ט אע"ג דגם הי"ל מודה דלא שייך אל הקדושה כמ"ש המג"א משם היש נוחלין עצמו לקמן סי' קכ"ה מ"מ עונה כיון דמיתאמרי בציבורא שייך בהו הק"ו ולח אמרי' דיו כיון שכבר מופסק ועומד הוא ונראה דעונה גם נקדישך ואע"ג דעדיין לא הפליג כיון דסופו להפליג אין לחלק אך נראה דבמקום שאם יפסיק לכל אלו ישהא כדי לגמור את כולו לא יפסיק רק לקדוש וברוך ואע"ג שכ' המג"א סי' ס"ה ס"ק א' דלקדיש וקדושה מותר לשהות כדי לגמור את כולו היינו לקדוש וברוך אבל היכי דלקדוש וברוך לא ישהא כ"כ כדי לגמור את כולו ואם יפסיק לכל הסדר ישהא נראה דלא יפסיק רק לקדוש וברוך אך בדיעבד אם פסק נראה לענ"ד דאינו חוזר לרא"ש אי משום כיון דלא מחייבינן ליה להפסיק לא הוי אונס ואינו חוזר לדעת התוס' והרא"ש פ' מ"ש והכי קימ"ל או משום שכ' המג"א סי' פ"ה דבק"ש לא יחזור כ"א כשהאיש או המקום אינו ראוי עי"ש. וגם הקדיש אע"ג שכתבתי דמדינא יכול לענות גם יתברך כיון דהפליג הפליג אמנם כיון דבלא"ה דעת המג"א לעיל סי' נ"ו ס"ק ט' כדעת הקדמונים שלא לומר אחר הש"ץ רק עד עלמיא נראה דעכ"פ בק"ש לח יאמר יותר

והנה כ"ז לדעת תר"י והרא"ש והקמים בשיטתייהו אבל לדעת הסמ"ק ודעימי' דלא ס"ל הק"ו וס"ל דאינו רק