תפארת מנחם על ש"ס קסח

מגלה לא יצא לד"ה כמו בדברי תורה ואתי שפיר

דף טז ע"א בגמרא תנן האומנין קורין בראש האילן פרש"י ד"ה וכו' אפילו בזמן שהן עסוקין אלמא לא בעי כיונה ע"כ נראה דמשמע ליה להמקשן דמתניתין מיירי אפילו כשהן עסוקין דאי בטלין ממלאכתן אמאי יקראו בראש האילן דלא הוי ניחא ליה משום ביטול מלאכה דשעת ירידה ועליה דהא בלאו הכי צריכין לירד לתפלה אמנם למסקנא דבטלין ממלאכתן צריך לומר באמת הא דקורין בראש האילן משום ביטול מלאכה דשעת ירידה ועלי' ואע"ג דבלאו הכי צריכין לירד לתפלה י"ל דמיירי שרוצין לקרוא ק"ש תיכף בהגיע זמנה דהיינו משיכיר חבירו ברחוק ד' אמות ועדיין לא הגיע זמן התפלה דמצותה עם הנץ החמה ויצטרכו לירד אח"כ לתפלה לכן לא יבטלו עכשיו וזה מדויק בפירש"י במתניתין האומנין כשהן עסוקין במלאכתן בראש האילן וה"גיע זמן ק"ש קורין לשם מ"יד ע"כ והיינו לפי המסקנא ודוק

בגמרא ת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה וכו' עיין מ"ש לעיל דף י"א ע"א

דף יז ע"א תוספת ד"ה ונפשי כעפר וכו' מה עפר אינו מקבל כלי' וכו' פי' דאי על הדמימה שלא ישיב למחרפו דבר כבר התפלל ולמקללי נפשי תדום ולכאורה היה נראה לפרש כי כבר אפשר שלא ישיב למחרפו אכן ינטור השנאה בלבו לכן הוסיף ונפשי כעפר לכל תהיה היינו שיהיה שפל כ"כ בעיניו ונקלה עוד מזאת עד שישתווה אצלו השבח והגנות ולא ירגיש בקלון כלל כמו עפר שהכל דשין אותה ואינה בעלת הרגשה וכמו שהביאו ספרי המדות מחסיד אחד ששאלוהו איזה יום הייתה בשמחה וכו' אמנם גם זה נכלל בלישנא דלמקללי נפשי תדום שהיה די לומר למקללי אדום אלא הכוונת להיות שכל הרגשות הם מפאת הנפש לכן התפלל שתהיה השפלות וההכנעה מוטבעות כ"כ בנפשי עד אשר תדום מהרגשותי' שוב ראיתי בראשית חכמה פרק ג' משער הענוה שפירש כן

שם בגמרא עולמך תראה בחייך וכו' לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות וכו' שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה משרים ע"כ יש לדקדק כפל הדברים במלות שונות גם מה שספסיקו בדברים אחרים בן פיך ידבר חכמות לשפתותיך יביעו דעת ואפשר לפרש ונקדים מה שארז"ל בפרק במה מדליקין על פסוק והיה אמונת עתיך ששואלין לאדם וכו' ודעת הבנתה דבר מתוך דבר והקשה המהרש"א בח"א שם מפירש"י בחומש ע"פ ואמלא אותו רוח אלקים וכו' וז"ל חכמה מה שאדם שומע מאחרים ולומדי תבונה מבין דבר מתוך דבר מבין דברים מלבו מתוך דברים שלמד ודעת רוה"ק ע"כ ובש"ס הנ"ל אמרינן דדעת הוא הבנת דמת"ד ונקדים ג"כ מה שארז"ל במס' מגלה יגעתי ומצאתי תאמין ויש לדקדק נהי דשייך לישנא דמציאה גם ע"י יגיעה כמו שפירש"י בכתובות דף ס"ו דרוב מציאות צריך לחזור אחריהן מ"מ מה רבותא דקאמר תאמין ומה"ת הי' ה"א שלא להאמין בדבר ההוה ורגיל ומה שנראה בביאור דבר זה נשים לב להבין מה הוא היגיעה שכיוונו אליה רז"ל והנה ידוע כי תורתינו הקדושה ארוכה מארץ מדה וצריך שקידה גדולה וזמן רב לא יום ולא יומים לא שנה ולא שנתים עד שיעמוד על דיני התורה המקובלת לנו ולבנינו לידע האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור וכיוצא בו עוד דרשו רז"ל בפסוק אין כל חדש תחת השמש אבל בתורה שהוא למעלה מן השמש בכל דור ודור יכול כל תלמיד וותיק לחדש ולהוסיף על תוה"ק להגדילה ולהאדירה ולהוציא לאור חלקו ונחלתו בתורה המושרש בשורש קדושת נשמתו כידוע שנשמות ישראל מושרשים באותיות התורה הקדושה ומטעם זה ארז"ל ויחן ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד כיון דלכ"א מישראל חלק בתורה כמו שאמרו דורשי רשומות ישרא"ל ר"ת "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה נגד ששים רבוא נשמות ישראל והם היו צריכים לקבל כ"א כל התורה ואם היו ח"ו פירוד לבבות היו גורמים ח"ו פירוד בנטיעות תוה"ק ולא היו יכולים לקבל את התורה והבן אמנם אם ירצה אדם בתחלת למוד לייגע עצמו להוסיף ולחדש בתורה לא יעלה בידו כי מתחלה צריך להיות ערוכים לפניו רוב דיני תוה"ק המקובלת כי כך הוא דרכה של תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר ואין קצה לתבונה ואפשר מה שיעמול כמה זמנים ימצא מפורש במ"א וגם אם יום או יומים יעמוד בדבר אחד בעיונו ומכ"ש אם כבר יעשה יום יום ממילא יבטל מלימודו שכבר למד וישכח מחוקק וזה וזה לא יעלה בידו [ועיין ברמב"ם פ"א מעלה מעלה הולך ואור עד אשר תופע עליו נהרה אור פנימיות מהל' ת"ת ובש"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ד'] על כן לא על יגיעה זו היתה כוונת רז"ל כ"א כפשוטו על יגיעת הגוף כמאמרם ז"ל אין דברי תורה מתקיימים כ"א במי שממית עצמו עליה שישכים ויעריב לבית המדרש ויקיים דברים שהתורה נקנית בהם השנויים בברייתא דשנו חכמים ועל יגיעת השכל שילמוד בהתעוררת שכלו ויתן לבו להבין הדברים שלומד לעומק סברתם וטעמם ונימוקם וכשלומד באופן זה נקרא חכם לב שמעורר חכמת לבו להבין מה שלפניו ועי"ז מתוקים דברי תורה לחכו כשמוציא בפיו כש"נ מתוקים מדבש ונופת צופים. משא"כ הלומד מן השפה לחוץ ח"ו כתפל בלי מלח והיש טעם בריר חלמות והנה רוב דיני תוה"ק סמוכים לעד לעולם בטעמם וסברתם והשתנות הדין ממקום למקום או מזמן לזמן או מגברא לגברא הכל תלוי בטעם כדאמרינן זיל בתר טעמא וכן כשרוצין ללמוד דבר אחד מחבירו חזינן אי טעם אחד עולה לשניהם ואקפינין להו אידמי. וכשאדם מישראל לומד ומעורר שכלו וכוונת לבו ומוציא מלים מלבו לפיו והדברים מתישבים בדעתו בידיעת מתיקת טעמם ממילא באותה שעה ישוער בדעתו ולבבו יבין התחלפות והשתנות הדין לפי הטעם כנ"ל וזה נקרא תבונה הבנת דמת"ד והוא באותו רגע שמוציא גוף דבר החכמה מפיו מה שהוא לומד עתה בטעמו וסברתו הנקרא חכמה וזה שפירש"י בחומש חכמה מה שאדם שומע מאחרים ולומד תבונה מבין דמת"ד מבין דברים מלבו מתוך דברים שלמד והנה עם שהם שני שמות מ"מ דבר אחד הוא ובאים כאחת דכשהחכמה הוא בלבו בשלימות ממילא תבונה גריר בתריה ואי אפשר לזה בלא זה ובזה יש לפרש פסוק במשלי י"ז לחכם לב יקרא נבון ומתק שפתים יוסיף לקח לכאורה יל"ד איך יקרא לחכם לב נבון הא תבונה לאו היינו חכמה ומילתא אחריתא הוא כמו שנראה מפירש"י בחומש אכן לפימ"ש ר"ל מי שהוא חכם לב בשלימות בודאי יקרא נבון משום דתבונה קשורה בחכמה כנ"ל. ומתק שפתים ר"ל ע"י שמרגיש מתיקת התורה בשפתיו והיינו ע"י הבנת הטעם עי"ז יוסיף לקח להבין דמת"ד התחלפות והשתנות הדינים ע"י הטעם כנ"ל

ויש לפרש ג"כ בתהלים קי"ט מה נמלצו לחכי אמרותיך מדבש לפי מפקודיך אתבונן וכו' ר"ל ע"י הרגשת מתיקת טעמי התורה ע"ז מפקודיך אתבונן להבין דמת"ד ובזה יובן דברי הש"ס בכאן לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות ופירש"י ד"ה פיך וכו' בלשון ברכה היו אומרים ע"כ וקשה מה בעי רש"י בזה פשיטא דברוכי קמברכי לי' וגם מדוע איחר לפרש עד כאן ולא פי' כן בברכות הקודמין ועיין בצל"ח שעמד בזה עכ"ל דהיה קשה לו מה שאמרו בהיפך תבונה קודם לחכמה וגם אמאי לא תפסו לישנא דקרא בתהלים מ"ט פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות אמנם רצו בזה להורות בלשונם כוונת ברכתם לבך יהגה תבונה בשעה אשר פיך ידבר חכמות ע"ד הפסוק במשלי הנ"ל מתק שפתים יוסיף לקח באותו רגע ממש והנה אע"ג שבתהלים מ"ט ג"כ הפי' כן אך מאחר שדהע"ה היה מדבר בעדו אמר כסדרן דחכמה קודמת שהיא הגורמת לתבונה שתבא אבל כאן שבאו לברכו רצו לפרש כוונתם ביותר שלימות כי כן דרך המברכים וזה שפירש"י בלשון ברכה היו אומרים. והנה חכמה ותבונה הנ"ל כיון שבאים ע"י יגיעת הגוף והשכל אינם בגדר מציאה כ"א בגדר קנין כמ"ש שהע"ה קנה חכמה קנה בינה. אכן כ"ז בתחלת למודו שצריך להכניע יצרו ולכוף חומרו נגד טבעו כי האדם עיר פרא יולד ישאף ברוח תאנתו אל תאוות חמדת עוה"ז ותענוגי בני אדם אמנם לאחר אשר יקהל ויעמוד על נפשו להרגיל עצמו בד"ת בחכמה ובתבונה וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול עול התורה נפשו רוחו ונשמתו אליו יאסוף כל כוחות גופו להעתיקם מחמדת העוה"ז אל אהבת נעימות ידידות מתיקות תוה"ק כמ"ש דהע"ה גרסה נפשי לתאבה וכל היום היא שיחתי ירפד יציעו באהבתה יתאוה מתי יקום באשמורות יהגה בה ועל זה רמזו רז"ל באבות פ"ב קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב פי' לאחר שקנה לו ד"ת ע"י יגיעה כנ"ל קנה לו חיי ר"ל שנתהפך החומר לצורה לטוב לו להיות נכסוף ומשתוקק אל אור רוחניות התורה ואיתא בזוהר פ' פנחס דת"ח ניזונין ממזונא דעלמא עילאה כש"ל החכמה תחיה בעליה והוא בעצם חיי העוה"ב והבן והנה אם ארז"ל על הלומד שלא לשמה המאור שבה מחזירו למוטב ומתוך שלא לשמה בא לשמה מכ"ש מי שבא בתחלה לטהר ולדבק עצמו בתורת ד' ויתמיד בזה זמנים טובא ובאהבתה ישגה תמיד לשמה שהמאור שבה תעלהו התורה אור שבעת הימים אשר נגנז בתורה כמו שארז"ל וגם אמרו