תפארת מנחם על ש"ס קסז

בריש פ' היה קורא ש"מ מצות צריכות כונה וכו' ומה מקשה דלמא מיירי בפסוק ראשון דלכ"ע בעי כוונה עכ"ד אמנם לפי מה שביארתי לעיל ניחא דהרשב"א כוונת הלב קאמר וכר' מאיר דקי"ל כוותי' דאמר שמע ישראל וכו' ע"כ צריך כוונת הלב ובמתניתין דהיה קורא ללמוד לפי דעת המקשן וא"כ היה לו כוונת הלב ומה אם כיון לבו ע"כ כוונה לצאת ושפיר קאמר ש"מ מצות צ"כ ואין כאן התחלת קושי' כלל שוב ראיתי בב"י שם בדברי הרשב"א ומבואר מדבריו להדיא כמ"ש

ע"ב בתוס' ד"ה שואל מפני היראה וכו' א"כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש שאין לך מפני הכבוד גדול מזה ע"כ והנה הרא"ש הביא בשם יש מי שאומר דלא דמי להא דשואל ומשיב מפני היראה והכבוד כיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר אמנם דעת התוס' נראה כיון דמילתא דמתאמרי בהדי צבורא שייך ביה ברוב עם הדרת מלך ויחיד לגבי צבור היה ה"א בגמרא לקמן דף כ"א דכמאן דלא צלי דמי ואע"ג דקמ"ל התם דלאו הכי הוא היינו לענין לחזור ולהתפלל עי"ש על כן כיון דשייך בזה קצת כבוד המקום פשיטא דהוי ק"ו ובן בנו של ק"ו מכבוד ב"ו ובחידושי לאו"ח סי' ס"ו הארכתי בזה בכל דיני הפסקות בק"ש בכדי לענות עם הצבור ואעתיק בסוף פירקין

דף יד ע"א בגמרא בעי מיניה אחי תנא דבי ר' חייא מר' חייא בהלל ומגלה מאי וכו' או דלמא פרסומא ניסא עדיף א"ל פוסק ואין בכך כלום. הנה הטור באו"ח סי' תרצ"ב הביא בשם בעל העיטור דלענין מעלה כיון דברכה אחרונה תליא במנהגא אין לגעור במי ששח בקריאתה והשיג עליו הטור ע"ש וראיתי בפרי חדש שם ובשו"ת נודע ביהודא חלק או"ח סי' מ"א שהקשו על בעל העיטור מכאן דעד כאן לא קמבעי' ליה אלא לענין הפסקה דמתניתין מפני היראה והכבוד אבל לשיחה בטילה לא שמענו ואפילו למאי דפשיט ליה דלא אמרינן פרסומא ניסא עדיף מ"מ דיו לבא מן הדין וכו' ולא להקל יותר מק"ש וכתב הנוב"י שם דהבה"ע יליף לה מלישנא דא"ל פוסק ואין בכך כלום דמה דקאמר אין בכך כלום הוא מיותר ומשמע ליה להבה"ע דפי' דאין בכך כלום דאין קפידה כלל בהפסקה אפילו לשיחה בטילה ע"כ וכ"כ המע"מ בל"ח אכן כבר קדמם בזה רבינו יונה ז"ל דכתב להדיא דמאן דס"ל הכי יליף מלישנא דאין בכך כלום עי"ש אמנם לדעת הטור שהשיג על הבה"ע נראה לפרש האי לישנא בדרך נכון ואקדים מ"ש בפני יהושיע וז"ל ותו קשיא לי למאי דס"ד לאידך גיסא דפרסומא ניסא עדיף מה קמבעיא ליה הכא לענין הפסקה טפי משאר מילי דאשכחן דפרסומי ניסא דמגלה עדיף טפי משאר מצות אפילו דאורייתא כדאיתא בפ"ק דמגלה עכ"ד ונראה לי לתרץ עפ"י מ"ש התוס' במס' שבת דף כ"ג ע"ב דאם חל ר"ח טבת בשבת קורין של ר"ח ואח"כ של חנוכה דהיכי דמצי למיעבד תרווייהו תדיר קודם ואע"ג דגבי קידוש היום ונר חנוכה קי"ל נר חנוכה עדיף משום פרסומא ניסא שאני התם דאין לו רק על אחד מהם ויצטרך לדחות לגמרי הפרסומא ניסא אמרינן דלענין שלא ידחה לגמרי עדיף פרסומא ניסא וידחה קדוש היום אע"ג דהוא תדיר אבל לענין אקדומי תדיר עדיף דהא גם כי מאחרינן לקריאת חנוכה יהיה הפרסום במקומו עומד ולא שייך בזה פרסומא ניסא עדיף ע"כ וכן קי"ל בש"ע סי' תרפ"ד ולפי"ז י"ל דהיינו דקמבעיא ליה אי שייך כאן לענין הפסקה עדיפותא דפרסומא ניסא דהא אין בהפסקה מועטת כדי לשאול בשלום או להשיב ריעותא לפרסומא ניסא דזה שיעור דתוך כדי דבור שלום עליך רבי וכדבור דמי והפרסום במקומו עומד והיינו דאמר ליה פוסק ו"אין ב"לכך כ"לום רוצה לומר דאין בהך הפסקה כלום להפרסומא ניסא והפרסום יעמוד במקומו ופי' זה נלענ"ד ברור ואמת שוב ראיתי שיש להעמיס דברים אלו בדברי תר"י ע"ש ודוק וכן יש לפרש בבעיא שאח"ז לענין טעימה בתענית אכילה קיבל עליה או הנאה קיבל עליה א"ל טועם ואין בכך כלום רוצה לומר אפילו תימא הנאה קיבל עליה מ"מ טועם ואי"ן בכ"ך כלו"ם דאפילו הנאה לא הוי כיון דטועם ופולט כמ"ש התוס' ואגב ראיתי להזכיר מ"ש הגאון בעל כו"פ סימן צ"ח על קושיות הט"ז והש"ך אהא דסמכינן על טעימת קפילא הא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא ואין עכו"ם מסל"ת נאמן בדאורייתא ותירץ עפ"י מ"ש הריב"ש דטעימה אינה רק איסור דרבנן ומהני טעימת קפילא כדי שיוכל ישראל אח"כ לטעום עכ"ד וראיתי מי שהקשה עליו דהריב"ש לא קאמר רק באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה טעימה אסור מדאורייתא דהא נהנה ואם כן תיקשי עדיין הא דמבואר בש"ס פ' ג"ה דף צ"ו דטעימת קפילא מהני בב"ח ע"כ ונראה דאשתמיט ליה להמקשה הנ"ל ש"ס דהכא דמבואר דטועם ופולט לא מקרי הנאה ולכן מטעמת אינה טעונה ברכה וכמ"ש התוס' כאן וקי"ל כן בש"ע סימן ר"י והכו"פ מטועם ופולט מיירי ועיין בפרי מגדים שם

דף טו בגמרא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מיהדר ופירש"י דתפלה כל היום זמנה וכו' והקשו בתוס' הא תפלה נמי זמנה קבוע ואפשר לתרץ דאיתא לקמן בריש פ' ת"ה מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה וכיון דעכ"פ אית ליה שכר תפלה כמו שהקריב עולת נדבה מיקרי קצת זמנה כל היום אבל בק"ש הא דאמרינן לעיל דף ט' הקורא מכאן מכאן ואילך לא הפסיד הברכות פי' הרא"ש שם בשם רב האי דוקא עד ד' שעות אבל לאח"ז לא הוי רק כקורא בתורה ולית ליה שכר ק"ש

בתוס' ד"ה ור' יהודא מכשיר בקטן וא"ת באיזה קטן מיירי וכו' נלענ"ד דקושיות התוס' הוא לפי הה"א דר' יוסי הוא אבל אליבא דמסקנא דמתניתין ר' יהודא הוא כמו שפירש"י לקמן ע"ב ד"ה אפילו תימא ר' יהודה ע"ש א"כ צ"ל חסורי מיחסרא ותרי גוונא קטן כדאיתא בשמעתין לא קשה כלל קושיות התוס' ולפי"ז אליבא דאמת קטן שהגיע לחינוך מוציא הרבים י"ח ולא מחלקינן כמ"ש התוס' בתירוצם ואפשר דזה דעת הר"ן בשם בה"ע פ"ב דשבת והובא בש"ע סי' תרע"ה ס"ג ועיין במג"א סימן תרפ"ט ס"ק ד' ובתוי"ט פ"ב דמגלה משנה ז' ודוק

ע"ב בגמרא עני רבא אבתרי' וכו' כגון עשב בשדך. הכנף פתיל עיין ברבינו יונה שכ' דבספרים המדוייקים לא גרסי אותו וזכרתם תזכרו ועשיתם מפני שהם נחים ואעפ"י שלא יתן ריוח כלל ביניהם אין האות נבלעת בתוך חברתה וכן לא נמצא גירסא זו בש"ס דילן ולפי"ז נראה לי למאי דקי"ל דצריך לדקדק שלא יחזק הרפה ולא ירפה החזק כמ"ש הרמב"ם ובש"ע סי' ס"א כ"ש שאינו צריך ליתן ריוח בין עשב בשדך ובין הכנף פתיל דודאי אינו קורא ב' אותיות באות אחת כיון שהראשון רפה והשני דגש וצריך לדחוק דהש"ס מיירי במי שאינו יכול להדגיש מכובד שפתים או במי שאינו מדקדק בזה שלא ירפה החזק וכו' דעכ"פ צריך ליתן ריוח בין הדבקים כן נ"ל

בגמרא אלא אי איתמר וכו' אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא הנה הרי"ף הביא מימרא זו דרב יוסף ואח"כ הביא הא דא"ר טבי א"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל והקשו התר"י כיון דהביא הא דר' יאשיה דאפילו בק"ש יצא לא היה צריך להביא הא דרב יוסף ותירוצם שם אינו מובן עי"ש ולענ"ד נראה בפשיטות דהוצרך להביא מימרא זו דרב יוסף לאפוקי מלישנא קמא דבשאר מצות ד"ה לא יצא ואע"ג דלישנא קמא איפרך לה מ"מ זה דרכו של הרי"ף בקיצור ההלכות ועיין מה שאכתוב בדבור שאח"ז

בפירש"י ד"ה בשאר מצות בכל הברכות נראה לפרש כוונתו עפ"י מ"ש בפני יהושיע דלישנא בתרא נמי ס"ל דרשא דהסכת ושמע שצריך להשמיע לאזניו והא דקאמר האי בדברי תורה כתיב היינו דבדברי תורה צריך להשמיע לאזניו אפילו בדיעבד כדמשמע בריש פ' כיצד מעברין ומה שהביא רש"י דרשא דפ' הרואה היינו משום דלכאורה פשטא דקרא מיירי במצות לכן מייתי מפ' הרואה דמיירי בדברי תורה. עכ"ד לכך פירש"י בכל המצות בכל הברכות שאינם בכלל דברי תורה ולפי"ז ק"ש ומגלה הי' נראה מסברא לומר דלא גרעי משאר דברי תורה וצריך להשמיע לאזניו אפי' בדיעבד והא דפליגי בק"ש י"ל משום דכתיב בה על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים כמבואר בדברי ר' מאיר] ובזה יש לתרץ מה שהוצרך הרי"ף להביא מימרא דרב יוסף אע"ג שכבר הביא הא דר' יאשי' כמו שהקשו עליו תר"י משום דהיה ה"א להיפך דדוקא בק"ש יצא משום דכתיב על לבבך] וארויח לן בזה לתרץ דברי הרמב"ם פ"א מהל' מגלה שפסק דבחרש אפילו בדיעבד לא יצא והקשו עליו שהוא נגד מה שמבואר בסוגיא דידן דלר' יהודא יצא בדיעבד ואמר רב חסדא הלכה כר' יהודא ולפמ"ש ניחא דהא דאמרי' לעיל דלר"י יצא בדיעבד במגלה כ"ז לפי הה"א דאכתי לא הוה ידעינן מדרשא דהסכת ושמע אבל למסקנא אמרינן דבד"ת לא יצא לד"ה אפילו בדיעבד בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא כמו שהבאתי לעיל בשם הפ"י וכ"ש דק"ש ומגלה לא גרעי משאר דברי תורה רק בקריאת שמע פליגי משום דכתיב על לבבך אבל