תפארת מנחם על ש"ס קסו

הרחמים ומימין הפשוטה לקבל שבים "כי "היכי דלימותו פי' אעפ"י שעי"ז ימותו מ"מ חשב זאת לטובה ולרחמים עליהם ואמרה ליה דביתהו מי כתיב חוטאים חטאים כתיב וכפירש"י שיכלה היצה"ר וכיון דיתמו חטאים שיכלה היצה"ר רשעים עוד אינם ר"ל שלא יהיו עוד רשעים ולא יחזרו לסורם כיון שיכלה היצה"ר והיינו דקאמרה ליה אלא בעא רחמי עלייהו דליהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם שיבקש רחמים עליהם שיכלה מהם היצה"ר ולא יחזרו לסורם ועי"ז יוכלו לעשות תשובה ויחיו באמונתם ועיין ברי"ף בעין יעקב

דף י"א ע"א בגמרא א"ה אפילו כונס את האלמנה נמי וכו' אי משום טירדא אפילו טבעה ספינתו וכו' נראה לפרש דלרב פפא דאמר כי דרך לא פריך הכי משום דודאי דרך אית בי' טירדא וכי ממעטינן מה דרך רשות ר"ל טירדא דרשות לאפוקי טירדא דמצוה וא"כ ידעינן דתרווייהו בעינן אבל הכא דממעט משבתך ולכתך י"ל דלכתך דומיא דשבתך בביתך דלית ביה טירדא ולא ממעט רק דבר הרשות ומש"ה פריך אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי נימא דהעוסק במצוה פטור דסבר דטעמא משום הכי הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפילו בלא טירדא ומשני האי טריד וכו' דלאו טעמא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא דבק"ש שהוא מצוה דרבים לא אמרינן הכי וכדאיתא לעיל גדול הקורא ק"ש בעונתה וכו' והשתא סבר דטעמא משום טירדא לחוד הוא ולא משום מצוה כלל לכן פריך מטבעה ספינתו בים וכו' ומשני דתרווייהו בעינן דמשום מצוה לחוד לא פטרינן ליה כנ"ל משום דק"ש הוא מצוה דרבים ומשום טירדא לחוד נמי לא פטרינן ליה דמחינן ליה במרזפתא דנפחא עד שישב ויסיר הטירד' מליבי' ועד דמכוין דעתיה אבל בטריד טירדא דמצוה לא מחייבי' ליה להסיר הטירדא מלבו [ועיין בר"ן פ' הישן] ופריך וב"ש ר"ל לפי מה דמסקינן דלא נלמוד מדרך האי דרך מה עביד ליה ומשני למיעוטי שלוחי מצוה ר"ל אעפ"י דלא הוי רק הכשר מצוה מ"מ טירדא דמצוה הוא [היינו טירדא דמחשבה שמחשב בדעתו אבל טירדא דגוף הדרך ס"ל השתא דלא הוי טירדא דאל"כ מה פריך מטבעה ספינתו וכו' הא מפורש בתורה דבדרך חייב] וכ"ז פשוט אך לא מנעתי לכתוב יען שלדעתי יתיישב בזה כמה דקדוקים בש"ס כאן ובפרק הישן

דף י"ב ע"א בתוס, ד"ה משום דלא מטא זמן וכו' פירש"י מיהו לא הוי שעה וכו' כדאמר בפרק הקורא ר"ל בהקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא

בא"ד ויכול לסבור הברייתא כוותיקין ר"ל אותה ברייתא דהקורא עם אנשי משמר לא יצא ולפי מ"ש בריש דבריהם דשחיטת התמיד היה לאחר ע"ה וס"ל לרשב"י לעיל דף ח' דקורא של יום לאחר עלות השחר לכן כתבו דהא דאיתא בברייתא זו דלא יצא סבד כוותיקין שהיו גומרין עם הנץ אמנם לפי מ"ש התוס' בעצמם דף ס' ע"ב דוותיקין עצמם סוברים כרשב"י ומה שהיו גומרין עם הנץ למצוה מן המובחר א"כ י"ל דהברייתא סברה כרשב"י ולא יצא דקאמר היינו למצוה מן המובחר וכ"כ הרמב"ן במלחמות והבאתיו בריש פירקין והתוס' נראה דמשמע להו דלא יצא פירושו אפילו בדיעבד לכן כתבו דהברייתא סברה כוותיקין ר"ל כוותיקין דווקא וכ"כ הבעל המאור

ע"ב בגמרא פ' ציצית מפני מה וכו' מפני שיש בה ה' דברים הנה בפרטן אתה מוצא ששה ועיין במהרש"א ואפשר לומר דיציאת מצרים לא חשיב דהאיכא נמי בפרשה ריבית ופרשת משקולות כדאמר לעיל ומפני שיש בה ה' דברים יתרות על אותן פרשיות קאמר

דף יג ע"א בגמרא שאני התם דאהדרי' קרא עיין בס' אור יקרות פ' וישלח טעם לשבח למה באמת נעקר שם אברם מכל וכל ולא שם יעקב ובפשיטות י"ל דשם אברם מורה שהיה חסר ה' אברים קודם שנימול כמו שפירש רש"י בחומש בפסוק התהלך לפני והיה תמים על כן לאחר שנימול ואישתני למעליותא בדין הוא שלא להזכיר מה שהיה מקודם [עיין בתוספתא] אבל שם יעקב אישתני מחמת שאמר עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וכו' לכן אותו המלאך שהיה שרו של עשו כשהודה לו על הברכות אמר לא יעקב יאמר שמך שהברכות באו לך בעקיבה ורמי' כ"א בשרה וגלוי כמו שפירש"י שם לכן אחר שהודה איגלאי דלא על שם העקיבה נקרא שמו יעקב רק ע"ש וידו אוחזת בעקב ואדרבה זה מורה שהי שייך לו הבכורה והברכות מהדין כמו שפירש"י שבדין היה אוחז בו לעכבו מפני שהיה ראשון ליצירה וע"כ אמרו כאן שישראל עיקר ויעקב טפילה לו ר"ל דעל ידי שם ישראל גם שם יעקב חוזר ונראה לשבח: תהלות תבענה שפתי לאשר בידו עתותי וסייעני לסיים פ' מאימתי ועתה קולי לד' אקרא ינהיר עיני בנהורא בפרק היה קורא

בגמרא ש"מ מצות צריכות כונה פירש"י שיהא מתכוין לשם מצות ותקשה לרבא דאמר בר"ה דף כ"ח התוקע לשיר יצא ע"כ הנה הכל תפסו מכאן על רבינו יונה שכתב בפרק קמא בשמעתא דפתח בחמרא וכו' דגם למ"ד מצות אינן צריכות כונה דוקא במצות מעשיות כגון תקיעת שופר וישיבת סוכה ואכילת מצה דהמעשה במקום כונה אבל מצות התלויות באמירה לכ"ע צריכות כונה דאמירה בלא כונה לאו כלום הוא עכ"ד והקשו עליו דלפי דבריו מה מקשינן כאן על רבא מק"ש הא ק"ש הוא מצוה דאמירה וגם לרבא צריכה כונה ועיין בבית יוסף סי' תקפ"ט ולענ"ד נראה דלק"מ והוא דמבואר דבכל המצות המעשה והכונה הם שני ענינים מעשה המצוה הוא שיעשה הדבר שציוה הבורא ית' כגון שיתקע בשופר או שיאכל מצה והכונה הוא שיכוין שעושה דבר זה בשביל שכן ציוה הבורא ית' וזה נקרא כונה לצאת ובזה אמר רבא בר"ה שם התוקע לשיר יצא דמצות א"צ כונה כיון דעכ"פ עושה גוף מעשה המצוה שציוה הבורא ית"ש כתקנה אעפ"י שלא נתכוין שעושה כן בשביל שכן ציוה ית' והנה בברכת הנהנין מעשה המצוה הוא שיברך ויודה להשי"ת על הנאתו היינו שיכוין בלבו פי' המלות שהוא מוציא בשפתיו דבלא"ה לא מיקרי הודאה כלל דרחמנא ליבא בעי והכונה הוא שיכוין שע"כ הוא מודה להשי"ת על הנאתו מפני שכן ציוה ד' כדילפינן במכילתין מקודש הילולים והיינו כונה לצאת ידי המצוה והנה לרבא דס"ל מצות א"צ כונה א"צ כונה זו שעושה מפני שכן ציוה הבורא ית' אבל כוונת הלב גם לרבא בעינן היינו שיכוין בלבו ההודאה שמוציא בשפתיו דאל"כ גם מעשה המצוה לא עשה דכי זה הוא המצוה שירחש בשפתיו ולבו בל עמו ועל כן בנקיט כסא דשכרא ופתח בדחמרא א"כ לא היה כוונת לבו להודות לד' על שכרא לא עשה מעשה המצוה כלל וזה כוונת רבינו יונה ז"ל במה שכתב וז"ל דמצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה במקום כונה [פי' כיון שעושה עכ"פ גוף מעשה המצוה א"צ כונה] אבל במצות שתלויות באמירה בלבד ודאי צריך כונה [פי' כוונת ההודאה בלב] שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מן המצוה עכ"ל פ' שלא עשה גם מעשה המצוה אבל כונה לצאת דהיינו שעושה כן בשביל ציווי הבורא ית"ש לא בעינן גם במצות התלויות באמירה למ"ד מצות א"צ כונה ואין חילוק בין מצות התלויות באמירה למצות התלויות במעשה אלא דשם מעשה המצוה הוא אכילת המצה או תקיעת השופר בלא כוונת הלב כלל ובברכת הנהנין ושאר מצות התלויות באמירה מעשה המצוה היא כוונת הלב בפירוש הדברים שמוציא בשפתיו ושיהי' פיו ולבו שוין וכונה לצאת א"כ בשניהם למ"ד מצות א"צ כונה והנה כאן במתניתין היה קורא בתורה היינו דרך למודו ודאי שהי' לו כונת הלב ולבבו יבין מה שפיו מדבר ביחודו ואחדותו ית"ש ומאמין ג"כ וזה הוא הרצון בק"ש דהמצוה הוא שיקרא הפרשה בכוונת הלב וזה הוא קבלת עול מלכות שמים שלימה וא"כ כבר יצא מעשה המצוה ולפ"ז הא דקתני במתניתין אם כיון לבו על כרחך היינו כונה לצאת וזה הי' ס"ד דמקשן ושפיר קאמר ש"מ מצות צריכות כונה פי' כונה לצאת. ומשני בקורא להגיה דגם כוונת הלב לא היה לו והנה בתחלה כרצה הש"ס לומר מה אם כיון לבו לקרות ופריך לקרות והא קא קרי היינו שבודאי היה לו כוונת הלב כיון שקורא דרך למודו וע"ז משני בקורא להגיה ומה אם כיון לבו לקרות ואחר כוונת הלב הן הדברים אבל כיון לצאת לא בעינן כנ"ל והנה הוכרחתי להרחיב הביאור קצת לפי שאמרתי לכאורה דבר חדש שכבר הי' תחת שמש לשונו של רבינו יונה ז"ל והתימה על כל הגדולים שלא הבינו כן מדבריו ולענ"ד זה אמת וברור כשמש לכל רואי השמש

והנה ראיתי בספר שמן רוקח שכ' וז"ל והנה הב"י סי' ס"ג הביא בשם הרשב"א דאף למ"ד מצות אין צריכות כוונה עכ"פ פסוק ראשון צריך כוונה לקבל עליו עול מלכות שמים והקשה מר חותני הגאון בספרו שו"ת כתר כהונה סי' י"ז דא"כ קשה בהא דאמרי'