תפארת מנחם על הרמב"ם צט

אע"ג דכל מעשה בטעות לאו כלום הוא ומסברא אמרינן וכה"א דב"ב קמ"ז מי ששמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים אר"ש בן מנסיא בידוע שאם הי' בנו קיים שלא הי' ותבן לאחרים בן דמוכח דאדעתא דהכי לא עביד וגם בשעת עשיית המעשה מוכח מתוך הענין וא"צ לשום דבור הוי כאלו לא עשה כלום ואין כאן מעשה כיון דהוי בטעות אבל היכי דליכא אומדנא ואי לאו דהתנה הוי מעשה אלימתא אלא דבא לבטל המעשה משום תנאי ועפ"י דבורו בזה הו"א מסברא דלא אתי דבור ומבטל מעשה אי לאו דילפינן מב"ג וב"ר בעינן עכ"פ דומי' דהתם ומעתה זכינו להבין הא דאומדנא דמוכח מתנאי מפורש דמה דאמדינן דעתי' ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא עביד אומד זה הוא בשעת עשיית המעשה גם בלא שום דבור והוי מעשה בטעות וכאלו לא עביד כלום משא"כ בליכא אומדנא המעשה מצד עצמה הוי מעשה אלימתא לולא תנאו שפי' בפיו ואין בדבורו לבטלה כ"א שיהי' דומה ממש לתנאי ב"ג וב"ר ולכן מהני אומדנא דמוכח אפי' במקום דתנאי מפורש וכפול לא מהני כגון מהני תלתא גוונא דכתבנו לעיל. ועיקרא דמילתא משום דהוי מעשה בטעות ולא אתינן עלה מדין תנאי שוב האיר ד' עיני ומצאתי ראי' ממשנה מפורשת לעיקר הדין דאומדנא מהני אפי' לענין מתנה עמשב"ת וגם הטעם שביארנו מפורש שם דבמס' נזיר דף י"א איתא במתניתין הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים ה"ז נזיר ואסור בכולן וכו' יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין ה"ז מותר ע"כ והנה ברישא דאסור בכולן איתא בש"ס שם דהוי מתנה עמש"ב ותנאו בטל וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' נזירות טעם זה והלחם משנה הקשה שם דהא לא הוצרך בש"ס שם לטעם זה רק אליבא דר"ש דס"ל עד שיזיר מכלן אבל לרבנן דבס"ל דבנזר מאחד הוי נזיר מכלן א"צ לזה כבר כתבתי בחי' שם הלכה י"ב דלק"מ דכיון דהתנה בפירוש דאל"כ לא יהי' נזיר כלל אפי' מאחד אלו הוי תנאי מעליא הוו מודו רבנן דאינו נזיר ולכן צ"ל משום דמתנה עמש"ב וזה ברור בדעת הרמב"ם ובש"ס הנ"ל ואפי' הכי בסיפא דאמר סבור אני שחכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות בלא יין מותר והיינו משום דאיכא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נדר והוי נדר בטעות וכן מבואר להדיא בש"ס שם דטעמא דסיפא דמותר משום דהוי נדרי שגגות כמ"ש התוס' ורש"י בל"א דהא דקרי לי' נדרי אונסין משום דלבו אנסו והטעתו עי"ש נמצא זכינו לדון ממשנה מפורשת דאומדנא מהני אפי' לענין מתנה עמשב"ת לבטל המעשה אע"ג דתנאי מפורש לא מהני ותנאו בטל והמעשה קיים. וזה כדברי התה"ד לחלק בין האי דירושלמי דסוף פ' השוכר לש"ס דילן בס"פ הגוזל וכן לענין תנאי דא"א לקיומי' עי"ש מש"ס דיבמות דף ט"ו ועפ"י דברי הראב"ד ז"ל וא"כ ה"ה לתו"מ בד"א

(ד) לכן עתה חל עלינו חובת ביאור דברי התוס' דפ"ק דקידושין דנראה לכאורה מדבריהם להיפך דבתו"מ בד"א לא מהני אומדנא. אמנם נקדים דברי הב"ש בסי' כ"ט ס"ק א' וז"ל ע"מ שתחזירם לי כ' הב"ח דאיירי בכפל התנאי דאל"כ התנאי בטל והמעשה קיים וכו' ועיין בתו"ס שכ' אפילו לא כפל התנאי משום דהוי אומדנא דמוכח וא"ל דלא כ"כ אלא באתרוג משום דהוי אומדנא דמוכח דנתן לו ע"מ שיחזיר לו דהוא נמי צריך לאתרוג דהא לסברת התוס' דלא איירי בכפל התנאי א"כ כל הסוגיא מיירי בלא כפל התנאי אפי' בקידושין ומ"מ התנאי קיים ומ"מ לדינא שפיר כ' הב"ח דהא הרא"ש סוף פ' י"נ הקשה ג"כ קושי' זו ותי' דאפי' באתרוג צריך לכפול התנאי א"כ בקידושין פשיטא דאיירי בכפל התנאי עכ"ל. והנה מש"כ דגם בקידושין מיירי בלא כפל התנאי דכל הסוגיא מיירי בהכי קשה טובא בשלמא באתרוג איכא אומדנא דמוכח דהוא צריך נמי להאתרוג אבל בקידושין מה אומדנא איכא. וגם מ"ש דהרא"ש ש סוף פ' י"נ הקשה ג"כ קושי' זו ותי' דאפילו באתרוג צריך, א"כ ועשה פלוגתא בין התוס' והרא"ש תמוה מאד דהא הרא"ש בפ' אלמנה ניזונית וגם בס"פ י"נ באותו מקום כ' בפי' כד' התוס' דהיכי דאיכא אומדנא דמוכח א"צ לדיני תנאי. ועוד דהטור באו"ח סי' תרנ"ח כ' וי"א דא"צ להחזיר לו אא"כ כפל לתנאי' והשיג עליהם דאפי' בסתם צריך להחזיר משום אומדנא דהוא צריך נמי לאתרוג וא"כ יהי הטור נגד דעת אביו הרא"ש ז"ל ושם זכרונו אחרי הדלת גם נשים לב להבין מה שהבינו שמא מד' התוס' דבאתרוג הוי אומדנא משום דגם הוא צריך להאחרוג וכ"כ הב"ש וזה לא חכר כלל בדברי התוס' רק ז"ל וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא נש חבהיי דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו ע"כ

(ה) לכן כדי לתרץ כ"ז אקדים מה שנלענ"ד דבעצם מהות האומדנא מה היא איכא פלוגתא בין התוספת להרא"ש דז"ל התוס' בכתובות דף צ"ז ע"א ד"ה זבין ולא חצטריכו ליה זוזי ויש דברים שאין מועיל בהם. גילוי דעת עד שיתנה כגון אם הי' מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לא"י דזה דבר שאין רגילות למכור אדעתא דהכי התם ודאי אין מועיל גילוי דעת שאם לא תאמר כן מעכשיו א"צ לשום תנאי אלא גילוי דעת בעלמא ובכל מקום בעינן דומי' דב"ג וב"ר ת"כ אלא ודאי גילוי דעת במילתא שאין רגילות לעשות כן לא מהני עד שיתנה עכ"ל. מבואר מזה דהכל תלוי ברגילות לעשות כן ור"ל דבדבר שאין רגילות לעשות כן אע"ג שאומר ומתנה שעוש' משום דבר זה מ"מ אמרינן דנם בלא זה חפץ הוא בקיום המעשה עד שיכפול תנאו אבל בדבר שרגילות לעשות ס ר"ל דהשכל מחייב שדרך בני אדם לעשות מעשה כזו בשביל דבר זה סגי בהכי וא"צ לת"כ אע"ג דעדין יש לומר דגם בלא דבר זה הי' עושה כן מ"מ כיון דהרגילות לעשות בשביל דבר זה אם נתבטל הדבר בסל המעשה דע"כ לא אמרו דבעינן משפטי התנאים משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה אלא בשאין רגילות וכו' אבל ברגילות נם המעשה מוכיח כן וא"צ כ"א גילוי דעת ושוב לא הוי ביטול מעשה כלל ודו"ה

אמנם הרא"ש כ' שם ת"ל וההוא גברא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל אע"ג דגלי דעתי' מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר בעינן גילוי דעת בשעת מעשה דליכא אומדנא דמוכח כולי האי בלא גילוי דעת דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה הוא מוכרן עכ"ל נראה מזה דלא ס"ל כהתוס' אלא אע"ג דידוע לכל דלדעת כן הוא מוכר מ"מ כיון שאפשר דגם בלא זה הי' מוכר כמ"ש דהרבה פעמים אדם מוכר וכו' לכן לא מהני עד שיגלה דעתו בשעת מעשה והיינו דס"ל דאומדנא דמוכח צריך שיהי' מוכח שני הצדדים שעושה משום דבר זה ובלא ד"ז לא הי' עושה וגם חשב שם כמה ענינים דא"צ אפי' גילוי דעת כגון האי דפ' מ"ש דף קמ"ז שמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים וכו' משום דמוכח טובא גם צד השני כדאמר ר"ש בן מנסיא בידוע שאם הי' בנו קיים לא הי' כותב נכסיו לאחרים. ולהתוס' סגי בצד אחד דהיינו שרגילות לעשות כן משום ד"ז ומוכח עכ"פ שעתה הוא עושה משום ד"ז. והנה בהא דהילך אתרוג במימרא דרבא בודאי אינו במשמע דמיירי דוקא שאין לו אתרוג אחר דהיכן הוזכר זה וא"כ ליכא אומדנא דמוכח משני הצדדי' דהרבה פעמים אדם נותן מתנה מועטת לחלוטין אלא דבכגון זה הוא רגילות ליתן ע"מ להחזיר והיינו דבשלמא במתנה בעלמא אין הרגילות ליתן ע"מ להחזיר דלמה הוא לו כיון שיחזירנו לו אבל באתרוג שצריך המקבל לצאת בו ולברך עליו ואינו צריך לו כ"א לשעה הרגילות ליתנו ע"מ להחזיר והיינו שכ' התוס' דאיכא דוכתי דלא בעי ת"כ כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו ע"כ ולשיטתם אזדו כיון דהרגילות לעשות כן בשביל ד"ז סגי בהכי וא"צ לת"כ כיון שהשכל מחייב שאמת הוא אומר שעתה עכ"פ עושה כן בשביל ד"ז לכן בביטול הדבר יתבטל המעשה

אמנם הרא"ש ז"ל לשיטתו דס"ל דאומדנא מצד אחד לא מהני כמ"ש שם דאפי' ידוע לכל שעושה לדעת כן לא מהני ואע"ג דבזבין אדעתא למיסק לא"י כתב דגילוי דעת עכ"פ בשעת מעשה מהני היינו לענין מכירת קרקעות אמרינן דבלא"ה לא הי' מוכר אבל בנתינת אתרוג שהוא דבר מועט אפי' בגילה דעתו בשעת מעשה לא הוי רק אומדנא דמוכח מצד אחד ולא הוי אומדנא לכן לא רצה לתרץ כהתוס' וכ' בפ' י"נ דמיירי באמת בת"כ אע"ג דכ' אח"ז דבאומדנא א"צ לדיני תנאי דהיינו באומדנא דמוכח טובא כמו שמבואר שם אמנם כל במימרא דרבא דמיירי בסתם ביש לו אתרוג אחר. ולכן בפ' לולב הגזול במעשה דר"ג שלא הי' כ"א אתרוג אחד שלקחו באלף זוז וכו' כ' הרא"ש עצמו בשם בעל העיטור וז"ל] מסתברא כיון שהמקבל מתנה יודע שאין הנותן נותן לו במתנה גמורה שהרי