תפארת מנחם על הרמב"ם צג

דאמרינן שם דאין חולין מחללין קדשים ה"ה כן בכל המצות ולא אתי לאפוקי רק דקדשים מחללין קדשים משום דכתוב ושחט את בן הבקר ולפי"ז תבוא לדיננא דלפי מה דקימ"ל דמכשירי מצוה א"צ כוונה אפי' בצווח שאינו רוצה מ"מ יצא ולכן בחליצה אפי' כפל לתנאו בפי' שאם לא תתן אינו רוצה בחליצה מ"מ עלתה לה חליצה והיינו דוקא כשיודע עכ"פ מה הוא עושה דהיינו שזו חליצה הפוטרת שעכ"פ מעשה החליצה נעשה נתקנה אבל בא"ל בכך אתה כונסה זה חסרון בגוף המעשה שא"י מה הוא עושה וה"ז דומה לסבור שאוכל בשר ואבל מצה דלא יצא כחילוקו של הרא"ש ז"ל. ו ולר"ל י"ל דס"ל עוד יותר דמכשירי מצוה קילי ויצא אפי' בכה"ג. ודע דעפ"י הדברים הנ"ל. הארכתי במ"א בדברים נחמדים ואמתנים לתרץ דברי רבינו יונה בפ"ק דברכות במה שמחלק בין מצות התלויות באמירה למצות התלויות במעשה ותמהו הכל עליו מש"ס דר"פ הי' קורא וכן לתרץ דברי הרשב"ם הנ"ל ממה שתמה עליו הגאון בעל שאג"א בס' טורי אבן במס' ר"ה מש"ס דעירובין דף צ"ה ואכ"מ אך באתי להעיר לב המעיין ישכיל ויבין]

(טז) והנה הדברים האלו נאמרים אפי' לפי מה שהבינו הפוסקים בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל מצות צ"כ מ"מ חליצה הוא רק מכשירי מצוה ואצ"כ ולכן עוקר כוונתו ואינו רוצה בחליצה לפוטרה מ"מ אינו מגרע כח המעשה. אמנם לפי מ"ש הה"מ בפ"ב מהל' שופר לתרץ מש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' חו"מ דכפאוהו פרסים ואכל מצה יצא ובהל' שופר שם כ' בתוקע לשיר לא יצא וכ' דס"ל דבמצות מעשיות המעשה במקום כוונה אבל בשופר אין עיקר המצו' התקיעה דהא יוצא ג"כ בשמיעה בלא מעשה עכ"ד לפי"ז יש מקום לומר דטעמו של הרמב"ם בחליצה מוטעת לפי מה שביארנו דמצוה של מעשה א"צ כוונה ואפי' אינו רוצה לצאת א"י לגרע כח המעשה וא"ש אפי' נימא דחליצה מצוה הוא ולא מכשירי מצוה וארווחנא טובא שנוכל להשוות דעת הרמב"ם בטעמו ונימוקו עם דברי הש"ס דיהיב טעמא משום דכל תנאי דא"א לקיומי עי"ש הם דברים אחדים דהנה הגאון בפ"י במס' גיטין דף ע"ה אסברא לן דברי הש"ס הנ"ל דכל מעשה שא"א לעשות ע"י שליח וצריך לעשות דוקא בעצמו ובגופו זה נקרא מעשה גמור ואין כח בתנאי לגרוע ולבטל המעשה אבל בדבר שאפשר ע"י שליח זה לא נקרא מעשה גמור עכ"ד והן הן הדברים בחילוקו של הה"מ הנ"ל דמצה שא"י לעשות ע"י שליח וצריך דוקא לעשות בעצמו ן ועיי' בתוס' רי"ד פ"ב הקידושין ובמה דאסברא לן הקצוה"ח סי' קפ"ב דבמצות שצריך לעשות בגופו ל"א שלוחו של אדם כמותו עי"ש] זה נקרא מעשה גמור והמעשה במקום כוונה וא"צ כוונה ולפי"ד אפי' צווח שלא לצאת א"י לגרע המעשה אבל בתקיעת שופר שיכול לעשות ע"י אחרים אפי' כשעושה בעצמו לא מקרי מעשה גמור וזה הוא ממש החילוק דבמעשה שא"א עי"ש אין כח בתנאי לבטלו משא"כ במעשה שאפשר עי"ש וע"י אחרים וחדא טכסיסא הוא ועפי"ז יש לקיים מש"כ הה"מ כאן בפרקין דהרמב"ם סמך עצמו על מ"ש בהל' יבום דאין תנאי בחליצה וס"ל ג"כ הטעם כמש"כ לעיל באריכות וס"ל דהן הן ג"כ דברי הש"ס ולא קשה מ"ש הכ"מ דהי' לו מ"מ לכתוב ד"ז כאן בין שאר משפטי התנאים ולפי מ"ש אין זה שייכות לדיני תנאי דאינו מצד גריעות התנאי כ"א מכח אלימות המעשה והא דקאמר בש"ס מכדי כל תנאי מב"ג וב"ר ילפינן אינו כ"א אשגרת לישנא וכה"ג כ' הרש"ל במס' גיטין דף ע"ה מובא בדברינו לעיל בדין תו"מ בד"א אות ו']

(טו) ומ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' יבום וחליצה וז"ל וצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויתכוין הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן עכ"ל עפ"י מה שנתבאר לעיל צ"ל דר"ל לשמן לשם מצוה הפוטרת לאפוקי בכך אתה כונסה. וכמ"ש בחי' הרמב"ן בפ' מצות חליצה מובא לעיל אות י"ג דגם בש"ס עד שיתכוונו שניהם לא אתי כ"א לאפוקי ע"מ לכנוס. ועוד י"ל דלשמן ממש קאמר לפטור אותה והיינו דלכחחלה בודאי בעינן כוונה מעליותא והא בפ"א מהל' מקוואות לענין טבילה כתב ג"כ דלכתחלה צריכה להתכוין אע"ג דבדיעבד פ' שם דאפי' נפלה מן הגשר עלתה לה טבילה. וכאן כ' דין זה בין שאר דינים שאינם מעכבים בדיעבד כמבואר למעיין שם ומ"ש שם בהלכה ט"ז או שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא וכו' פסולה ר"ל כגון דא"ל בכך אתה כונסה דלא נתכוין כלל לחליצה הפוטרת. ומ"ש בהלכה ך"ד בע"מ שתתן לך מאתים זוז וכו' אעפ"י שלא נתקיים התנאי חליצתה כשירה שהרי נתכוין לחלוץ לה ע"כ ר"ל שנתכוין עכ"פ לחליצה הפוטרת אע"ג שלא נתקיים התנאי שכפל שבאם לא תתן אינו רוצה בחליצה לית לן בה כמו שנתבאר. ומ"ש בהלכה ך"ה המוסר מודעא על חליצה חליצתו פסולה ע"כ ומבואר שם בדבריו דאינה בטלה לגמרי ובפ"ב מהל' גירושין במוסר מודעא אגט כתב דהגט בטל לגמרי ובתשו' הריב"ש נתלבט בזה הרבה מובא בכ"מ שם בהלכה ט"ז אכן עפי"ד הנ"ל י"ל דמצות חליצה דמי' למצות מצה שצריך לעשות בגופו דוקא והוי מעשה גמור וכמו במצה מה"ט יצא בכפאוהו פרסים כ"כ בחליצה כשירה אע"ג דאנוס הי' וזה מדינא אבל חכמים פסולה מ"מ אינה בטילה לגמרי אבל גט שיכול לעשות עי"ש וע"י אחרים לא הוי מעשה גמור אפי' בעושה בעצמו ודמי לתוקע לשיר וכחילוקו של הה"מ בפ"ב מהל' שופר הנ"ל באות ט"ו. והא דכ' דבאנסוהו עכו"ם שלא כדין החליצה בטילה לגמרי היינו טעמא משום דשלא כדין הי'

(יז) וכלל הדברים בקיצור נמרץ דלפי תי' הכ"מ לא ס"ל להרמב"ם כלל למשפט זה דבעינן שיהי' אפשר לקיום המעשה עי"ש ולפי מש"כ הה"מ שסמך על מ"ש בהל' יבום דאין תנאי בחליצה ר"ל גם להרמב"ם ד"ז אמנם לפי מה שהארכנו ת"ל בפלפול וסברא אסקינן דאפי' לפי ד' הכ"מ מ"מ לפי מ"ש הה"מ בפ"ב מהל' שופר דמצות שצריך לעשות בעצמו ובגופו דוקא א"צ כוונה ולפי מה שחזקנו דברי הרא"ה המובא בב"י או"ח סי' תקפ"ט דאפי' נוגח שלא לצאת אין בידו לגרע כח המעשה א"כ מכ"ש שאין כח בתנאי לגרע כח המעשה לכן מ"מ הדין אמת דבמעשה שא"א לקיים עי"ש אין כח בתנאי לבטלו אמנם אינו מפאת גריעות התנאי כ"א מכח אלימות המעשה

ועפי"ז נבא לכלל ישוב מה שהקשינו לעיל לדברי הה"מ דהרמב"ם ס"ל למשפט תנאי זה והיינו טעמי' דכ' בהל' יבום דאין תנאי בחליצה. והא חליצה לא משכחת לה כ"א בתנאי דמעכשיו והרמב"ם ס"ל דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים אכן עתה לפי"ד ניחא שפיר דהא דבמעכשיו לא בעינן לדיני תנאי היינו דמהני אפי' בלא כפל לתנאי' או שהקדי' מעש' לתנאי ולאו להן דכ"ז הוא מגריעו' התנאי שלא יוכל לבטל המעש' ובמעכשיו כיון דאם נתקיים התנאי חל המעשה למפרע ולא נתבטלה כלל לכן מהני אפי' תנאי גרוע לבטל עכ"פ בלא נתקיים וכמ"ש הראב"ד מובא בר"ן פ' מ"ש ובהה"מ בפרקין אבל בתנאי שא"א לקיים המעשה ע"י שליח דאין זה מגריעות התנאי כ"א מכח אלימות המעשה שהוא מעשה גמור וא"י לבטלו אפילו בעומד וצווח שאינו רוצה בקיום המעשה לכן גם במעכשיו לא מהני התנאי לבעל המעשה אפי' לא נתקיים ובזה גם דברי הה"מ על מקומם יבואו בשלום בטעמם ונימוקה ובס"ד הדין דין אמת והכל מתוקן וא"ש ודו"ק

(יח) עד כאן טרחנו בדעת רבינו הרמב"ם איזו דרך ישכון אור דעתו אמנם דעת שאר הפוסקים דבדבר שא"א לקיים המעשה ע"י שליח לא הוי תנאי' תנאה והתוס' בפ' המדיר כתב עוד יותר דאע"ג דבשאר משפטי התנאים פליגי בזה כ"ע מודו מפני שהיא מסברא כיון דאין בידו לעשות המעשה עי"ש ה"נ אין בידו להטיל תנאי במעשה זו ועיי' בפני יהושיע שתמה דאדרבה הסברא להיפך דזה שאין המעשה בידו לעשות עי"ש הוא מפאת גריעות המעשה א"כ מכ"ש שיכול לבטלה ע"י תנאי. ולענ"ד אפשר להסביר דאם מטיל תנאי בדבר אפי' תנאי דמעכשיו מ"מ עיקר קיום המעשה הוא בשעת קיום התנאי ואז אינו עושה שום דבר לא בדבור ולא במעשה מ"מ מתייחס המעשה אליו ע"י הגרמא דילי' שעשה ודיבר בשעת עשיית המעשה