תפארת מנחם על הרמב"ם צב

(יג) אכן מ"מ לענ"ד קשה הדבר לאומרו דבכ"מ דאמרי' חליצה מוטעת כשירה ואין תנאי בחליצה מיירי בלא כפל לתנאי' אלא דקמ"ל דמעכשיו אינו מועיל בחליצה מטעם שנתבאר דכל כה"ג הו"ל לפרושי דבדכפל הוי כשאר דיני דעלמא. וגם קשה מה מקשה ר"א ברי' דרב איקא בהמדיר דף ע"ד מחליצה מוטעת על הא דקידש ע"ת וכו' הא חליצה שני' בדלא כפל דלא מהני בי' מעכשיו ועוד הא אמרינן דבדכפל גם בחליצה התנאי קיים והתם בקידש מיירי מסתמא בכפל לתנאי'. וראיתי בשיטה מקובצת שם שהקשה כן דמאי פריך דילמא שני' חליצה דלא מהני בי' תנאי כיון שנתכוין לחלוץ עכ"פ עי"ש מה שתי' ובשעה"מ כ' דהוי יכול לתרץ כן אלא דבלא"ה משני שפיר וזה דוחק. ע"כ אמרתי להרחיב הדבור קצת ויתבררו ויתלבנו הדברים ומשם בארה לסוגיא דפ' המדיר ולד' הרמב"ם וכ"א על מקומו יבא בשלום. וראשון תחלה להבין דברי ר"ל דס"ל דגם בחלוץ לה ובכך אתה כנסה חליצה כשירה הוא מה שלא מצינו כן בקידושין וגירושין ושום מקום. והנראה בזה דהנה בשו"ת ח"צ סי' א' חקר לדעת בהא דאמר ר"י עד שיתכוונו שניהם אי כוונת קנין הוא כדקימ"ל דלקנות בעי כוונה והעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו לא קנה כדאיתא ביבמות דף נ"ב. או כוונת מצוה הוא וכמ"ד מצות צריכות כוונה ע"כ והנה הס' אינו לפני רק שראיתי בס' קצוה"ח סי' ער"ה שהביאו וכ' דהעלה בכוונת קנין הוא והוא הקשה דא"כ אמאי בעינן שיתכוונו שניהם הא בקנין היכי דאיכא דעת אחרת מקנה אותו לא בעינן דעת הקונה כמ"ש הנימוק"י בפ' חזקת בשם הראב"ד ז"ל גבי רב ענן עכ"ד ולענ"ד משום הא לא אריא דבחי' הרמב"ן פ' מצות חליצה כ' דר"י אתי לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"כ בדידה אתי נמי לאפוקי כה"ג וי"ל דעד כאן לא קאמר הראב"ד דבדעת אחרת מקנה לא בעינן דעת הקונה היינו שא"צ הקונה להתכוין לקנות אבל אם יש להמקבל דעת אחרת להיפך עוקר כוונת הקנין לא מהני דעת אחרת המקנה אותו וכיוצא בזה חילק הקצוה"ח עצמו שם בדבור הקדום לכן קאמרינן עד שיתכוונו שניהם היינו לאפוקי אם יש לה כוונה אחרת כנ"ל. אמנם הא קשי' לי אי כוונת קנין הוא לענין מאי צריך כוונתה הא אפי' גבי גט קימ"ל דא"צ דעתיה וכוונתה וא"ל דה"ט דגט משום דבע"כ הא גם החליצה קימ"ל דכופין אותה כמ"ש בטוש"ע סי' קכ"ה סעי' ג' לכן נלענ"ד דהאי עד שיתכוונו לאו כוונת קנין הוא דמשום קנין לא בעינן אפי' כוונתו דלא דמי לגט ולשאר קנינים דהכא לא עשה מעולם שום קנין ביבמה זו אלא דאשה הקנו לו מן השמים כמו שארז"ל וכך גזרה התורה כשתחלוץ מנענו וירקה וכו' תיפטר ממנו והאי עד שיתכוונו שניהם כוונת מצוה הוא ובזה פליגי ר"י ור"ל דר"ל ס"ל דגם כוונת מצוה א"צ לכן ס"ל דבח"ל בכך אתה כונסה נמי מהני ור"י ס"ל דבעינן כוונת מצוה והנה י"ל כפשוטו דפליגי אי מצות צריכות כוונה אמנם נראה די"ל דלאו בהא פליגי ובמצות תרווייהו ס"ל דצריכות כוונה או י"ל דתרווייהו ס"ל א"צ כוונה אך מה דנחלקו בכוונה דחליצה אזדו לשיטתיהו דאיתא במס' יבמות דף ך"א דאיתא שם כה"ג שבא על יבמתו אלמנה מן האירוסין פליגי בה ר"א ור' יוחנן חד אמר אינה פוטרת צרתה וחד אמר פוטרת צרתה מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת מיתבי ואם בעלו קנו תיובתא לימא תיהוי נמי תיובתא לר"ל [ר"ל דאמר דהיכי דיכול לקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת וא"כ אמאי אם בעלו קנו] א"ל ריש לקיש כי אמינא אנא היכי דמקיימי מצוה הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה הוא ע"כ וא"כ ר"ל דס"ל דחליצה להו מצוה הוא כ"א מכשירי מצוה וא"צ כוונה כלל ור"י הוא היינו חד דס"ל התם דאינה פוטרת צרתה דלא אתי עשה ודחי ל"ת משום דאפשר לקיים שניהם דחליצה נמי מצוה היא ולכן ס"ל דצריכה כוונה וכמ"ש לעיל דתרווייהו ס"ל מצות צריכות כוונה אמנם יותר נראה לאידך גיסא דתרווייהו ס"ל מצות אצ"כ וגם תרווייהו ס"ל דחליצה אינה מצוה כ"א מכשירי מצוה ור"י הוא היינו חד דס"ל שם פוטרת צרתה. אמנם פליגי במכשירי מצוה אי צריכות כוונה וגם בזה ר"י לשיטתו עפ"י מה דאיתא בחולין דף ל"א נדה שנאנסה יטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה עי"ש. וכ' בחי' הר"ן הנדפס בחמש שיטות וז"ל לא שייכא הך פלוגתא להא דאיפלגי בפסחים ובר"ה אי מצות צ"כ אי לאו דהכא טבילה ושחיטה לאו מצות הן אלא מכשירין הן ולמר קילי מכשירין ממצות [ר"ל לרב] ולמר קילי מצות מכשירין עכ"ל [ר"ל לר"י אפשר דס"ל מצות א"צ כוונה ומכשירין צ"כ]. ורוב הפוסקים פסקו כרב וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' מקואות דלכתחלה צריכה לכוין ובדיעבד אפי' נפשה מן הגשר וטבלה או שירדה להקר עלתה לה טבילה. ומעתה הגענו לפרשת דרכים. דהנה אנן קימ"ל בכה"ג שבא על יבמתו אלמנה מן האירוסין אם בעלו קני דעשה דוחה לל"ת כמש"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום. ול"א דאפשר לקיים שניהם בחליצה וע"כ צ"ל דחליצה לאו מצוה היא כ"א מכשירי מצוה. אמנם סוגיא דפ' המדיר אזדא כולה אליבא דר"י דס"ל דבמכשירי מצוה צריכות כוונה לכן לדידי' א"א לומר דטעם דחליצה מוטעת כשירה דאע"ג דלת נתכוין לחלוץ כ"א ע"מ שתתן לא משגחינן על כוונתו הא ר"י ס"ל דצריכה כוונה ולכן הוצרך הש"ס לפרש אליבי' הא דחליצה מוטעת כשירה משום דכל תנאי דא"א לקים המעשה ע"י שליח אינו תנאי. אבל לדידן וכמו שפ' הרמב"ם דמכשירי מצוה אצ"כ ואפי' עקר דעתו למילתא אחריתא כגון שירדה להקר עלתה לה טבילה לכן גם בחליצה מוטעת אפי' התנה בתנאי כפול שאם לא תתן לא תהי' החליצה כשירה מ"מ עלתה לה חליצה אעפ"י שלא נתנה דלא משגחינן אפי' במה דעקר כוונתו. וא"צ לטעם דא"א לקיומי' ע"י שליח ולכן לא כתבו הרמב"ם במשפטי התנאים. והרווחנו בהני מילי מעליותא לתרץ הא דלא משני הש"ס דשני' חליצה משאר דיני דעלמא וכמו שהקשה בשיטה מקובצת וא"צ לדחוק כמ"ש השעה"מ. וגם א"צ לומר כמ"ש המכתב מאלי' דמיירי בלא כפל לתנאי' אלא דאפי' בת"כ א"ש כמ"ש:

(יד) אלא דעדין צריך ביאור דא"כ גם בא"ל בכך אתה אונסה תיהוי חליצה כשירה כיון דלא משגחינן על עקירת כוונתו לד"א. והנה במ"א הארכתי בפרט זה למ"ד מצות אצ"כ עיקר כוונתו לא מוריד והשוויתי דעת כל הפוסקים בזה אפי' הרשב"ם שמובא בתר"י פ"ק דברכות ובר"ן פ"ג דר"ה ואכ"מ אכן מה שמוכרח לענינינו דהנה הר"ן בפ"ג דר"ה גבי כפאוהו פרסים ואכל מצה כ' בשם הרא"ה ז"ל וזה לשונו דדוקא בכה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה לא יצא עכ"ל וכ' הגאון מוהר"ם בן חביב ז"ל שם וזה לשונו וירא' דלפי"ד הרא"ה דאם הי' סבור לאכול בשר ואכל מצה לא יצא כ"ש כשיודע שהוא מצה ומתכוון אפי' שלא לצאת כ"ש דלא יצא ולכן יש לתמוה דהב"י בסי' תקפ"ט הביא בשם אהל מועד שכ' בשם הרא"ה שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וא"כ סתרי דברי הרא"ה מדידי' אדידי' עכ"ד. ולענ"ד נראה דאין הרא"ה נסתר מחמתו כלל והק"ו שעשה מוהר"מ בן חביב ז"ל אינו מוכרח והוא דהרא"ה ס"ל דבמצות מעשיית אם המעשה הוא כתיקונה יצא בלא כוונה כמ"ש התר"י פ"ק דברכות וז"ל בקיצור דמצות אצ"כ בדבר שיש בו מעשה דהמעשה במקום כוונה ע"כ לכן אפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי המצוה מ"מ יצא וכל זה כשהמעשה מצד עצמה עכ"פ נעשה כתקנה אבל כסבור שאוכל בשר ואכל מצה ואינו יודע כלל אם אכל מצה זה חסרון בגוף המעשה כי גם מעשה המצוה לא נעשה כתקנה כיון שא"י מה אוכל לא יצא דהרי לא עשה כלום מן המצוה וכעין חילוק זה מצאנו להדיא בש"ס דזבחים דף מ"ו א"ר אלעזר השוחט לשם חולין כשירה משום חולין פסולה ועיי' בפירש"י שם דמשום חולין פי' שסבור שהוא חולין גרע כיון דאינו יודע כלל שזה קדשים אבל ביודע שהוא קדשים אע"ג שעוקר כוונתו ושוחט לשם חולין כשר וזה מבואר מאד כדברי הרא"ה בשני הדיני' שכ' משמו הר"ן והאהל מועד ואין כאן סתירה כלל. והא