תפארת מנחם על הרמב"ם פ

דלא עשו שאינו זוכה כזוכה ע"כ א"כ לפי"ז בביטול קנין י"ל דהפקיעו לגמרי קנינו של זה מדאורייתא מדין הפקר ב"ד:

אכן ממה דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס לענין קידושין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן וכו' לא משמע כן מדאצטריך למימר דאדעתא דרבנן מקדש. והנה הטור בח"מ סי' קצ"ח כ' דאם קנה חפץ בכסף לחוד בלא משיכה דמן התורה קנה ורבנן אמרו דאינו קונה אם קידש המוכר במעות המקח מקודשת מוכח לכאורה מזה דלענין קידושין אוקמה אדאורייתא. אמנם אין מזה ראי' דהטור ס"ל שם כדעת התוס' בפ' המפקיד דלא הפקיעו רבנן כ"א קנין הלוקח בהחפץ אבל קניית המוכר בהמעות לא הפקיעו כלל ואוקמוהו ברשותי'. אכן יש ללמוד מדברי רש"י שכ' בפ' הזהב דף מ"ח ע"א ד"ה קאי באבל וז"ל ונפקא מינה לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוי קידושין דמדאורייתא קני' ודידי' הוא ולר"ל לא הוי קידושין עכ"ל ומדכ' דלר"י הוי קידושין דמדאורייתא קני' מוכח דלא ס"ל כדעת התוס' הנ"ל אלא ס"ל דאפי' קניית המוכר בהמעות הפקיעו רבנן ומ"מ הוי קידושין כיון דמדאורייתא עכ"פ קני' הרי מבואר מזה דס"ל דלא מהני הפקעת הקנין שהפקיעו חכמים רק לענין ממון אבל לענין איסורא אוקמה אדאורייתא לחומרא עכ"פ וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' תרומות הלכה יוד ז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אעפ"י שעדין לא משך הלוקח אסור להאכילה תרומה שד"ת מעות קונות ע"כ מבואר להדיא דעתו דלענין איסורא אזלינן בתר תורה לחומרא. ומה שנראה לכאורה להיפך ממה דאיתא בע"ז דף ס"ג גבי אתן אי לא משכה לא חל איסור אתן וכ"פ הרמב"ם פ"ד מהל' איסורי מזבח יש לחלק דאיסור אתנן אינו חל כ"א לאחר הקנין וא"כ כיון שהפקיעו חכמים הקנין לענין מעות ממילא לא קנתה ולא חל איסורא אבל בהנך דלעיל הקנין והאיסור באים כאחד עיי' שם בתוס' ד"ה והא מיחסרא משיכה שכ' חילוק זה לענין אתנן. וכן ממ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' מעילה שאם קנה חפץ במעות הקדש מישראל לא מעל עי"ש. י"ל דמעילה שאני דודאי תלי' בקנין דכיון דהפקיעו חכמים הקנין לענין ממון עכ"פ א"כ לא קנה ולא נהנה ולא מעל. ועכ"פ פסקי הרמב"ם לא סתרי אהדדי אכן ממה שפסק לענין אתנן מבואר דלא כדעת רש"י הנ"ל דהא בגוונא דרש"י ודאי דהי' הקנין דמעות בזמן מוקדם לחלות הקידושין. והנה במשנה למלך לעיל הלכה ז' כ' וז"ל נסתפקתי במי שקנה חפץ מחבירו ונתן המעות ולא משך דקימ"ל דמן התורה קנה ומדרבנן לא קנה עד שימשוך אם קידש המוכר בחפץ זה מי נימא דמקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה לא תפסי בה קידושין כיון דמדרבנן לא יצא החפץ מרשותו או דילמא ראוי לחוש לקידושי שני כיון דמן התורה קדשה הראשון בגזל וצד זה נראה בעיני עכ"ל. ולכאורה יש ללמוד זה מדברי רש"י הנ"ל כצד השני שנראה בעיני המל"מ ולא יגרע מצדיק עינו. ואולי יש לחלק דכיון דעמד המוכר וקידש בחפץ כבר חזר בו מהמכירה ונתקיים החפץ ברשותו ואין לאחר תורה כלום וגם רש"י י"ל דמיירי קודם חזרה וכן נראה דאל"כ א"כ גם אם כבר החזיר להלוקח מעניניו ונתקיים החפץ בידו עפ"י ב"ד הכי נימא דלעולם יוכל לקדש אשה בחפץ זה וגם לא שמענו במקדש אשה בחפץ דנחקור אם לא הקנה פעם אחד החפץ בדמים וחזר בו. גם לענ"ד יש ללמוד כן מהא דמבואר בקידושין דף נ"ב דממון שא"י להקדיש א"י לקדש בו את האשה ובש"ס דב"מ דף ז' ע"א אמרינן דממון שא"י להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש הרי דהקדש תלי' בהוצאה בדיינים וצ"ע ואין הזמן מסכים כעת עמדי לעיין בזה וגם כי לא באתי לידי מדה זו להכריע בדעתי בדברים כאלו להלכה ח"ו ואני לא באתי כ"א להעיר לב המעיין

הלכה ך"ב אמר לה הילך דינר זה במתנה והתקדשי לפלוני וקדשה אותו פלוני וא"ל ה"א מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי ע"כ וכ' הה"מ ופי' קצת מפרשים בשזה השליח של אותו פלוני וכו' כן פירש"י והרשב"א ור"ל דאותו פלוני עשאו להנותן שליח והוא קידש במעות שלו וסגי כשהנותן א"ל ה"א מקודשת לפלוני כיון שעשאו שליח. ונראה דגם הרמב"ם מודה בזה וכן בש"ע סי' ך"ט סעי' ה' הביא שני הפי' להלכה. וגם נראה דאע"ג דהרמב"ם מודה להמפרשי' הנ"ל לדינא מ"מ לא ניחא לי' לפרש כן הש"ס משום דבעשאו שליח פשיטא דמקודשת ואי משום דהשליח קידש במעות שלו ג"כ פשיטא ומה בכך כיון שזיכה המעות להמשלח ובמתנה קימ"ל דזכין לאדם שלא בפניו כמ"ש הרמ"א בח"מ סי' קצ"ה סעי' ג' והוי כמו שקידש במעות המשלח ומה צורך ללמוד מעבד כנעני וגם לפי זה צ"ל שהשליח קידש אותה בגוף המעות שזיכה להמשלח א"כ לא דמי לע"כ דלאו מידי חסר והכא הרי קחסר אותו ממון שזיכה לו לכן פי' הרמב"ם שהנותן נתן לה מעות במתנה כדי שתתקדש לפלוני ולא קדשה בגוף המעות רק שנתן לה מתנה משלו כדי שתתרצה להתקדש לפלוני ולא זיכה המעות כלל לאותו פלוני ואח"כ אמר לה אותו פלוני בהנאה זו הבאה לה בגללו ור"ל לא בגוף המעות דמתנה הם לו מהנותן רק בהנאת המתנה וא"כ שפיר לאו מידי חסר שהרי אותו פלוני לא זיכה לו כלום ומ"מ מקודשת מדין עבד כנעני דנפדה בכסף ע"י אחרים דהתם נמי מיירי שלא זיכו להעבד כלום דא"כ מה שקנה עבד קנה רבו וכן פירש"י דנלמד מע"כ מכסף ע"י אחרים ולאו מידי חסר שלא זיכו לו כלום כן נ"ל נכון בס"ד

והנה לעיל פ"ג הלכה י"ד בקונטרס הזכי' אות ך"ח ביארתי מדברי רש"י והרשב"א ז"ל דלאו דוקא עשאו שליח בפי' אלא אפי' ארצי קמי' וגלי דעתי' דניחא לי' סגי וכן הוא דעת כל הפוסקים ונראה דגם בזה מודה הרמב"ם ז"ל דכמו דלא אתי לאפוקי עשאו שליח ה"נ לא אתי לאפוקי ריצוי וגילוי דעת דמעיקרא. אמנם הביא בחי' הרשב"א שם דעת הבעל העיטור דגם נתרצה לבסוף מהני וכ' דלא נראו לו דבריו ועיי' שם באות ך"ט שלא מצאנו חבר להבה"ע ז"ל בזה

וראיתי למי שכ' בטעמו של הבה"ע כמו שכ' הריטב"א בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דמהני בנתרצה האב אח"כ משום דאם לא נתרצה האב הדר הוא ושקיל כספא ממנה לכן עתה כשנתרצה הוי כאומר הנח המעות בידה ותתקדש לך והכא נמי אלו לא נתרצה היתה צריכה להחזיר המעות להנותן לכן עתה כשנתרצה הוי כאומר לה תהי' הכסף שקבלת מפלוני בעבור קידושין ע"כ ולפי ענ"ד לא דמי דשם המקדש אמר בשעת הנתינה ה"א מקודשת לי ומהני אמירה זו לאחר שנתרצה האב. אבל הכא מה שהשליח אמר בשעת הנתינה אינה כלום דלא הי' או שלוחו וא"כ גם אחר שהודיעו ונתרצה מ"מ חסר אמירה של המקדש דהא הבה"ע לא הצריך שיאמר לה

הלכה ך"ד האומר לאשה ה"א מקודשת לי בדינר הזה על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום ע"כ בש"ס איתא בכלהו קני לבר מאשה משום דדמי' לחליפין ולכאורה הרמב"ם טעמא אחרינא קאמר מה דלא איתמר בש"ס אמנם ז"ל הר"ן שם אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שמפרש דכל מתנה כה"ג לגבי אשה כחליפין היא שאין אשה מקנה עצמה בהם ובמתנה ע"מ להחזיר לא מקני נפשה שהרי אם אינה מחזרת לא קנתה כלל ואם מחזרת הרי לא נהנית ואפילו אם נהנית בשו"פ קודם שהחזירתה מ"מ איהו לאו בההוא הנאה קאמר לה. ומשום דממתניתין משמע דאין האשה מתקדשת בחליפין מש"ה תלינן מתנה ע"מ להחזיר דלא תני בחליפין דתני עכ"ל. ולפי"ז דברי הרמב"ם כאן הם דברי הש"ס לפי' פירושו. והנה הרמ"א בסי' ך"ט סעי' א' כ' בשם רי"ו ז"ל דאם מקדשה בפי' בהנאת שימוש שבתוך הזמן עד שתחזיר אם שו"פ מקודשת וכ' הב"ש שם דיש ללמוד כן מדברי הר"ן הנ"ל. וראיתי להגאון בס' המקנה בחי' שכ' וז"ל בקיצור וצריך להבין לפי מה דמשמע מהירושלמי שהבאתי בריש מכילתין דבשטר שיש בו שו"פ מתקדשת בתורת כסף אע"ג שלא א"ל בפירוש שמקדשה בשיווי השטר וכן מוכח מש"ס דף מ"ח דשמין את הנייר וא"כ הכא נמי נימא שדעתו על הנאת