תפארת מנחם על הרמב"ם עז

הגאונים בתומים סי' ס"ו ופ"י בשמעתין ואפשר לתרץ דברי הרמב"ן דהנה מבואר מתוך הסוגיא דגיטין דהא דמעמ"ש הוי הילכתא בלא טעמא הוא דוקא במלוה דליתי' בעינא והוי דשלב"ל ולכן כ' בעל גד"ת הביאו בשעה"מ פ' כ"ב מהל' מכירה דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל מעמ"ש קונה מדינא עי"ש ובסוגיין מ"ד מקודשת הוא ר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הוי שפיר לישנא דמקודשת מדאורייתא כיון דקונה מדינא ועפי"ז יש לישב ג"כ דברי רבינו הרמב"ם דאע"ג דס"ל בעלמא דקנין דרבנן לא מהני למילתא דאורייתא אכן במעמ"ש בקידושין לפימ"ש הרמ"א בח"מ סי' ר"ט הבאתי' לעיל דהיכי דרוצה לקנות מקנה דשלב"ל א"כ בכה"ג קונה מדינא ושפיר הוי קידושי תורה אפי' במעמ"ש דהוי בעלמא קנין דרבנן אכן בקידושין שאני כיון שרוצה לקנות אותה וא"ש

(ב) האמנם שאני לעצמי לא אוכל להלום דברי הגד"ת הנ"ל דנראה לענ"ד דבמלוה דליתי' בעינא אפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ הוי הילכתא בלא טעמא דבמאי קני בדיבורא בעלמא לא קני ודוקא בפקדון דאיתי' בעינא איכא טעמא משום דקימ"ל תן הוי כזכי וקנה כמבואר שם מדברי הר"ן אבל במלוה דליתי' בעינא לא שייך זה ועפי"ז לא קשה מה שהקשה שם וכן מה שהקשה בשעה"מ שם עי"ש

ג) אכן נלענ"ד לתרץ דברי הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל דבקידושי כסף וה"ה בקנין כסף דקרקע לא בעינן קנין וזכי' דהיינו שהמוכר או האשה יקנו את הכסף באיזה קנין וסגי אי מטי לידם והם שלהם שאין אחר יכול להוציא מאתם ותדע דלר' יוחנן דס"ל ד"ת מעות קונות במטלטלין ולא מצינו אליבי' שום קנין אחר מפורש בתורה למטלטלין קשה במאי קנה המוכר את המעות וע"כ צ"ל דדא גזירת אורייתא דהלוקח יקנה במה שנותן הכסף להמוכר וכיון שנגמר המקח בזה עי"ז עצמו נקנים המעות להמוכר וא"כ אם נותן לה כסף משלו לא בעי שום קנין והיכי דנותן לה חוב שביד אחרים סגי עכ"פ בקנין כל דהוא דלא למיהדר בי' כי היכי דליהוי כאלו מטי לידה ועי"ז נגמרו הקידושין ולכן כיון שקנתה עכ"פ מדרבנן והוי כאלו נתן בידו נגמרו הקידושין ועי"ז עצמו נקנים לה מדאורייתא דלא גרע מאלו נתן בידה כסף שלו בלי שום קנין כמו שנתבאר רק דלמ"ד דמעמ"ש אינו קונה במלוה כיון דליתי' בעינא או בשט"ח בלא כתב ומסר לה אינה מקודשת דלא נתן לה כלום כיון שא"י להוציא מיד הלוה אבל אי קנתה עכ"פ להוציא מיד הלוה הרי נתן לה וא"נ עוד קנין ולכן במעמ"ש אע"ג דהוי קנין דרבנן מ"מ הוי קידושי תורה וזה לא שייך בלולב שם לענין קטן שאין הקנאתו כ"א מדרבנן ובמה יקנה זה לצאת מצוה דאורייתא דבעי לכם דהא אינו מוכר לה קטן שום חפץ דנימא ע"י המקח קנה ואפי' אם ימכור לו אין זכי' לקטן מדאורייתא] וכן בשטר למ"ד מכירת שטרות דרבנן שכ' התוס' בפ' הספינה הטעם דהוי דשלב"ל לא שייך זה לומר דע"י שנגמרו דקידושין קנתה השטר כיון דהוי דשלב"ל ולא עדיף מאלו עשתה בהשטר קנין ממש המועיל בכ"מ מ"מ לא מהני בדשלב"ל כיון דליכא הדבר בעולם לקנות אבל במעמ"ש דהלוה הי' בשעת המכירה ושיעבד גופו י"ל כמ"ש הר"ן פ"ק דגיטין ר"ל דהוי כמו דבר שבא לעולם. ואע"ג דהר"ן כ"כ למ"ד דבמעמ"ש א"י למחול והרמב"ן ס"ל דיכול למחול עיי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק צ"ז מ"מ י"ל דהרמב"ן ס"ל דלא תלי' בהא עיי' בש"ך שם ס"ק פ"ז דכ"כ דאפי' לאמימר י"ל דיכול למחול וכ"כ אליבי' דהרמב"ן עי"ש ודו"ק:

ובזה עולים כהוגן דברי הרמב"ן הנ"ל וגם דברי הרמב"ם א"ש ולפי"ז אע"ג דדעת הב"י דבמעמ"ש הוי קידושי תורה מ"מ במ"ש מוהרש"ל ביש"ש פ' מרובה סי' ז' דלדעת הרא"ש דיאוש לחוד קונה מדרבנן אם קידש בו הוי קידושי תורה י"ל דהב"י אינו מודה בזה והיינו נמי כיון שהוא עצמו לא קנה מן התורה לא שייך מ"ש לעיל ועיי' בב"ש סי' כ"ח ס"ק ו' ודו"ק היטב:

(ד) ועוד. נ"ל לתרץ דברי הרמב"ן בט"ט ע"ד פלפול וגם לתרץ מה שתמה בעל פי' בתוס' בשמעתין שכ' הטעם דהמוכר שט"ח לחבירו יכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן ותיכף אח"ז כ' דבמכר במעמ"ש א"י למחול והא קנין מעמ"ש אינו כ"א מדרבנן ואמאי א"י למחול עכת"ק. ואקדים מש"כ האחרונים הגאונים הספרדים דאפי' למ"ד דקנין דרבנן לא מהני למילתא דאורייתא כיון דלא קנה כ"א מדרבנן מ"מ מודו דנפיק מרשותא דבעלים הראשונים מדאורייתא רק דלא עשו שאינו זוכה כזוכה דהיינו שהקונה אינו קונה כ"א מדרבנן אבל מרשות הבעלים נפיק מדין הפקר ב"ד הפקר והוא מן התורה ולכן יצא מידי בעלים מדאורייתא עכ"ד עיי' בס' מח"א הל' מכירה סי' ב'. והנה במעמ"ש שקיל וטרי הש"ס בגיטין דף י"ג וי"ד למיהב טעמא ואמר רב אשי שם דבההיא הנאה דמשתניא לי' ממלוה ישינה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשי' ופריך הש"ס א"ה הני דבי בר אלישיב דכפתי ושקלי לאלתר מה א"ל ומסקינן דשווינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא וכ"כ כל הפוסקים דמעמ"ש הוי הילכתא בלא טעמא וראוי לשום לב ואטו הני דבי בר אלישיב הוי רובא דעלמא והא לרוב העולם דאיכא האי הנאה דמשתניא לי' ממלוה ישינה למלוה חדשה יש טעם לשבח בקנין מעמ"ש דכוותי' אשכחן בערב דאמרינן בהאי הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשיה. אמנם הדבר נכון האי דלא בעי הש"ס למיקם בהאי טעמא והוא דבשלמא גבי ערב שמשעבד עצמו וממון שלו שפיר י"ל דכיון דאית לי' הנאה גמר ומשעבד נפשי' אבל במעמ"ש דבעינן שיצא הממון מרשות המלוה שהוא הנותן לרשות המקבל וגוף הממון והמלוה והשעבוד הוא של המלוה. והנאה דמשתניא ממ"י למלוה חדשה ליכא גבי מלוה כ"א גבי לוה לא שייך לומר כיון דאית לי' ללוה הנאה גמר ומשעבד נפשיה הא אין הממון שלו ובמאי נפיק מרשותי' דמלוה ולכן מוכרח לומר דגוף קנין מעמ"ש הוא מתקנתא דרבנן והוא הילכתא בלא טעמא. אמנם לבתר דתקינו רבנן דמעמ"ש קונה ויצא עכ"פ מרשות בעלים הראשונים שהוא המלוה מדאורייתא מדין הפקר ב"ד הפקר כמ"ש לעיל בשם הגדולים לכן אע"ג דבקנין דרבנן דעלמא לא עשו שאינו זוכה כזוכה ואין הקונה קונה כ"א מדרבנן מעמ"ש שאני דלבתר דנפיק מרשותי' דמלוה ואין לנו כ"א בהדי לוה במאי משתעבד שוב אמרינן שפיר דבהאי הנאה דמשתניא לי' ממ"י למלוה חדשה גמר ומשעבד והוי קנין דאורייתא כמו גבי ערב דמשתעבד מדאורייתא בשביל הנאה דאית לי' ולכן מעמ"ש לאחר שתקנו רבנן שיקנה חוזר מקנין דרבנן לקנין דאורייתא ולכן ניחא להרמב"ן במאי דתני בסיפא במעמ"ש דמקודשת מדאורייתא. אבל במכירת שטרות למ"ד שהוא מדרבנן משום דהוי דשלב"ל א"כ גם לאחר שתקנו רבנן ויצא מידי הבעלים מ"מ אין הלוקח יכול לקנות מדאורייתא כיון דאינו בעולם ומ"מ לא הוי כ"א קנין דרבנן ושפיר הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי תני מקודשת דמשמע דאורייתא וא"ש. וממילא מיושב קושיית הפ"י הנ"ל על התוס' דאע"ג דכ' הטעם דהמוכר שט"ח לחבירו יכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן מ"מ במעמ"ש א"י למחול דמעמ"ש לאחר התקנה חזר להיות קנין דאורייתא כמו שנתבאר ודו"ק

(ה) ובזה אמרתי לתרץ קושית התוס' בגיטין דף י"ג שהקשו במה דאיתא בב"ק דף פ"ט דאשה שחבלה באחרים אין לה לשלם דאם תזבן לכתובתה בט"ה תוכל למחול לבעלה והקשו התוס' הנ"ל דאכתי קשה דתיזבן הכתובה במעמ"ש דא"י למחול כדמוכח משמעתין דקידושין דף מ"ח וא"ל שהבעל לא ירצה לעמוד אצל המכירה הא מעמ"ש מהני בע"כ ונוכל לכפותו עכת"ק ולפי מ"ש י"ל בט"ט דהנה נתבאר הטעם לעיל בדברינו דמעמ"ש א"י למחול משום דלאחר התקנה דנפיק מרשות המלוה מדין הפקר ב"ד הפקר שוב אמרינן לענין שיעבודי' דהלוה דבהאי הנאה דמשתני' לי' ממ"י וכו' גמר ומשעבד נפשי' והוי קנין דאורייתא לכן א"י למחול נמצא דכ"ז אם הי' הקנין דמעמ"ש מדעתו הלוה אבל אם היא בע"כ אע"ג דמעמ"ש מהני גם בע"כ מ"מ עכ"פ לא שייך האי הנאה לומר דמשעבד נפשי' הא אדרבה צווח דלא ניחא לי' בזה וא"כ לא הוי רק קנין