תפארת מנחם על הרמב"ם עה

ביארתי דבריו לעיל פ"ג ה"א אות וא"ו ע"ש אמנם להרמב"ם א"צ לזה דס"ל דאע"ג דגם במקדש במלוה איכא הנאת המחילה מ"מ אינה מקודשת בזה אפי' שמקדשה בהנאה זו מטעם שנתבאר דאם קידושין אין כאן הנאה אין כאן. אמנם כ"ז שייך בקידושין דגמרינן משדה עפרון ובעינן דומיא דהתם אבל י"ל שפיר דקנה דאע"ג דמלוה להוצאה ניתנה מ"מ קונה בהנאת המחילה ולכן ס"ל בהל' מכירה דבמכר קנה. אמנם בש"ס דף מ"ז דקאמר ותסברא וכו' קאי התם אליבא דרב ובש"ס דף ג' איתא דרב יליף קידושי כסף מן ויצאה חנם אין כסף [ועיי' בפ"י שם די"ל דרב לית לי' הלימוד של כי יקח] וא"כ אין לומר טעם הנ"ל וצ"ל כפירש"י דבמקדש סתם במלוה דעתם על המלוה ולא על הנאת המחילה שוב אין לחלק בין קידושין למכר לכן פריך שפיר ותיסברא כ אימא סיפא ושוין במכר שקנה ואתי שפיר

ועוד י"ל ע"ד פלפול דהנה כבר ביארנו דלפי דעת רש"י ז"ל דבהנאת מחילת מלוה מקודשת צ"ל דהא דמקדש במלוה סתם אינה מקודשת משום דבסתם דעתה אמלוה. והנה יש להעיר מהא דאיתא בב"מ דף יו"ד ע"א ראה את המציאה ונפל עלי' וכו' כיון דנפל עלי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי'. דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני והנימוק"י כ' שם דטעמא כיון דד' אמות הוא קנין דרבנן והוי כאומר אי אפשי בתקנתא שתקנו לי חכמים ובכגון זו שומעין לו ע"כ ור"ל כיון דרוצה לקנות עכ"פ לכן אי הי' קנין דאורייתא הי' קונה לו מ"מ אע"ג שלא נתכוין לו. וכ"כ באסיפת זקנים שם בשם הרמ"ה ז"ל וכ' דהרשב"א כ' אפי' בקנין דאורייתא לא קני בכה"ג דגלי דעתי' דלא ניחא לי' דכי מקנין לו לאדם בעל כרחו עכ"ד ולפי דעת הרא"ה ז"ל קשה כאן במקדש במלוה כיון דהיא רוצה עכ"פ להתקדש ולהקנות עצמה וקנין כסף בקידושין הוא מדאורייתא בדין היא שתתקדש בהנאת מחילת המלוה אע"ג דדעתה על המלוה אכן לדעת הרשב"א ניחא. אמנם כיון דהרשב"א תלי לה בטעמא דכי מקנין לו לאדם בע"כ מבואר דהיכי דהקנין חל בע"כ גם בכה"ג וכ"ש הוא שרוצה לקנות או להקנות רק דנתכוין לאיזה קנין אחר שאינו מועיל אז קונה הקנין המועיל בלא דעתו. לפי"ז נחזי אנן בקידושין דאמרינן בפ' חזקת דף מ"ח דמדינא תלוה וקידש קידושיו קידושין אלא דהוא עשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והסברא נותנת דזה דוקא אם כפה אותה על גוף הקידושין שלא היתה רוצה להתקדש כלל אפקיענהו רבנן לקידושין מפני שעשה שלא כהוגן שלא יהיו בנות ישראל כהפקר אבל אם היא רוצה להתקדש לו רק שרוצה שיתן לה כסף וכפה לקבל שו"כ י"ל דמקודשת דבזה לא עדיף קידושין מזבוני. ולפי"ז יש מקום לומר דגם בכה"ג כיון שהיא רוצה להתקדש אע"ג דדעתה אמלוה מ"מ נקנית במחילת המלוה שלא מדעתה דלא גרע מבע"כ. אמנם מצד אחר י"ל דלא מהני דהתוס' בריש קידושין הקשו מנ"ל דבקידושין שו"כ ככסף דהא חזינן דבעבד עברי וניזקין בעי קרא לזה. ותי' הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דדוקא בע"ע וניזקין מן דהם בע"כ בעינן קרא אבל בקידושין דמדעתה הסברא נותנת נותנת דשו"כ ככסף כיון דנתרצית. וכ' המוהרי"ט מובא בב"ש סי' כ"ז דלפי"ז בבע"כ לא הוי שו"כ ככסף. וא"כ הכא נמי דמחילת המלוה לא הוי כסף רק שו"כ וכיון דלא הוי מדעתה לא הוי שו"כ ככסף ועפי"ז יש לחלק בין קידושין למכר דבקידושין לא מהני אע"ג דאיכא שו"פ דמחילת המלוה מטעם הנ"ל אבל במכר דקימ"ל מדינא דשו"כ ככסף ממש כמו שפירש"י בב"מ דף מ"ו ע"ב ד"ת מעות קונות כדאשכחן גבי הקדש ונתן הכסף וקם לו והתוס' בריש קידושין כתבו דבהקדש שו"כ ככסף דילפינן מכלל ופרט וכלל וקימ"ל נמי תלוה וזבין זביני' זבינא לכן מהני קנין מחילת המלוה שלא מדעתו עפ"י מה שנתבאר לפנינו ועפי"ז עולים כהוגן דברי הרמב"ם בנימוקו וחילוקו. ובש"ס דקאמר ותיסברא ושוין במכר וכו' י"ל עפ"י מש"כ בחי' הריטב"א דלרב דיליף קידושי כסף מויצאה חנם אין כסף מוכח דשו"כ ככסף כמו דאין כסף לאדון זה שו"כ בכלל ה"נ ביש כסף לאב שו"כ בכלל ובש"ס דף מ"ז שם קאי אליבא דרב ולדידי' מוכח מקרא בקידושין שו"כ ככסף ומהני בע"כ כמו במכר כמש"כ לעיל ואפ"ה, ס"ל דמקדש במלוה אינה מקודשת הרי דלדידי' לא תלי בקני' בע"כ ושפיר פריך הש"ס ותיסברא ושוין במכר ודו"ק כי נכון הוא ע"ד פלפול. ועוד י"ל עפ"י סגנון הנ"ל בא"א לפי מה דתלינן הא דאינה מקודשת במחילת המלוה משום דדעתה אמלוה בקנין בע"כ ועפ"י דברי הרשב"א הנ"ל י"ל דהנה בש"ס פ' חזקת דף מ"ח קאמר אמימר תלוה וזבין זביני' זבינא תלוה וקידש קידושיו קידושין ומר בר רב אשי פליג עלי' בתלוה וקידש משום דהוא עשה שלא כהוגן אפקיעו רבנן לקידושין מיני' וא"כ י"ל דסתמא דהש"ס בדף מ"ז סבר כאמימר ואין חילוק בין קידושין למכר דנודע דמר בר רב אשי חתם התלמוד אחר מות רבינא ורב אשי ולפי מה דקימ"ל כמב"ר אשי עולים דברי הרמב"ם כהוגן לחלק בין קידושין למכר

ועוד י"ל באופן אחר מש"כ הגאון בס' המקנה דף וא"ו בפירש"י ד"ה אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן וכו' וז"ל ונראה די"ל הטעם לפי מ"ש התוס' דף ג' דכיון דילפינן משדה עפרון כל דלא הוי כסף בקונה שדה מן הנכרי לא הוי כסף נמי לגבי קידושין. ונראה דבקונה שדה מן הנכרי ודאי אינו נקנה במלוה כיון דאינה בעין אע"ג דבישראל י"ל דהוי כמו בעין משום שעבוד נכסיו דהוי דאורייתא אבל בנכרי ודאי לא הוי שעבודא דאורייתא דהרי כ' הרשב"ם סוף ב"ב דשעבודא דאורייתא נפקא מקרא דיוציא אליך העבוט ואמרינן בפסחים דף ל"א דישראל מנכרי לא קנה משכון ממילא כ"ש הוא דשעבודא לאו דאורייתא והיינו דכ' רש"י כיון דקידושי אשה ילפינן משדה עפרון לא מהני במלוה עכ"ל ומבואר מזה דיש לחלק דדוקא בקידושין לא מהני במלוה משום דנלמד מש"ע דמיירי בנכרי אבל במכר מהני וקונה דחשיב כמו בעין משום השעבוד דשעבודא דאורייתא. אמנם בש"ס דף מ"ז קאי אליבא דרב דס"ל בדף י"ג במס' קידושין דגם בישראל שעבודא לאו דאורייתא אכן הרמב"ם דפסק בפי"א מהל' מלוה דשעבודא דאורייתא שפיר פסק דבמכר מהני אע"ג דבקידושין לא מהני ודו"ק

עיין בהה"מ שנסתפק בדעת רבינו בהחזיר לה השט"ח אי מקודשת בהשטר ועיי' בטוש"ע סי' כ"ח שהוא מחלוקת הפוסקים עי"ש וקשה למ"ד דמקודשת הא דפריך בש"ס דף מ"ז ע"ב נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח וכו' ובמקדש במלוה קמפלגי וכו' והא י"ל דכ"ע ס"ל מקדש במלוה אינה מקודשת רק דמיירי בהחזיר לה השט"ח כדמשמע מהלשון התקדשי לי בשט"ח ופליגי במקדש במלוה ופרוטה אי דעתה אמלוה אי דעתה אפרוטה וצ"ע. וי"ל לפי מה דאיתא בברייתא אחרת שהובא בש"ס דף מ"ח התקדשי לי בשטר וכו' וחכמים אומרים שמין את הנייר ולפי"ז כדי שלא יוקשה חכמים אחכמים צ"ל דכאן מיירי בשאין בשטר שו"פ וממילא דאי אפשר לומר כאן דטעמא דר"מ דמקודשת עם השטר דהא מיירי שאין בו שו"פ עיין במפרשים ובאחרונים

הלכה י"ח הי' לו חוב ביד אחרים וכו' במעמד שלשתן מקודשת ע"כ. הה"מ הוכיח מזה דס"ל לרבינו דבמעמ"ש אין יכול למחול דאל"כ אמאי מקודשת הא לא סמכה דעתה

והנה הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק צ"ז כ' דנראה דברי הרמב"ם סותרין זא"ז דבפ"ו מהל' מכירה משמע דהמוכר שט"ח יכול למחול אפי' מכר במע"ש עי"ש ונלענ"ד לתרץ דהנה נשאלתי בדברי רש"י בריש דף מ"ח שכ' וז"ל ר' מאיר לית לי' דשמואל הילכך סמכה דעתה ולא חיישית דילמא אזיל ומחיל לי' עכ"ל ודקדק השואל דמלשון זה דלא חיישית משמע דיכול למחול אלא דסמכה דעתה ולא חיישית והא קאמרינן דל"ל דשמואל וא"י למחול כלל והו"ל לכתוב בקיצור ר"מ ל"ל דשמואל הילכך סמכה דעתה. ואמרתי לפרש בדרך פלפול דהנה בתומים סי' ס"ו כ' הא דקאמרינן ר"מ ל"ל דשמואל אזיל לשיטתו דהתוס' במס' ב"ב פ' הספינה דף ע"ו כ' הטעם דמכירת שטרות דרבנן משום דקימ"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה והוי כמוכר דבר שלא בא לעולם רק משום חקות הלוין תקנו רבנן מכירה ע"כ והתוס' במכילתין דף מ"ח שם כ' הטעם דהמוכר יכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן וא"כ לפי"ז לר"מ דס"ל בכמה דוכתי בש"ס דאדם מקנה דשלב"ל לדידי' הוי מכירת שטרות דאורייתא וא"י למחול והיינו דקאמרינן דל"ל דשמואל עכ"ד אמנם יש להקשות על זה הא אפי' לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל מ"מ