תפארת מנחם על הרמב"ם עד

דאפ' בכה"ג יכולה לומר דידי שקלי ע"כ, ועפ"י הדברים שכ' לעיל י"ל דהיינו דקאמר הש"ס ומנא תימרא דשאני לן בין שדיך ללא שדיך ור"ל דילמא בגזל כעובדא דוורשכי דמיירי קודם יאוש דאמרה הבה ניהלה דהיינו בעלים מרדפין אחרי' אפילו בשדיך אינה מקודשת. וברייתא דחטף סלע מיירי לאחר יאוש ומקודשת אפי' בלא שדיך כיון דנתייאשה א"י לומר דידי שקלי ואי משום דחייב לה הדמים והכא הוי כאומר כנסי סלע זה בחובך כמ"ש לעיל מ"מ עדין לא ידענו דבחוב שייך לומר דידי שקלי. ולכן קאמר דתניא כנסי סלע זה בחובך וכו' וממילא ילפינן דבגזל דידה גם לאחר יאוש אפי' למ"ד יאוש קני י"ל דידי שקלי. ומתורץ קושית החידושין הנ"ל שהביא בשעה"מ דממתניתין דחמש נשים לא מצי דייק די"ל דמיירי קודם יאוש ועיי' בשעה"מ מש"כ בשם מוהר"ש יונה ז"ל לדחות דברי המוהר"י בן לב ודו"ק:

הלכה י"ג המקדש במלוה וכו' בחי' מוהרי"ט דקדק מלשון רבינו כאן דס"ל דדוקא כשאין המלוה בעין אבל אם ישנה בעין גם רב מודה דמקודשת ע"כ אכן רש"י ז"ל פי' דברי רב דאינה מקודשת אפי' ישנה בעין. וכ' בשעה"מ דהכריחו לפרש כן ממה דפריך בש"ס ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר מלוה אע"ג דלא נשתייר שו"פ וכו' אבל דכ"ע מקדש במלוה מקודשת ואי דוקא כשאינה בעין קאמר רב א"כ דרב אתיא כדרשב"א ולא הו"ל למיפרך אלא לימא כתנאי כדפריך מקמי הכי ולפי"ז קשה טובא על שיטת הרמב"ם כפי מה שדקדק המהורי"ט עכ"ד והניח בקושי' וכ"כ הב"ש בסי' כ"ח ס"ק ט' וז"ל אבל הרמב"ם כ' וכו' משמע דאם ישנה בעין בידה מקודשת אבל בכל הסוגיא לא משמע כן עכ"ל. ולענ"ד יש לפרש הסוגיא היטב לפי שיטה זו דהנה במה דמשני וקאמר שם ותיסברא מתרצתא היא משבשתא היא וכו' אלא תריץ הכי ובמלוה אעפ"י שנשתייר וכו' ומוקי לפלוגתייהו במלוה ברשות בעלים לחזרה והקשו רש"י ותוס' דאכתי רב כתנאי אמרה לשמעתי'. ותירצו דרב מיירי במלוה שהתחיל להוציאה ובהא קאמר אינה מקודשת אע"ג דנשתייר וכו' ועי"ז הוצרכו עוד לדחוק ולחלק בין התחיל להוציא בין נגנב ונאבד ונשתייר שלא שלוח יד עי"ש עוד יש תמי' גדולה בסוגיא לפי דברי רש"י ותוס' הנ"ל שכבר עמד בזה הרשב"א בחי' בהא דקאמרינן אח"ז נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח וכו' ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת וכו' מה לאו שט"ח דידה ובמקדש במלוה קמפלגי. וקשה היכי דמי אי בשלח בה יד קשי' דר"מ אדר"מ דלעיל קאמרינן דבשלח בה יד לכ"ע ברשות לוה קיימא ואינה מקודשת. ואי בשלח שלח בה יד א"כ לא שייכה בדרב כלל דהא מוקמינן לעיל דרב מיירי בשלח בה יד דוקא עכ"ד לכן י"ל דניחא ליה להרמב"ם לפרש הסוגיא בדרך אחר ובפשיטות והוא דודאי מתחלה סבר הש"ס דרב מיירי אפי' בישנה בעין דסתמא קאמר ולכן פריך מברייתא דהתקדשי לי בפקדון וע"כ לא פליגי אלא בלא נשתייר אבל דכ"ע במקדש במלוה שישנה בעין מקודשת ורב דלא כמאן. ובאמת על קושי' זו הוי מצי הש"ס לשנויי דרב מיירי באינה בעין אלא דתי' זה הוא ללא הועיל דאכתי תקשה דרב כתנאי אמרה לשמעתי' על כן הקדים הש"ס לומר ותיסברא מתרצתא היא וכו' אלא תריץ הכי ומוקי לפלוגתייהו בנשתייר אבל בלא נשתייר לכ"ע מקודשת לכן לבתר דמשבשינן לה שפיר אמרינן דרב מיירי באינה בעין דלכ"ע אינה מקודשת ופלוגתייהו בנשתייר ולא שייכה בדרב כלל נמצא לפי המסקנא מוקמינן לרב באינה בעין ודו"ק והבן כי פי' זה הוא נכון וברור לולא שרש"י ותוס' לא פירשו כן. והא דפריך בתר הכי נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח וכו' ולא משני דהם פליגי בישנה בעין במלוה לחזרה קיימא לרב מיירי באינה בעין הנה גם לפירש"י ותוס' קשה כן ועיי' במהרש"א שעמד בזה ועיין בס' המקנה

והנה הראתי לדעת דהסוגיא מתבארת היטב לפי שיטת הרמב"ם ועפ"י הבנת המוהרי"ט. אמנם לקושטא דמילתא אי אפשר לומר כן בדעת רבינו הרמב"ם דס"ל דבישנה בעין מקודשת דהנה מבואר עכ"פ מתוך הסוגיא דד"ז אי מקודשת תליא בזה אי מלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא ולמ"ד דברשות לוה קיימא אינה מקודשת ואנן קימ"ל דברשות לוה קיימא כמו שפ' הרמב"ם בפי"ג מהל' מלוה והיינו אפי' ישנה בעין וממילא מוכרח לומר דס"ל דאינה מקודשת אפי' בישנה בעין. ועוד דממש"כ הרמב"ם לקמן הלכה ט"ו הנאת מלוה דמקודשת כיצד כגון שהלוה לה עתה מאתים זוז וא"ל האמ"ל וכו' מוכח זה להדיא דשלא בשעת מתן מעות ההלואה אפי' ישנה בעין אינה מקודשת ע"כ העיקר כמ"ש הב"י לפרש לשון רבינו דגם בישנה בעין מיירי והאמנם כי עיינתי בחי' מוהרי"ט וראיתי שגם הוא מסיק כן בדעת הרמב"ם כהב"י ומינה לא תזיע כמו שהוכחתי ת"ל

ובמה שפסק רבינו כאן במקדש במלוה אינה מקודשת ובפ"ה מהל' מכירה פ' דבמכר קונה במלוה לענין מי שפרע והקשו עליו דהוא נגד הש"ס בפ' הא"מ דף מ"ז נימא כתנאי המקדש במלוה מקודשת וי"א אינה מקודשת מה לאו בהא קמפלגי דמ"ס מלוה להוצאה ניתנה כו' וקאמר הש"ס ותיסברא אימא סיפא ושוין במכר שקנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במכר אמאי קנה ע"כ מבואר מזה דמכר שוה לקידושין ועיי' בהה"מ בהל' מכירה שם והנה כבר נאמרו בזה תירוצים רבים בדברי המחברים ואמרתי אענה חלקי ואקדים לבאר ולתרץ דברי הרמב"ם לקמן הלכה ט"ו וז"ל המקדש בהנאת מלוה מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתיים זוז וא"ל האמ"ל בהנאת זמן שארויח לך וכו' ופירשו רבינו בהנאת מלוה דברים שאינם ראוין לשומען עכ"ל וכ' הה"מ דנתכוין לפי' הרי"ף שפירש כגון דמטא זמנא למיגבא מינה וארווח לה זימנא וא"ל וכו'

והנה הר"ן כ' וז"ל והרמב"ם ז"ל הצריך שילוה לה עתה מעות וכו' ולא ידעתי למה שאפי' הוא מלוה אותה עכשיו אינה. מקדשה במעות עצמן אלא בהנאת מלוה זו וכיון שכן אפי' קדמה מלוה לקידושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרחבת הזמן הנאה שהיא שוה לה פרוטה וכל שהוא מהנה אותה כיוצא בזה מקודשת ואעפ"י שאינו נותן לה כלום מיד ליד דהא שחוק לפני רקוד לפני ואדבר עליך לשלטון לא יהיב לה מידי ואעפי"כ מקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף עכ"ל. ואמרתי לישב דברי רבינו עפ"י מה שהקשתי לדעת הרי"ף ורש"י ותוס' שפי' דארווח לה זימנא במלוה שחייבת מכבר והא קימ"ל דהפורע חובו של חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי דלא הוי רק מבריח ארי מנכסי חבירו ומה"ט קימ"ל בנדרים דף ל"ג ובטוש"ע יו"ד סי' רכ"א דהמודר הנאה מחבירו פורע לו חובו אלמא דפרעון חוב לא מקרי הנאה כלל מדשרי במודר הנאה ואיך נחשוב כאן הרחבת הזמן להנאה גבי קידושין דליקרי כסף קידושין [וכמדומה שאח"ז רב מצאתי קושי' זו במל"מ הל' מלוה ולוה ואין עמדי עתה לעיין ואמרתי לתרץ עפ"י מה שהקשו התוס' בנדרים שם בהא דקימ"ל שומר אבידה הוי שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דלא בעי למיהב פרוטה לעני' וכי זה עדיף מפורע לו חובו דלא מיקרי הנאה. ותירצו דדוקא כשאחר דהיינו המדיר פורע לו חובו של המודר לא מיקרי הנאה אבל אם הי' נותן מעות למודר שיפרע בעצמו חובו הי' אסור דזה מקרי הנאה ובשומר אבידה הוי כפורע בעצמו עי"ש ולפי"ז גם הכא בקידושין דבשביל זה היא מתקדשת והוי כפורעת בעצמה חובה ומקרי הנאה וא"ש. ולפי"ז י"ל דהטעם של הרמב"ם דלא ניחא לי' בפי' זה במלוה שחייבת מכבר כיון דלולא הקידושין לא הי' חשיב הנאה כלל ולא הוי מקרי כסף אלא דהקידושין שהוא מקדשה עצמה גורמין להחשיב ד"ז להנאה ואנן קידושי כסף משדה עפרון גמרינן ובעינן דליהוי מקרי כסף קודם הקידושין כמו בשדה עפרון שיתן לו כסף שהיו חשובים בלא המכירה משא"כ בנדון זה שאם אין קידושין אין כאן כסף כלל וא"כ לא דמי לשחוק לפני ורקוד לפני ואדבר עליך לשלטון דאע"ג דלא נתן לה מיד ליד מ"מ הוי הנאה חשובה גם אם לא היתה מתקדשת אבל כאן אם לא היתה מתקדשת לא הי' הנאה כלל ומתורץ קושית הר"ן הנ"ל ודו"ק שוב מצאתי בחי' מוהרי"ט פ"ק שכ' כעין דברי לענין דין אחר דס"ל להרמב"ם כן וז"ל האי הנאה דלבתר חלות הקידושין אתי דאם קידושין אין כאן הנאה אין כאן ואנן בעינן שתהא הנאה קיימת קודם הקידושין שתתקדש על ידו עכ"ל ונהניתי. אמנם לא כ' טעם לזה ולפי מ"ש הטעם משום דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ובעינן דומיא דהתם וכה"ג פירש"י הטעם בעיקר הדין דמקדש במלוה אינה מקודשת. ובזה נבא לתרץ דברי הרמב"ם שלא יהיו עד הש"ס הנ"ל דהנה רש"י כ' דכ"ש אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה דמקודשת והא דמקדש במלוה אינה מקודשת אע"ג דממילא איכא הנאת המחילה היינו משום דבסתם דעתם על המלוה עצמה וכבר