תפארת מנחם על הרמב"ם עא

דטה"מ משום דרבא דהוא בתרא אסיק כן בנדרים דף פ"ה. ולא הו"ל לפסוק כן דהא איכא כמה אמוראי, בתראי בסוגיא דב"מ דס"ל ט"ה א"מ אינה ממון. לכן נלענ"ד לתרץ כל הנ"ל לדעת הריטב"א בחדא מחתא. והוא דמש"כ הריטב"א דלמ"ד טה"מ חשוב כאלו כלו שלו לגמרי אינו מובן דלמה יחשב כאלו כלו שלו הא אין לו בהם כ"א ט"ה וי"ל דסברתו דאמרינן הואיל וא"ב מיתשל עליו והוי כשלו אלא דזה דוקא למ"ד טה"מ דאז גם קודם השאלה יש לו שייכות בה וכעין מש"כ התוס' בעירובין דף ל"א דל"א הואיל אא"כ גם עתה חזי' לי' קצת. וכ"כ הרשב"א בתשו' בהאי דקונם כהנים ולוים וכהנים לי יטלו ע"כ ול"א הואיל וא"ב מיתשל וכו' משום דשוי' עפרא בעלמא ואין לו בהם מידי ומבואר מדבריו דאי הוי לו בהם ט"ה הוי אמרינן הואיל והבאתי לשונו לעיל אות כ"א. וקרוב לשמוע דזה ג"כ דעת הריטב"א ועפי"ז לא קשה מהא דריב"ב בחולין דף ק"ל דמשמע דלא הוי כלו של הבעלים וכמ"ש דשם מיירי במתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה שהם מיוחדים לכהן ולא שייך בהם שאלה. וכן ל"ק מהא דת"כ אין מוציאין מידו מסוגיא דב"מ דמיירי בספק בכור דליתי' בשאלה. וכן ל"ק מסוגיא דקידושין דף כ"ז עשור שאני עתיד למוד נתון לרע"ק דמיירי במעשר עני ורע"ק הי' גבאי לכן אפי' טה"מ לא הי' גוף המעשר של רע"ק כיון דלא הוי משל גרנו ליתי' בשאלה דלא שייך רק בבעלים והריטב"א דכ' דכלו שלו מיירי התם בגונב תרומה דמשלם לבעלים כל דמי התרומה דבבעלים עצמן ובתרומה שייך שאלה וא"ש ודו"ק

(לג) בחולין דף קל"א בתוס' ד"ה דאתי לידי' בטבלי' כ' וז"ל וא"ת אמאי לא משני וכו' וז"ל דאי הוי מוקי לה הכי לא הי' חידוש הדיוק כלל הא משעת הרמה ואילך משלם דהא פשיטא דמשלם כיון דאתי ליד כהן והורמו עכ"ל. וקשה ממש"כ התוס' אח"כ בד"ה יש בו ט"ה נראה דדבר שיש בו ט"ה לבעלים אפי' בא עני ולקחו מוציאין מידו עכ"ל וא"כ איך כתבו כאן דפשיטא הוא דהבעלים צריכין לשלם לו אם אכלו כיון דדינא הוא דמוציאין מידו ליד בעלים ואיך נחייבו לבעלים כשאכלו. ולכאורה נ' לפרש כוונתם דממ"נ אם נוקים הברייתא כשזכה הכהן מן ההפקר א"כ באמת אין הדין כן דישלם כיון שמוציאין מידו כנ"ל ובודאי דלא א"ש הדיוק וע"כ נצטרך לומר שנתנו לו הבעלים בעצמן וכלישנא אחרינא של רש"י שהבאתי לעיל אות כ"ט ובכה"ג הוא פשיטא דמשלם כיון דאתי ליד כהן והורמו והוא נתנו לו בעצמו. אמנם אכתי תקשה דנוקמה בזכה בהן מן ההפקר וכמ"ד ט"ה א"מ דזכה בהן כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מהל' תרומות ולכן ישלם ותו לא הוי פשיטא דהיינו דאשמועינן הדיוק דט"ה א"מ. אכן יותר מזה קשה בדברי התוס' שכ' לקמן דבדבר שיש בו ט"ה אי תפס מפקינן מיני' והיינו משום ט"ה של הבעלים והרי כתבו בב"מ דף וא"ו דאין הבעלים יכולים לתבוע רק דמי הט"ה ואע"ג דכ"כ לפי ההו"א דתקפו כהן אין מוציאין מידו אבל למסקנא דשם דת"כ מוציאין מידו וכמו שכ' התוס' שם דהכי קימ"ל הא מבואר שה הטעם משום דלא מהני תפיסה מספיקא דשמא אינו בכור ולכן הקשו שם התוס' מכמה סוגיות דמשמע דמהני תפיסה בספיקא דממונא ותי' בתירוצים שונים וכן בפ"ב דכתובות הקשו מהא דת"כ על שאר סוגיות ומה קושי' הא הכא בת"כ אפי' יהי' ודאי בכור לא מהני תפיסה משום ט"ה של הבעלים ולא דמי כלל לשאר ספיקא דממונא ובעלמא י"ל דיכול לתפוס מספק והוא תמי' גדולה איך מדמ' ספק בכור לשאר ספיקא דממונא כיון דבבכור אפי' בודאי דילי' לא מהני תפיסה לכן נלענ"ד ברור דמש"כ התוס' בחולין דדבר שיש בו ט"ה מוציאין מידו היינו רק דמי ט"ה אבל בעיקר המתנות זכה וכמש"כ בב"מ בריש דבריהם אמנם התם דמסקינן ת"כ מוציאין מידו מבואר דגם גוף הספק בכור מוציאין מידו וא"י לסלקו בדמי ט"ה דהא גם מעיקרא לפי ההו"א דת"כ אין מוציאין מידו צריך להחזיר לו דמי הט"ה ולכן למסקנא דמוציאין מידו גוף הספק בכור משום דמספיקא לא מצי תפיס דבלא"ה דהיינו בודאי בכור הי' זוכה עכ"פ בגוף הבכור אלא שהי' צריך להחזיר הט"ה וא"כ צ"ל דמספיקא לא מצי תפיס ושפיר הקשו משאר ספיקא דממונא ולפי"ז גם דברי תוס' נכונים במש"כ דפשיטא דמשלם כיון דאתו ליד כהן אחר הרמה אפי' בזכה בהן מן ההפקר מעצמו ואפי' למ"ד טה"מ מ"מ זכה עכ"פ בגוף התרומה וצריך לשלם לו אלא שינכה לו דמי הט"ה ודו"ק

(לד) אמנם לדברי הריטב"א דע"י ט"ה הוי כלו שלו וא"כ אי תפס שלא מדעת בעלים לא זכה גם בגוף המתנות ומוציאין מידו לגמרי הדרא קושיית התוס' ונוקים לברייתא בדאתו ליד כהן שלא מדעת הבעלים ושפיר אשמועינן הדיוק דלאחר הרמה צריך לשלם כמ"ד ט"ה א"מ דלמ"ד טה"מ א"צ לשלם ואדרבה מוציאין מידו ליד בעלים. אכן לפי מ"ש לעיל אות ל"ב בטעמי' דהריטב"א דהוי כאלו כלו שלו משום דאמרינן הואיל וא"ב מיתשל וכו' א"כ י"ל דגם הריטב"א מודה דא תפס הכהן אין מוציאין מידו דבתרומה שבא ליד כהן לא מהני שאלה כדאיתא בנדרים דף נ"ט לכן לאחר שבא ליד כהן שוב אין לבעלים רק ט"ה. ואין מוציאין מידו רק דמי ט"ה וכה"ג כ' הר"ן בנדרים דף פ"ה במש"כ הרשב"א באוסר פירותיו על עצמו דיכולים אחרים ליטול בע"כ ולא חיישינן דילמא מיתשל דאע"ג דשאיל קנין ממונו של זה לא פקע והיינו עפ"י מה דאסבר לן הש"ך בח"מ סי' רנ"ה בטעמא דאתי ליד כהן לא מהני שאלה משום דכל ההיתר של שאלה הוא דאתי דבור ומבטל דבור אבל בבא ליד כהן וקנה אותו ע"י משיבה לא אתי דבור ומבטל מעשה והיינו טעמי' דהר"ן דקנין ממונו של זה לא פקע ע"י שאלה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה הקנין אע"ג דקנה בעצמו שלא מדעת בעלים מ"מ הוי מעשה ועיי' מ"ש בפ"ז מהל' נדרים וא"כ ה"ה הכא וא"ש ודו"ק

(לה) בתוס' בב"מ דף וא"ו שהבאתי לעיל לאחר שתי' דאין הבעלים יכולים לתבוע כ"א דמי ט"ה כ' וז"ל ומהאי ליואה דחטף מתנתא חולין דף קל"ג דמשמע שם דאינו חייב לשלם אין ראי' דשמא איירי התם שכבר אכלן והמזיק מ"כ או שאכלן פטור מלשלם עכ"ל וכ' הפרי חדש סי' ס"א דדבריהם תמוהים דאיך ס"ד להביא ראי' משם דהא התם פשיטא דחייב לשלם דנהי דמספקא לן אי לויים נקראו עם או לא היינו לענין אם הם חייבים במתנות בשלהם אבל אצל אחרים ודאי דאין להם זכות כלל במתנות ואיך יכולים לתפוס ואינו ענין כלל לת"כ בספק בכור וכ' דט"ס הוא בתוס' וצ"ל מהאי כהן דחטף מתנתא דאמרינן בדף קל"ג דזלזולי מצוה ומשמע דמ"מ אין מוציאין מידו וא"כ יש ראי' דאין הבעלים יכולים לתבוע כ"א דמי ט"ה ע"ז כ' דאין ראי' די"ל דמיירי בשאכלן עכ"ד. והנה במה שסיימו דהמזיק מתנות כהונה וכו' פטור נראה כוונתם דאע"ג שאכלן אינו דע"י ט"ה הוי כלו שלו א"כ גם באכלן ישלם לו לכן כ' דהמזיק מ"כ ר"ל דהא הטעם דכלו שלו י"ל משום דהוי ממון שאין לו תובעין וא"כ מהאי טעמא פטור הכהן ג"כ דאין לו תובעין וגם הבעלים א"י לתובעו כיון דבאמת גוף המתנות אינן שלו. ועיי' בהגהת שעה"מ שדחה דברי הפרי חדש וכ' לפרש דברי התוס' על האי בר ליואה אמנם דבריו מגומגמים ועיי' בס' ת"כ להש"ך סי' צ"ח שכתב ככל דברי הפ"ח. ועיין בהר"ן פ' הזרוע שכ' ג"כ בהא דכהן דחטף מתנתא דמיירי שנתרצו הבעלים אח"כ דאל"כ מוציאין מידו והיינו דקשי' להו נמי להתוס' וכ' דלכאורה משם ראי' דת"כ אין מוציאין ולא ניחא להו בתי' הר"ן לכ"כ דמיירי בשאכלן

לו) עוד אחת מעט הוא אמרתי לבאר מילתא דתמי' טובא בפסחים דף מ"ו ע"ב דבעי למוקמי פלוגתא דר"א ור"י שם בחלת חמץ בטה"מ. וקשה כיון שהיא טמאה ומכ"ש לאחר שנתחמצה א"י ליתנו לשום כהן דאיזה כהן יקבלה ממנו וא"כ מה ט"ה שייך בגוה וכדאמר רבא בנדרים דף פ"ה כיון דתרומה לא חזי' אלא לכהנים וכי אסרינהו עלי' שוי' עפרא בעלמא וה"נ דכוותי'. וראיתי למי שתי' דבחמץ לענין ב"י שאני דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו. אמנם לענ"ד דברים אלו לא נתנו להאמר דמה שייך דוקא אם גוף החמץ הוא שלו אלא שאסור בהנאתו לזה אמרינן דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו אבל בכאן דגוף החלה אינו שלו אלא שאם הי' יכול ליתנו לאיזה