תפארת מנחם על הרמב"ם ע

הברייתא פלוגתתן בתרומה עצמה. ומש"כ לתרץ לעיל לא שייך לפי סוגיא דהתם. אמנם נראה דאדרבה לפי סוגיא דהתם לק"מ דהא הי' ההו"א שם דאי נימא כמי שלא הורמו דמיין הי' צריך לשלם לו דמי טבלו אפי' אי ט"ה א"מ וא"כ הא דס"ל לר"י דאינו משלם רק דמי חולין משום דט"ה א"מ ע"כ דס"ל כמי שהורמו דמיין י"ל דהילכך נקט פלוגתתן בטבל לאשמועינן אליבא דר"י דכמי שהורמו דמיין וה"ה לרבי ודו"ק

(כז) ודע דמש"כ דסוגיא דקידושין אתיא כמסקנא דנדרים דף פ"ה דאי ט"ה א"מ מה לי הורמו מה לי לא הורמו דאפי' כלא הורמו מ"מ אינו משלם כ"א דמי חולין כיון דסופו להפריש ולא יהי' לו בהן כלום כמו שפי' הר"ן שם. ואפ"ה אמרינן דלרבי דס"ל טה"מ משלם כל דמי התרומה משום שלא הורמו אבל אם הורמו או למ"ד כמי שהורמו דמיין או לא אינו משלם כ"א דמי ט"ה של התרומה וקשה דנימא ג"כ מה לי הורמו או לא הורמו כיון דסופו להפריש אין לו בהם רק כפי ערך ט"ה. ויש לחלק. ואמינא זה טעמא דקימ"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור אמנם מבואר דעת הפוסקים בפ"ב דב"ק ובח"מ סי' שס"ג דהיינו בלא חסר כלום אבל בחסר כ"ש מגלגלין עליו את הכל וא"כ בגוף המתנות זה הגנב נהנה והבעלים לא חסרו כיון דסופו להפרישם וליתנם לכהן והיינו למ"ד ט"ה א"מ. אבל למ"ד טה"מ דוקא בתרומה שהורמה כבר אין גוף המתנות שלו רק שיש לו חלק ט"ה וא"צ לשלם כ"א חלקו אבל אם לא הורמו וס"ל כמי שלא הורמו דמיין א"כ עדין כלו שלו אלא דמה אית לך למימר הרי לא חסרו דמ"מ סופו להפרישם. הילכך כיון דמדין זה לא חסר קאתינן עלה אמרינן הואיל וחסרו עכ"פ חלק ט"ה דהא טה"מ מגלגלין עליו את הכל ומשלם דמי כלו ודו"ק

(כח) הר"ן בחולין פ' הזרוע כ' וז"ל ובגמרא אמרינן דלמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אי אתאי בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותי' ואלו אכלן אחר בתר הכי מחייב וקימ"ל הכי דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים כמ"ד ט"ה ממון עכ"ל ורבים ראו כן תמהו דמה שייאטי' דטה"מ לכאן ואדרבה אי ט"ה א"מ פשיטא דזכה במתנותי' עיי' ביש"ש בחולין שם ובפרי חדש ביו"ד סי' ס"א שרצו להגיה בדבריו ועיי' בהגהת שעה"מ. ולענ"ד נראה לבאר כוונתו דהנה בסוגיא דנדרים שם דף פ"ה בעי למימר דכ"ע ס"ל ט"ה א"מ ובמתנות שלא הורמו פליגי ורבי סבר כמי שלא הורמו דמיין. וא"כ לפי"ז יהי' הלכה כרבי מחבירו דכלא הורמו דמיין. אבל למה דמסיק רבא כמ"ד טה"מ וא"כ מוקמינן פלוגתייהו בטה"מ ורבי סבר ממון וי"ל דסבר ג"כ כמי שהורמו דמיין וא"כ יש לפסוק כסתמא דגמרא דחולין שם דכמי שהורמו והיינו שכ' הר"ן ובגמרא אמרינן דלמאן דס"ל כמי שהורמו וכו' וקימ"ל הכי ר"ל דכמי שהורמו דרבא אסיק כמ"ד טה"מ וכו' וא"כ ודאי נדחה האי אוקמתא לגמרי דבעי לאוקמי דכ"ע ט"ה א"מ ופליגי במתנות וכו' ורבי ס"ל כלא הורמו כן נ"ל נכון

(נט) בחולין פ' הזרוע דף קל"א בש"ס דאתי ליד כהן בטבלי' וכו' פירש"י בד"ה כמי שהורמו דמיין וז"ל זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם ל"א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו עכ"ל וכ' הפרי חדש בסי' ס"א דלהכי פירש"י לישנא אחרינא משום דלמ"ד טה"מ ליכא לפרושי כלישנא קמא שזכה בהן מעצמו דלמ"ד טה"מ מוציאין מידו כמבואר מדברי הרמב"ם פי"ב מהל' תרומות שכ' ואם לקח שלא מדעת בעלים זבה בהן דט"ה א"מ משמע הא למ"ד טה"מ מוציאין מידו לכן פירש"י ל"א למ"ד טה"מ דלא משכחת לה כ"א כשהבעלים עצמן נתנו לו את הטבל לזכות בתרומה עכ"ד אמנם קשה לפי"ד דהרי לעיל כדמקשינן. מר"י בן בתירא ומשני נמי דאתי ליד כהן בטבלי' פירש"י שזכה בהן מן ההפקר ולא כ' ל"א. והרי מבואר ממתניתין דפסחים דף מ"ו בכיצד מפרישין חלה וכו' בן בתירא אמר תטיל לצונן וכו' דריב"ב ס"ל טה"מ כמש"כ הר"ן שם ובמתנות שייכי ג"כ ט"ה דנתינה כתיב בהו וכמ"ש הר"ן בפ' הזרוע וא"כ איך פירש"י אליבא דריב"ב דזכה בהן מן ההפקר והא בכה"ג מוציאין מידו ואע"ג דשם מיירי דאכלו אותן אחרים ולא הבעלים מ"מ כיון שזכה בהן שלא מדעת הבעלים ומוציאין אותן בדיינים מיד הכהן אמאי ישלמו לכהן דקאמר שם דהמתנות דין שהכהן מוציא מיד האוכלן והא לבעלים צריך לשלם ולא לכהן ועיי' בהגהת שעה"מ שעמד בזה וכ' כי אכלן אחר נימא לבעלים שיזכה בהם הכהן ואין טעם לדברים אלו] לכן נראה מזה דדעת רש"י דגם למ"ד טה"מ יוכל הכהן לזכות בהן בלא דעת בעלים. ואין הבעלים יכולין לתובעו כ"א דמי טובת הנאה שיש לו בהן אבל בגוף המתנות זכה וכדעת התוס' בב"מ דף וא"ו שהבאתי לעיל אות כ"ב. ודלא כהריטב"א ומדברי רש"י שכ' בקידושין דף נ"ח בגונב טבלו וכו' דמשלם כל דמי התרומה אין ראי' דשם מיירי בלא הורמו וכמ"ש לעיל אות כ"ד וגם מדברי הרמב"ם שכ' זכה בהן דט"ה א"מ אינו מוכרע די"ל דלמ"ד טה"מ צריך להחזיר לבעלים דמי ט"ה אבל בגוף המתנות זכה

(ל) והא דפירש"י תרי לישני נלענ"ד לפרש עפ"י מה דאיתא בב"מ דף י"א דלמ"ד ט"ה א"מ אין הבעלים יכול להקנותם בחליפין ואג"ק ופירש"י שם אם לא בתורת חצר ואפקורי מפקר גבייהו והם זוכין מן ההפקר ומובא בדברינו לעיל אות ז' ולפי"ז אי ט"ה א"מ אין שום קנין מצד הבעלים ואפי' ברוצים להקנותו צ"ל אפקורי מפקר גבייהו והיינו דפי' בלישנא קמא זכה בהן מן ההפקר למ"ד ט"ה א"מ. ואח"כ פי' ל"א למ"ד טה"מ י"ל דהבעלים זיכה להם. אבל אה"נ דגם אי טה"מ יש לפרש כלישנא קמא בזכה מן ההפקר וכמו שפירש"י באמת לעיל אליבא דר"י ב"ב דאית לי' טה"מ כמו שנתבאר. אלא דעדין צ"ע אמאי לא פי' לעיל ג"כ שהבעלים בעצמן נתנו לו לזכות כיון דקאי התם להדיא אליבא דמ"ד טה"מ ומי הכריחו לפרש שם בזכה מן ההפקר

(לא) לכן נלענ"ד לבאר הא דכ' רש"י כאן תרי לישני אליבא דתרי מ"ד דפליגי בט"ה אמנם להיפך מדברי הפ"ח דל"ק אליבא דמ"ד טה"מ ולא למ"ד ט"ה א"מ והוא דכיון דמוקמינן בש"ס דריב"ב וכן הברייתא דהאוכל פירותיו טבלים אתי לאשמועינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וס"ל לרש"י דאם הבעלים בעצמן נתנו לזכות בהם למ"ד טה"מ אפי' אי נימא דמתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין מ"מ כשהבעלים בעצמן נותנים להם הטבל לזכות בתרומה או במתנות זכו בהן כיון דעתה הטבל הוא כלו שלהן וגם לאחר הרמה יש להם ט"ה ולכן לעיל דקאי אליבא דריב"ב דס"ל טה"מ הוכרח לפרש בזכה מן ההפקר דא"ל כשבעלים נתנו לו לזכות דאם כן לא נשמע דכהורמו דמיין. אבל למ"ד ט"ה א"מ אפי' הבעלים בעצמן נתנו לו לזכות אי כלא הורמו דמיין לא זכה בהם וזה מבואר ממה דאמרינן בקידושין דף נ"ח דכ"ע ט"ה א"מ ופליגי במתנות שלא הורמו ובטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דלמ"ד כלא הורמו לא זכה בהם הכהן כיון שעדיין לא נפרשה ועיי' בפירש"י שם אע"ג דכל הטבל שלו וא"כ לא עדיף כאן מה שזיכה לו הבעלים את הטבל מהתם דבלא"ה כל הטבל הוא שלו. וא"ל דא"כ גם למ"ד טה"מ נימא כן דהא התם לאחר ההפרשה כל התרומה שלו י"ל דגם בכהן כיון שצריך להפריש אין לו לאחר הפרשה כ"א ט"ה ואינה ממון אלא כיון דהוא עצמו כהן מפריש והן שלו ר"ל שזה בכלל ט"ה שיכול לזכות בהן בעצמו אבל קודם הזכי' אינו רק ט"ה דא"מ ודו"ק] וכיון שכן אפי' אם נפרש הברייתא דהאוכל פירותיו טבלים בנתנו הבעלים לזכות שפיר מוכח דכהורמו דמיין לכן פי' כאן רש"י ל"א בנתנו הבעלים וכו' למ"ד ט"ה א"מ ודו"ק

לב) וא"כ לפי"ז דלעיל בדברי ריב"ב מוכרח לפרש בזכה מן ההפקר וס"ל טה"מ יהי' מוכח מהש"ס דלא כהריטב"א דס"ל אי טה"מ הוי גם גוף המתנות של הבעלים ולפי"ז ודאי בתקפו כהן מוציאין מידו כמו שנתבאר לעיל מדברי התוס' דפ"ק דב"מ עיי' באות כ"ב. והרי מבואר מהש"ס דזכה בהן גם לריב"ב דס"ל טה"מ. והנה להיות כי גם לעיל אות כ"ב הקשינו לדברי הריטב"א מש"ס דקידושין דף כ"ז דבעי למיפשט ממעשה דר"ג וכו' עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא דשדה לאחד ומטלטלין לאחר נקנו אג"ק ומבואר מפשטא דסוגיא דב"מ דקנין אג"ק במ"כ לא משכחת רק אי טה"מ ולהריטב"א דע"י ט"ה הוי כלו שלו א"כ הוי שדה ומטלטלין לאחד. גם לעיל אות כ"ב כ' דלהריטב"א הדרא קושיית התוס' בב"מ דף וא"ו איך הי' הו"א דתקפו כהן אין מוציאין מידו והרי הבעלים יכולים לומר. לכהן אחר אני רוצה ליתן ותי' התוס' לא שייך לדידי'. והנה תי' באות כ"ג דהריטב"א מוקי לסוגיא דב"מ למ"ד ט"ה א"מ. אמנם עדיין קשה דהריטב"א בס"פ הא"מ הביא ג"כ בשם ר"ח ז"ל לפסק