תפארת מנחם על הרמב"ם סט

עי"ש ולפי"ז למה דפ' הרמב"ם ט"ה א"מ א"כ גם כשישאל לא הוי ממון גמור ואנן ל"א הואיל אלא דכי שאיל יהי' ממון גמור שלו אז ע"י הואיל הוי עכ"פ גורם לממון אבל בט"ה דא"מ ל"א הואיל. ולפי"ז י"ל דהמקשה ידע שפיר דעתה אין לו ט"ה כלל אלא דמ"מ דייק דט"ה א"מ דאי ס"ד ט"ה ממון א"כ גם עתה אמאי יטלו ע"כ נימא הואיל וא"ב מיתשל והוי שלו וכקושיית הרשב"א אלא ודאי דט"ה א"מ וגם לאחר השאלה לא הוי ממונו לכן ל"א הואיל ורבא דמשני דמשוי' עפרא לדברי הרמב"ם שמפרש דברי רבא דס"ל ט"ה אינה ממון אתי שפיר דל"א הואיל ולדברי הר"ן והרא' ש שמפרשים דברי רבא דס"ל טה"מ י"ל עפ"י מ"ש התוס' בעירובין דף ל"א דל"א הואיל אא"כ חזי השתא נמי מידי ולכן בהקדש דהשתא לא חזי כלל ל"א הואיל וא"ב מיתשל עי"ש והיינו דקאמר רבא כיון דתרומה לא חזי' אלא לכהנים וכי אסרינהו עלייהו שוי' עפרא בעלמא ש כיון דלא חזי' לשום אדם כ"א לכהנים ואסרינהו עליו והוי כעפרא דלא חזי למידי ל"א הואיל ואתי שפיר. ואחרי הדברים האלה עיינתי עוד בדברי הרשב"א וראיתי בלשונו הטהור דבתחלה בלשון הקושי' כ' וז"ל הא אפי' למ"ד ט"ה ממון מסקינן דיטלו ע"כ ונימא הואיל וכו' הרי דדייק בלישני' להקשות דוקא למ"ד טה"מ ולבסוף סיים וז"ל וי"ל דה"ט דל"א הואיל כיון דאסורה לכל דהא להדיוט לא חזי' ולכהן נמי לא חזי' לפי איסורו הילכך שוי' עפרא בעלמא ולאו כדידי' דמי עכ"ל ועכ"פ למדנו לבאר סברת המקשה דאע"ג דהשתא לית לי' טה"מ מ"מ אי טה"מ נימא הואיל והוכיח דט"ה א"מ ושינוייא דרבא או דט"ה א"מ באמת כסברת המקשה וכשיטת הרמב"ם לכן ל"א הואיל ולשיטת המפרשים חידש רבא כיון דלא חזי' כלל ל"א הואיל ודו"ק:

(כב) התוס' בב"מ דף וא"ו ע"ב בסוגיא דתקפו כהן אין מוציאין מידו כ' וז"ל וא"ת ואמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל שאינו יכול לתובעו רק ט"ה שיש לו בו למ"ד טובת הנאה ממון עכ"ל מבואר מזה דאפי' למ"ד ט"ה ממון אין לבעלים חלק בתרומה רק לפי ערך ט"ה שבו. אכן הריטב"א בחי' לקידושין דף נ"ח גבי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו כ' וז"ל ואפשר דלמ"ד טה"מ דמי טבלו דנקט היינו דמי חולין לגמרי ודמי ט"ה של תרומה ומעשרות. אי נמי דלמ"ד טה"מ חשוב כאלו כלו שלו לגמרי משום האי' ט"ה דאית לי' בגוי' וכן עיקר עכ"ל. אמנם הר"ן בנדרים דף פ"ד, כ' בהא דגונב וכו' משלם לו דמי טבלו וז"ל דמי חולין ודמי תרומות ומעשרות לפי ט"ה שבהן עכ"ל והיינו כדעת התוס' בב"מ ורש"י בקידושין שם כ' וז"ל משלם לו דמי טבלו אף דמי תרומה ומעשר שבו עכ"ל נראה מדבריו כדעת הריטב"א דמשלם לו כל דמי תרומה ומעשר שבו וכפשטא דלישנא דברייתא משלם לו דמי טבלו היינו דמי כל הטבל כמה שהוא דמשום ט"ה דאית לי' בגוי' חשוב כלו שלו ומדברי הרמב"ם שכ' בפ"ב מהל' גניבה ונראה מלשונו שמשלם כל דמי תרומה שבו אין ראי' די"ל דפסק כמ"ד דקנסינן לגנב לכן משלם דמי כלו. והנה בקידושין דף כ"ו איתא בעיא בענין קנית אג"ק שדה לאחד ומטלטלין לאחר מהו ופשיט מהא דעשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא וכו' ואם איתא דלמ"ד טה"מ הוי כלו שלו א"כ איך פשיט מהא דעשור וכו' הא הוי כמו שדה ומטלטלין לאחד א"כ מוכח מזה כדעת התוס' והר"ן וסוגיא דקידושין אזדא למ"ד טה' מ מדמוקי לה למעשה דר"ג וזקנים בקניית אג"ק ומבואר מפשטת הסוגיא דב"מ דזה דוקא למ"ד טה"מ. ולדעת רש"י והריטב"א י"ל כמ"ש לעיל באות ז' לישב הסוגיא דב"מ במסקנא דאפי' למ"ד ט"ה אינה ממון, מ"מ מקני אג"ק וא"כ י"ל דגם סוגיא דקידושין אתיא למ"ד ט"ה א"מ. ולענין קושיית התוס' בב"מ בתקפו כהן אמאי אין מוציאין מידו צ"ל לדעת רש"י והריטב"א כתי' הראשון של התוס' דמיירי במכירי כהונה ע"ש

(כו) ועוד נלענ"ד דרש"י והריטב"א מוקי להאי ס"ד דהש"ס שם דת"כ אין מוציאין מידו כמ"ד ט"ה אינו ממון וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מהל' תרומות דאם ט"ה א"מ אע"ג דלכתחלה אסור ליקח שלא מדעת בעלים מ"מ אם כבר זכה הכהן בהן אין מוציאין מידו. וכן מבואר בר"ן פ' הזרוע דהא דת"כ. אי מוציאין מידו תלי' בהא דט"ה ממון או א"מ עי"ש. ועפי"ז נלענ"ד לתרץ דברי הרמב"ם פ"ב מהל' בכורות שפסק בספק בכור אם תקפו כהן אין מוציאין מידו והקשו עליו שהוא נגד מסקנת הש"ס בב"מ שם דת"כ מוציאין מידו. דהנה הרשב"א בתשו' סי' ש"י הקשה אמסקנא דהש"ס הנ"ל דמייתי סיעתא מספק פטר חמור לספק בכור והא ס' פ"ח שאני דממון גמור דישראל הוא כדאמר רב נחמן מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו אבל בספק בכורות לאו ממונו הוא דהא אסורי בגיזה ועבודה והוי לן למימר ת"כ אין מוציאין מידו ע"כ ויש לתרץ דמסקנא דסוגיא אזלא למ"ד ט"ה ממון וכדעת רש"י והריטב"א דמשום חלק ט"ה הוי כלו שלו וא"כ הוי ג"כ ממון גמור של ישראל שהרי יש לו בו ט"ה ליתנו לכהן לכן לא ס"ל להש"ס לחלק בין ס' בכור לספק פ"ח אבל להרמב"ם דפסק בכמה דוכתי דט"ה אינה ממון א"כ לא קאי האי סייעתא מספק פ"ח לספק בכור וכקושיית הרשב"א ושפיר פסק בספק בכור דאין מוציאין מידו. ועיי' בס' ת"כ להש"ך ז"ל סי' א'

(נד) אמנם נלענ"ד עיקר דמדברי רש"י לא מוכח דס"ל כהריטב"א דלמ"ד ט"ה ממון הוי כלו שלו דאע"ג דנראה מדברי רש"י דמשלם לו דמי טבלו היינו כל דמי התרומה היינו דלפי מה דמוקי לה רש"י התם פלוגתא דרב ור' יוסי בט"ה ממון ור"י ס"ל ט"ה א"מ ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וכמסקנא דש"ס בנדרים דף פ"ה דקאמרינן שם אי ט"ה א"מ מה לי הורמו מה לי לא הורמו. והנה המהרש"א הקשה שם דלמה דמוקים פלוגתייהו בטה"מ אמאי תני בברייתא בגונב טבלו וכו' ליתני בגונב תרומה שהפריש כבר והניח בקושי' וכ' ויש לישב. ולענ"ד הדברים מיושבים היטב די"ל דרצה להשמיענו לרבי דמשלם כל דמי התרומה ואלו בגונב תרומה מפורשת שהורמה כבר אפי' טה"מ אינו משלם כי אם דמי ערך ט"ה וכדעת התוס' ודלא כהריטב"א אבל בגונב טבלו אמרינן דכ"ע ס"ל כמי שלא הורמו דמיין דלר' יוסי דט"ה א"מ מה לי הורמו מה לי לא הורמו כמסקנא דהש"ס כיון דסופו להפריש וליתן לכהן אין לו בהן כלום כמו שפי' הר"ן שם וא"כ גם רבי ס"ל כן לכן שפיר ס"ל לרבי דמשלם כל דמי התרומה דכיון שלא הורמו עדין אמרינן דכלו שלו דכ"ז שהם טבל הוי כלו של הבעלים וכדמוכח ודייק לישנא דהש"ס בנדרים שם דדוקא אי ט"ה א"מ מה לי הורמו מ"ל לא הורמו אבל אי טה"מ שפיר יש לחלק דבהורמו אין לו בהם רק כדי ט"ה ובלא הורמו הוי כולו שלו וכן משמע מלשון הר"ן שם ד"ה מה לי הורמו עי"ש. ועיי' מ"ש לקמן אות ך' מילתא בטעמא. לכן משלם דמי טבלו היינו דמי החולין ודמי כל התרומה ומיושב קושיית המהרש"א ומוכח מזה אדרבה להיפך מדעת הריטב"א דבתרומה שהורמה אין לו בה כ"א לפי ערך ט"ה דאל"כ אמאי לא נקט פלוגתתן בתרומה עצמה וכקושיית המהרש"א ודו"ק היטב

(כה) אכן הר"ן שכ' בנדרים שם דמשלם לו דמי טבלו דמי חולין ודמי ט"ה של תרומה אע"ג דלישנא דמי טבלו משמע כל הדמים של הטבל אבל הוכרח לזה לפי סוגיא דהתם דבעי למוקמי פלוגתתן אח"כ במתנות שלא הורמו ודכ"ע ט"ה א"מ רק דרבי סבר כמי שלא הורמו דמיין לכן משלם דמי טבלו ודחי הש"ס התם אי ט"ה א"מ מה לי הורמו מה לי לא הורמו כמו שהבאתי לעיל א"כ מקמי דאסיק כן ע"כ צ"ל דלאוקמתא קמייתא דמוקי פלוגתייהו בטה"מ סבר ר' יוסי כמי שהורמו דמיין דאי כלא הורמו דמיין א"כ אע"ג דט"ה א"מ ישלם לו דמי טבלו כדבעי למימר אח"כ לרבי מקמי דאסיק מה לי וכו' ולפי"ז גם רבי סבר כמי שהורמו והוי כתרומה שהורמה לכן פי' הר"ן דמשלם לו רק דמי ט"ה של התרומה וכדעת התוס'. וזה באמת גם דעת רש"י ולכן לא קשה קושיית התוס' בב"מ דשם בספק בכור אין לו רק לפי ערך ט"ה לכן אין מוציאין מידו וכתי' התוס' והא דכאן משלם לו דמי כלו היינו משום דכלא הורמו דמיין דהכי הוא בסוגיא דקידושין אליבא דאמת דמסקינן בנדרים שם כמו שנתבאר נמצא דהר"ן ורש"י לא פליגי אלא דהר"ן פי' לפי סוגיא דהתם ורש"י פי' לפי סוגיא דהכא כן נ"ל נכון וברור

(כו) אמנם לפי מה שביארנו דסוגיא דנדרים כדמוקי פלוגתתן בטה"מ ס"ל דכ"ע סברי כמי שהורמו דמיין הדרא קושיית המהרש"א לאוקמתא זו אמאי לא נקטה