תפארת מנחם על הרמב"ם סח

ברמב"ם פי"ב מהל' תרומות דאע"ג שט"ה אינה ממון מ"מ אסור ליטול בע"כ שלא מדעת בעלים אמנם שם מיירי מדררא דגזל אבל לענין איסור הנאה צריך טעם. ומה ש' דלא גרע מפחות משו"פ י"ל דגרע דפחות משו"פ פ הוי כמו חצי שיעור דחזי לאצטרופי וכמ"ש הה"מ בהל' גזילה אבל בט"ה לא שייך זה. וגם קשה לשני התירוצים הנ"ל הא דדייק הש"ס מעיקרא מסיפא דט"ה ממון וכן ר' הושעיא בעי לאוקמי כתרי תנאי ורישא כר' יוסי דט"ה א"מ וסיפא כרבי דט"ה ממון. וצ"ל דהש"ס לא נחית מעיקרא לחלק בזה ורבא הוא דחידש זה ועיקר חסר בדברי רבא ועיי' בכנה"ג שם נדפס בשולי היו"ד על הגליון

(יז) והנה עוד תמי' גדולה בדברי רבינו הרמב"ם במה שסיים וה"ה במתנות עניים עם העניים ע"כ ור"ל דבאומר קונם עניים יטלו ע"כ ובאומר עניים אלו יטלו אחרים. והא במתנות לעניים שהם לקט שכחה ופיאה אין בהם ט"ה כלל לבעלים כדאיתא בחולין פ' הזרוע דף קל"א וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' מתנות עניים הל' ח' וז"ל כל מתנות עניים אלו אין בהם ט"ה לבעלים אלא עניים באים ונוטלין אותן בע"כ ע"כ. וכן איתא בנדרים דף פ"ד דבמ"ע המתחלק בתוך הגרנות אין בהם ט"ה ואשה שאמרה קונם שאיני נהנה לבריות אין הבעל יכול להפר מפני שיכולה ליהנות מלקט שכחה ופיאה וכ"פ הרמב"ם בהל' נדרים בדין שלפני זה וז"ל מי שאסר הניות הבריות עליו ה"ז מותר ליהנות בלקט שכחה ופיאה ומעשר שני המתחלק בתוך הגרנות אבל לא במ"ע המתחלק בתוך הבית וא"כ איך סתם וכ' וה"ה במתנות עניים לעניים דבאומר אלו יטלו אחרים דמשמע בכל מתנות עניים וה"ה ברובן שאין בהם ט"ה יטלו ע"כ ומותרים אפי' הני שאסר הנאתו עליהם כיון שאין לו ט"ה וכבר עמד בזה התוי"ט במס' נדרים פי"א מ"ג והניח בצ"ע

(יח) לכן נלענ"ד לענות חלקי לתרץ דברי הרמב"ם מכל הקושיות בחדא מחתא דהנה כבר כתבתי לעיל דמ"ש מוהרש"ל ביש"ש דס"ל להרמב"ם דהא דט"ה אינו ממון היינו לקדש בו את האשה או להוציאו בדיינים אבל מ"מ ליטלו שלא מדעת בעלים ט"ה ממון ולא גרע מפחות מפרוטה ע"כ ויציבא מילתא דכ"כ הרמב"ם עצמו להדיא בפי"ב מהל' תרומות הל' ט"ו וז"ל ולא יטלם לאחר שהורמו אלא מדעת בעלים שהרי הם של בעלים ליתנם לכל כהן שירצו שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין להבעלים מהן אלא ט"ה וט"ה אינה ממון ע"כ אמנם כ"ז לענין דררא דגזל אבל לענין מודר הנאה עדין לא שמענו די"ל כיון דאינו ממון נמצא שאינו נהנה מממונו אך הנראה בזה הדרך יחלק אור כיון דח"ה אינה ממון אלא דרחמנא אוקמה ברשותי' ליתן למי שירצה לכן במודר הנאה אם תקפה יד הכהן ונטלה ע' ע"כ לא עבר על איסור נדר וקונם שאסרה עליו כיון דט"ה אינו ממון ואינו של הבעלים אך אם הבעלים בעצמו נתנו לו אסור כיון דהוא ברשותי' ליתנו ליד כהן אחר ונתנו לזה נמצא מהנהו והנאה חשובה הוא והרי אפי' לעשות שליחותו אסור במודר הנאה וכן אמרו דאסור לחפור בשורה הקרובה אליו דמרפה הקרקע לפניו ומכ"ש זה דאין לך גרם הנאה יותר מזה וראי' מהא דאיתא בנדרים דף ל"ו בעי מיני' ר' ירמיה מר"ז התורם משלו על של בעל הכרי ט"ה של מי וכו' איתבי' ותורם תרומותיו ומעשרותיו לדעתו ואי אמרת ט"ה דבעל הכרי הא קמהני לי' וכ' הר"ן וז"ל שמזכהו תורם לבעל הכרי ליתן אותה למי שירצה ושקיל מיני' ט"ה ונמצא מהנהו ממש עכ"ל ולא קמשני דמתניתין כמ"ד ט"ה אינה ממון אלמא אפי' למ"ד ט"ה א"מ מ"מ אם נותנה לו שמזכהו ליתן למי שירצה ושקיל מיני' ט"ה מהנהו ממש אע"ג דמיירי שנותנו לישראל ואינו מזכהו כ"א בט"ה כ"ש בנותנו לכהן לכן ודאי דאסור למסור ליתנו לכהן המודר הנאה ממנו אפי' אי ט"ה א"מ אמנם אם נטלו בע"כ ותקפה ידו עליו לא נקרא נהנה ממנו כיון דט"ה אינו ממון ואינו שלו וזה ברור לענ"ד:

(יט) ובזה נבא לתרץ דברי הרמב"ם שפ' בכהנים אלו יטלו אחרים אע"ג דס"ל ט"ס אינו ממון דהנה יש להקשות במה דפריך בש"ס שם אימא סיפא כהנים אלו יטלו אחרים אבל הני לא אלמא ט"ה ממון ומה קושי' דילמא יטלו אחרים ר"ל שיתן להם אבל הני לא יתן להם אפי' ט"ה אינה ממון כמו שנתבאר. אמנם הדבר נכון דמבואר דהמקשה הי' סבר דגם ברישא שייך ט"ה ורבא הוא דחידש דשוי' עפרא. וא"כ הא דתני ברישא יטלו בע"כ אע"ג דיש לו ט"ה ואסור ליטול שלא מדעת הבעלים משום דררא דגזל ע"כ לומר דמתניתין לא מיירי מאיסור גזל כ"א מאיסור קונם וא"כ יטלו אחרים דסיפא דומיא דרישא דיטלו בע"כ אבל הני לא אפי' בע"כ ומוכח שפיר דט"ה ממון ואפ"ה יטלו אחרים בע"כ דלא מיירי מאיסור גזל אבל הני לא אפי' בע"כ דט"ה ממון. אבל אי ט"ה אינה ממון אמאי לא יטלו הני בע"כ. ולזה בא רבא ואמר רישא היינו טעמא דיטלו בע"כ דשוי' עפרא בעלמא ואין לו בהם אפי' ט"ה ואין כאן דררא דגזל וא"כ בסיפא דיטלו אחרים ר"ל מדעת הבעלים אבל בע"כ לא משום דררא דגזל כיון דיש לו בהם ט"ה ואיש את קדשיו לו יהיו אפי' אי ט"ה אינה ממון. וא"כ אתי שפיר דגם בסיפא אתיא למ"ד ט"ה א"מ ויטלו אחרים ר"ל שיתנם להם אבל להני לא יתנם דזה אסור אפי' אי ט"ה א"מ כמו שנתבאר והן הן דברי הרמב"ם שכ' ואם אמר כהנים אלו הרי אלו אסורין ויתן תו"מ לכהנים אחרים ור"ל דאלו אסורין בהנאתו ואסור ליתן להם והיינו דסיים ויתן תו"מ לאחרים ושני בלישני' מלשון המתניתין ולא כ' ויטלו אחרים נמצא דאין דבריו נגד הש"ס כלל דהא דמבואר מסוגיא דהש"ס דאי ט"ה א"מ מותר אפי' להני היינו ליטול בע"כ דכן הבין המקשה בפירושא דמתניתין אבל ליתן להם אסור ודו"ק היטב:

, (כ) ועפי"ז יתורץ קושיית התוי"ט במה שסיים הרמב"ם וה"ה מתנות עניים לעניים. דהנה התוס' בפ' הזרוע דף קל"א ד"ה יש בו ט"ה וכו' כ' וז"ל ודבר שאין בו ט"ה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו אם לא לקחו ובא עני ושאל ממנו אם ירצה לא יתן לו ע"כ והרמב"ם כ' בפ"א מהל' מ"ע דכל מ"ע עניים באים ונוטלים בע"כ של בעלים וראיתי בהגהת שעה"מ שכ' דהרמב"ם חולק ע"ד התוס' ולענ"ד אין כאן מחלוקת דהא דכ' הרמב"ם עניים באים ונוטלים בע"כ ר"ל אם ידם תקופה ליטול בע"כ אין כאן דררא דגזל כיון דאין לבעלים ט"ה אבל בדבר שיש להם ט"ה אע"ג דאינה ממון אסור ליטלו בע"כ כמ"ש בפי"ב מהל' תרומות ומ"מ מודה לדברי התוס' דאין הבעלים מחויבים ליתן לכל הבא ראשון ואם ירצה לא יתן להם ויכול ליתן למי שירצה אם ידו תקופה. ולפי"ז יש מקום לומר דגם במ"ע אע"ג שאין לו בהם ט"ה מ"מ כיון שהרשות בידו ליתן למי שירצה כשידו תקופה וכשנותנו לזה מהנהו ואסור במודר הנאה לכן בעניים אלו יתן לאחרים ולהני לא יתן והא דכ' לעיל מינה מי שאסר הניית הבריות עליו מותר ליהנות בלקט וכו' אבל לא במ"ע המתחלק בתוך הבית ר"ל דבלקט וכו' מותר ליהנות בע"כ אבל במ"ע המתחלק בתוך הבית אסור אפי' בע"כ משום דררא דגזל אע"ג דלענין קונם לא מקרי נהנה ממנו ונ"מ לענין אשה שאמרה קונם שאיני נהנה לבריות אם אינה יכולה ליהנות רק ממ"ע המתחלק בתוך הבית יפר לה בעלה דמקרי נדרי עינוי נפש כיון דאסורה עכ"פ ליטול מעצמה בלא דעת בעלים משום דררא דגזל ומדעת בעלים מקרי נהנה כנ"ל וע"ז איתמר סוגיא זו בש"ס דף פ"ד עי"ש וא"ש ודו"ק

(כא) ואגב עיוני בסוגיא בנדרים הנ"ל אמרתי לישב מילתא דתמי' מה שעלה בדעת המקשה לדייק מרישא דט"ה אינה ממון וכי לא ידע לתרץ דכיון דאסר הנאתו על כל הכהנים תו לית לה ט"ה כלל שהרי א"י ליתן לשום כהן וכדמשני רבא דשוי' עפרא ונראה לתרץ דהנה בשעה"מ פ"ט מהל' חו"מ הביא בשום תשובת הרשב"א שהקשה אמאי יטלו ע"כ נימא הואיל וא"ב למיתשל על נדרו ושלו הוא ואסורים ליהנות ממנו עתה כ"ז שלא שאל ועיי' בחי' להל' נדרים פ"ז שביארתי כוונתו באר היטב. וכ' לתרץ עפ"י מ"ש הפ"י בפסחים דף מ"ו דהא דאמרינן ע"י הואיל וא"ב מיתשל הוי שלו לא הו' ממון גמור שלו אלא כמו גורם לממון