תפארת מנחם על הרמב"ם סז

כ"א מדרבנן כ"כ לעיל בשם האחרונים דלכ"ע מהני עכ"פ קנין דרבנן לאפקועי רשות הבעלים מדין הפקר ב"ד רק דלא עשו שאינו זוכה כזוכה וא"כ לפי המסקנא דלא בעינן בע"כ זכי' גמורה סגי בקנין דרבנן לקיים מצות ביעור דאורייתא לכן שפיר פי' הרמב"ם למתניתין בתורת חצר ודו"ק כי נכון הוא

(יג) ועפי"ז נתוסף לנו טעם כעיקר במה שהקשתי בתחלת הקונטרס דגם למ"ד ט"ה אינו ממון מ"מ בקידושין אמאי אינה מקודשת הא יכולה ליהנות עכ"פ בט"ה שו"שפ ואי דאינו יכול להקנות לה הט"ס עדין קשה לדעת הרמב"ם דפ' בפי"א מהל' מע"ש דמ"כ נקנים אג"ק ועיי' מה שהארכתי לעיל בישוב הדברים ומש"כ בשם ס' מחא"פ אמנם לפי מש"כ כאן ניחא שפיר דדוקא במתנות כהונה לכהן כ' הרמב"ם דסגי בקנין אג"ק לקיים מצות ביעור דא"צ בזה שיקנה הכהן קנין גמור אבל לגבי קידושין דבעינן שתקנה האשה את הקידושין לגמרי בקנין וזכי' גמורה זה א"א בט"ה ההם שאינה ממון וא"ש

יד) ועוד נראה לתרץ הא דפי' הרמב"ם למתניתין דר"ג וזקנים בתורת חצר. וגם לישב מה דהשמיט הרי"ף אוקמתא דר"פ. ואקדים לתרץ קושית התוס' הנ"ל בשמעתין שהקשו והא חצרו של ר"ג חצר משתמר הי'. דהנה הש"ך בסי' קצ"ב ובסי' ר"ב כ' דלא קנה בתורת חצר אא"כ קנה או שכר מתחלה החצר ואח"כ יקנו לו מטלטלין אבל שניהם כאחת לא מהני דל"א חצרו ומתנתו באים כאחת ובס' מחנה אפרים הל' קנין חצר סי' י"ד הקשה ממעשה דר"ג וזקנים ומקומו מושכר לו משמע דהקנה להם שניהם כאחת ואוקמה ר"פ בתורת חצר. עוד הקשה מסוגיא דריש פ' הזורק גבי גט אשה דאמרינן חצירה וגיטה באין כאחת אכן בקצוה"ח סי' קצ"ח כ' וז"ל ואפשר דגבי גט אשה דחצר דאיתתא מדין יד איתרבאי אמרינן גטה וידה באין כאחת אבל חצר דגברא מדין שליחות אתרבאי ל"א חצר ומתנתו באין כאחת ע"כ ולפי"ז מתורץ קושית התוס' דשפיר פריך וכי ר"י ורע"ק בצד חצרו וכו' ואע"ג דהי' חצר משתמר הא הטעם דבמשתמר לא בעינן עומד בצדו משום דמהני מטעם שליחות כמ"ש הרא"ש ובעובדא דר"ג א"א לומר דהי' מטעם שליחות דהא הקנה להם בבת אחת ובכה"ג לא מהני מטעם שליחות אא"כ נאמר משום יד דאז י"ל דידו ומתנתו באין כאחת וא"כ צריך להיות עומד בצדו כידו הסמוכה לו וכמו חצר שאינו משתמר ומתורץ קושית התוס'

והנה כדברי הש"ך מבואר באסיפת זקנים בב"מ דף כ"ו גבי מצא בגל דחצר אינו קונה בבאין כאחת. וכן כ' בהגה"א שם בשם ראבי' וז"ל וחצרו קונה לו בדבר שבא לחצרו אחרי כן אבל כאן שהיתה בו מקודם ולא נתכוין המוכר למכור ולא הלוקח וכו' לא קנה עכ"ל אמנם מבואר מלשונו היכי דנתכוון המוכר למכור קנה ול"א סברא זו דאין באין כאחת כ"א במציאה כמו מצא בגל דלא הי' בשעת הקנין כוונת מוכר ולוקח. אבל במתנה דאיכא כוונת מוכר ולוקח אמרינן דבאין כאחת אמנם לפי מ"ש לתרץ קושיית התוס' בשמעתין צ"ל דלא מהני בזה כוונת מוכר ולוקח דאל"כ הדרא קושיית התוס' דחצר של ר"ג משתמר הי'. אך נלענ"ד דמ"ש בהג"א ולא הלוקח לקנות הוא לאו דוקא אלא דכ' קושטא דמילתא דכן הוא שם במצא בגל. אבל לדינא אפי' נתכוין הלוקח לא מהני בבאין כאחת וזיל בתר טעמא דבשעת קנייתו החצר א"י להיות שלוחו כ"א אח"כ כשכבר קנה אותו א"כ מה מועיל כוונתו לקנות מאן קני לי' כיון שאינו אז שלוחו אמנם כוונת המוכר נראה מסברא דמהני דהא בשעה שמקנה הלוקח עושה לחצר זה שליח שיקנה להלוקח ועדין הוא חצירו אז ונעשה שלוחו. ולפי"ז י"ל דהיינו דמשני ר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני ר"ל לעולם ר"ג הקנה להם בתורת חצר ולא בעינן עומד בצדו דחצר משתמר הי' וכקושיית התוס' הנ"ל אלא דהמקשה שם לא הוי ניחא לי' בהך משום דר"ג הקנה להם כאחת ובכה"ג לא מהני מטעם שליחות כ"א מטעם יד ובעינן עומד בצדו לזה חידש ר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני דבכה"ג אפי' בבאין כאחת מהני מטעם שליחות כמו שנתבאר:

(טו) והנה הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה הלכה ז' ומובא בש"ע ח"מ סי' קצ"ח סעי' ה' כ' וז"ל וכן השוכר המקום שאותם המטלטלין הנמכרים מונחים בתוכו באחד מדרכי קני' השכירות קנה המטלטלין שבו ע"כ וכ' הה"מ שם שלמדה מעובדא דר"ג וזקנים וכ' עוד דהרמב"ם מיירי בעומד בצדו ע"כ והיינו לפי שיטת הרמב"ם בפ"ד מהל' זכי' דאפי' בדעת אחרת מקנה בעינן עומד בצדו ודלא ס"ל כאוקמתא דר"פ. ועיי' בסמ"ע שם. וקשה לפי"ז מש"כ הה"מ שלמד הרמב"ם ד"ז מעובדא דר"ג וזקנים וע"כ מאוקמתא דר"פ דמוקי לעובדא זו דבתורת חצר הקנה להם וכיון דהרמב"ם לא ס"ל כאוקמתא דר"פ איך למד הימנה. אמנם אם נאמר כמ"ש לעיל א"ש דהרמב"ם מפרש דברי ר"פ דבתורת חצר המשתמר הקנה להם רק משום דהי' הקנין כאחת הוצרך ר"פ לומר דדעת אחרת מקנה אותו שאני כמ"ש לעיל ובפ"ד מהל' זכי' בחצר שאינו משתמר כ' גם בדעת אחרת מקנה בעינן עומד בצדו לאו משום דלית לי' אוקמתא דר"פ דהא ר"פ לא מיירי כלל בחצר שאינו משתמר כ"א בחצרו דר"ג דמשתמר הי' ובזה ס"ל כוותי' ושפיר למד דין זה מעובדא דר"ג וכמ"ש הה"מ והרמב"ם בהל' מכירה שם דמיירי ג"כ בחצר משתמר לפי"ז מ"ש הה"מ דמיירי בעומד בצדו לא נראה כן מסתימת לשונו וגם א"צ לזה כיון דמיירי במשתמר. ועתה ממילא נכונים דברי הרמב"ם שכ' בפי' המשנה דהקנה להם בתורת חצר כאוקמתא דר"פ וס"ל כוותי' דבחצר משתמר מיירי וניחא נמי מה שהשמיט הרי"ף אוקמתא דר"פ כיון דלא חידש רק דבמשתמר מהני בדעת אחרת מקנה אפי' באין כאחת וכבר נשמע זה מסתימתו בכל מקום דחצר המשתמר קונה ולא חילק כלל בין באין כאחת או לא ואדרבה בריש פ' הזורק הביא שם דגטה וחצירה באין כאחת ואע"ג דאפשר לחלק בין חצר דאיתתא דמשום יד אתרבאי כמ"ש בקצוה"ח וכ' דזה הי' סברת המקשה בשמעתין אך לפי מה דמסיק ר"פ דבדעת אחרת מקנה אין חילוק וכיון שלא הביא דברי המקשה לא הוצרך להביא דברי ר"פ כידוע שזה הוא דרכו בקודש סתימתו זה היא ביאורו וברורו ודו"ק (ולפי"ז מש"כ הש"ך בסי' קצ"ב על דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם וז"ל והיינו דוקא כשהקנה לו החצר ואח"כ הקנה לו המטלטלין. אבל שניהן כאחת לא כמ"ש ריש סי' י"ב וצ"ל אינו מוכרח דהא הרמב"ם שם מיירי בדעת אחרת מקנה ובכה"ג מהני באין כאחת וכדמוכח מאוקמתא דר"פ וכמ"ש המחנה אפרים ומבואר כן בהגה"א ודו"ק)

(טז) הרמב"ם פ"ז מהל' נדרים כ' וז"ל מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלוים הרי אלו באין ונוטלין מתנותיהם על כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו הרי אלו אסורין ויתן תו"מ לכהנים ולוים אחרים וה"ה במתנות עניים עם העניים עכ"ל והנה בש"ס דנדרים דף פ"ד יטלו ע"כ אלמא ט"ה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו יטלו אחרים אלמא ט"ה ממון ומוקי לה בתרי תנאי ואח"כ אמר רבא רישא ה"ט דיטלו ע"כ דתרומה לא חזי' אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרה עלייהו שוי' עפרא בעלמא. ופי' התוס' והרא"ש והר"ן לעולם ט"ה ממון לכן בסיפא יטלו אחרים אבל ברישא דאסר הנאת כל הכהנים וא"י לתנו לשום כהן אין לו ט"ה גם א"י לעכבו בעצמו שוי' עפרא בעלמא דאינו שלו. ולכן הקשו על הרמב"ם דפ' הכהנים אלו יטלו אחרים והיינו סיפא והא מבואר מהש"ס דלא מתוקמא כ"א למ"ד ט"ה ממון והוא פסק בכמה דוכתי ט"ה אינו ממון וכ' בכ"מ שם לתרץ בשם רבינו מאיר בריש המעיל"י דס"ל כיון דקימ"ל דאפי' וויתור אסור במודר הנאה לכן אפי' ט"ה אינו ממון אסורים ע"כ וצ"ל שמפרש דברי רבא דט"ה אינו ממון ואפ"ה אסור בסיפא דלא גרע מוויתור אלא דרישא ה"ט דשוי' עפרא ואין לו ט"ה כלל ועמ"ש לעיל אות א' ומוהרש"ל ביש"ש בב"ק פ"ט סי' י"א כ' דס"ל להרמב"ם דלענין לקדש בו את האשה ט"ה אינו ממון וכן לענין להוציא בדיינין אבל לטלו בע"כ שלא מדעת בעלים ט"ה ממון ולא גרע מפחות מפרוטה שאינו ממון ואסור ליטלו בע"כ וברישא יטלו בע"כ דשוי' עפרא בעלמא ע"כ והביא בכנה"ג סי' של"א ביו"ד ואמת שכן מבואר להדיא,