תפארת מנחם על הרמב"ם סג

חולה מ"מ אינה יכולה למכור לאחרים דנמצאת נהנה מאיסורי הנאה וכמו שכ' הריטב"א שם והא דשו"כ חשוב ככסף הטעם משום דמזדבני ויכול ליקח כסף כמו שהבאתי לעיל מדברי הריטב"א עצמו בריש קידושין וא"כ בכה"ג שא"י למכור אע"ג דיכולה ליהנות בכה"ג לא הוי שו"כ ככסף והיינו דכ' הריטב"א ולא ממונא יהיב לה. אמנם כ"ז במקדשה בסתם אבל אם אומר לה ה"א מקודשת לי בהנאה שנתתי לך דבר שתתרפאי בו ויש באותה הנאה שו"פ שפיר מקודשת באותה פרוטה דקמשתרשי לה שא"צ ליתן פרוטה מכיסה בשביל דבר זה ולא גרע מאדבר עליך לשלטון אע"פ שאינו נותן לה כלום מ"מ מתקדשה בפרוטה שלה דמשתרשי לה. אבל במקדשה סתם אין דעתם על הנאת הפרוטה דמשתרשי לה כ"א בגוף הדבר וכיון דאותו דבר עצמו לא מקרי כסף מטעם הנ"ל אינה מקודשת ותדע לך שכן הוא דהא במקדש במלוה קימ"ל דאינה מקודשת ובארווח לה זימנא מקודשת וקשה דא"כ גם כשמקדשה במלוה בסתם תהא מקודשת בשביל הנאת הרווחת הזמן דאיכא ממילא והיתה צריכה ליתן פרוטה לפייס וז"ל התוס' רי"ד בריש קידושין דף וא"ו פי' המורה (הוא רש"י ז"ל), וכ"ש אם מחל לה כל המלוה וא"ל התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקיהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה ואינו נ"ל פתר זה דהמקדש במלוה נמי הכי הוא דמוחל לה ההלואה ואפ"ה אינה מקודשת ואמאי הא אית בה פרוטה דהוית יהבה לפיוסי' ומשום דלא פי' והא מפורש ועומד כיון דמחל לה ההלואה יש לה הנאה מאותה פרוטה שהיתה נותנת לפייס. והאריך בתי' וכ' לבסוף וז"ל אלא ודאי כפתר המורה משמע ומה דק"ל אינה כלום דכי מקדש לה בעיקר המלוה דעתה על עיקר הממון אינו כלום אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחל לך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון ומקודשת עכ"ל ודון מינה ואוקי באתרן דחדא טכסיסא הוא. וראיתי בתוס' רי"ד בדפוס פראג והרב בהגהות זר זהב שכ' הטעם דבסתם דעתה על המלוה שעולה יותר משיעור הנאת המחילה פרוטה לפייסו והמלוה עולה דינר. ולכן אינה מקודשת ולפי"ד אין ראי' לנ"ד. אמנם במחכ"ת לא נראין דבריו כלל דזה הי' שייך אם לא הי' נותן לו גוף המלוה אבל כיון שגם גוף המלוה נותן לה ומה שייך לומר שהוא רוצה להתקדש ביותר והרי התוס' רי"ד כתבו כן לתרץ דברי רש"י ובדף מ"ח בהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאה שנגנב אם נשתייר הימנו שו"פ מקודשת פירש"י דלהכי מקודשת דלמסקנא מיירי בקבלה אחריות והרי היא חייבת לשלם מה שנגנב והוא מוחל לה עי"ש ואע"ג דהא דחייבת לשלם הוי מלוה כמבואר בש"ס וא"כ לפי"ד הרב בעל הגהות הנ"ל הדרא הקושי' שלא תתקדש בפרוטה שנשתייר כיון שדעתה הי' להתקדש בכולה והרי היא מלוה. וע"כ צ"ל כיון דמ"מ הוא נותן לה גם המלוה לא שייך לומר שדעתה הי' להתקדש ביותר ואפי' הרא"ש שמפרש שם דמיירי בלא ידעה סכום הפקדון היינו משום דבידעה לא ניחא לי' כפירש"י משום די"ל דדעתה הי' להתקדש בדבר שהיא בעין ולא במה שהיא חייבת דהוי מלוה ועיין בב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ז ובזה נדחה מה שנסתייע הרב הנ"ל מדברי הט"ז בסי' כ"ח דעיינתי בהט"ז וגם הוא לא כ"כ אלא בפקדון משום דדעתה הי' להתקדש בדבר שהיא בעין. אבל הכא גבי מלוה אין כאן שינוי כלל ומה שהי' בדעתה הרי יש לה בלי חסרון כלל וע"כ צ"ל דדברי התוס' רי"ד הם כפשוטן דבסתם אין דעתה כלל על הנאת הפרוטה של הפיוס דמשתרשי לה וה"ה בנ"ד. והנה הארכתי בזה אע"ג דדברים אלו מוכרחים אינו לומר בדברי הריטב"א אפי' לפי הבנת המל"מ. ונחזור לענינינו דבמש"כ הריטב"א דלאו ממונא יהיב לה כוונתו דלדידה לא מיחשב ממון ולא מקרי כסף כיון שא"י למכור לעשות מזה כסף כנ"ל נכון בס"ד:

והנה ממוצא הדברים אנו למדין מדברי הריטב"א הנ"ל דגם במע"ש אליבא דר"מ אם אמר לה הרי את מקודשת לי בהאי הנאה שנתתי לך דבר שתאכלי ויש באותה הנאה שו"פ מקודשת בפרוטה דקמשתרשי לה משלה בהנאת האכילה דודאי לא גרע מאיסורי הנאה דלאו ממונא הוא ואינו עומד למכור מ"מ אם א"ל בהנאה שתתרפאי מקודשת ולפי"ז הא דאמרינן דלר"מ אינה מקודשת במע"ש מיירי בקדשה בסתם דאז אין דעתה כ"א על גוף המע"ש ולא מקרי כסף כמו שנתבאר כ"ז לעיל בארוכה. והנה כי כן יסתעף מזה קושי' גדולה בשמעתא דסוכה דף ל"ה דרב אסי קאמר אליבא דר"מ עסה של מע"ש פטורה מחלה וכן אתרוג של מע"ש א"א יוצא בו משום דאין בו דין ממון והרי איתא שם במתניתין דאתרוג של תרומה טהורה יוצא בו ואמרינן בש"ס למ"ד בעינן היתר אכילה וכו' ולמ"ד בעינן דין ממון הרי יש בו דין ממון ופירש"י משום דיכול לקדש בו את האשה עי"ש וא"כ ה"נ באתרוג של מע"ש הרי יכול לקדש בו את האשה כשיאמר לה בפירוש הא"מ לי בהנאה שנתתי לך דבר שתאכלי והרי יש בו דין ממון. ונראה לתרץ דהנה אע"ג דכ' הריטב"א דאם א"ל בהנאה שתתרפאי מקודשת היינו דבדיעבד חלין הקידושין אבל המקדש בודאי איסורא קעביד שכן נהנה מאיסור תורה וכמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ב דקידושי אשה הוי הנאה חשובה כמו מכירה. והנה ר"מ ס"ל במתניתין דקידושין דף נ"ב דהמקדש בהקדש בין בשוגג בין במזיד לא קידש ומפרש בש"ס משום דאיהי לא ניחא לה דליתעבד איסורא על ידה ולכן גם במע"ש אפי' יאמר לה הא"מ לי בהנאת אכילה איסורא קעביד דקידושין הוי כמו מכירה ואם תדע שזה מע"ש ולא תרצה להתקדש בזה דלא ליתעבד איסורא ע"י ואם לא תדע ג"כ לא יחולו הקידושין מטעם זה דלא ניחא לה ובמקדשה בסתם פשיטא דאינה מקודשת לר"מ משום דהוא ממון גבוה ולא מקרי כסף דבסתם דעתה אגוף המע"ש ולכן לר"מ מע"ש אין בו ד"מ כיון שא"י לקדש בו אשה בשום צד ולכן עסה של מע"ש פטורה מחלה וכן לענין מצה ואתרוג. אבל הרמב"ם דפסק בפירקין כר"י דהמקדש בהקדש בשוגג קדש ולית לי' בהאי סברא כר"מ דנימא דלא ניחא לה דליתעבד איסורא ע"י לכן אע"ג דפסק כאן כר"מ דממון גבוה הוא ובקידושין אינה מקודשת היינו בקדשה בסתם בגוף המע"ש אבל בקדשה בפירוש בהנאת האכילה מקודשת כמ"ש הריטב"א באיסורי הנאה וא"כ יש בו דין ממון כדאמרינן באתרוג של תרומה טהורה וכפירש"י הנ"ל ולפי"ז שפיר פסק בפ"ו מהל' בכורים דעסה של מע"ש חייבת בחלה וכן לענין מצה וכן לענין אתרוג הוי כשלו דיש בו ד"מ וא"ש ודו"ק. [והא דלא ביאר לנו הרמב"ם ד"ז דהיכי דקדשה בפירוש בהנאת האכילה מקודשת במע"ש י"ל דסמך אמ"ש בדוכתי טובא דהיכי דאית לה הנאה שיש בו שו"פ מקודשת אע"ג דלא יהיב לה מידי כגון באדם חשוב וא"ל הא"מ לי בהנאה שקבלתי וכן באומרת תן לפלוני שנתבארו בפירקין ומ"מ כאן לא כ' כ"א קדשה במעשר שני דמשמע בגוף המע"ש ולא בהנאתו]

(א) הלכה וא"ו אבל ישראל שקידש בתרומה וכו' אינה מקודשת וכו' וטובת הנאה אינה ממון ע"כ כן היא סוגיא דשמעתין בסוף פ' הא"מ אבל הרא"ש כ' שם וז"ל כ' ר"ח אע"ג דסלקא שמעתתא דט"ה אינה ממון קיימא לן דממון הוא דהכי אסיק רבא למתניתין דקונם כהנים ולוים נהנים לי בפ' אלו נדרים דף פ"ה דט"ה ממון ומילתי' דרבא עיקר וכן הלכה עכ"ל וכן כ' שם הר"ן והרשב"א והריטב"א בשם ר"ח ז"ל. ונלענ"ד דרבינו הרמב"ם והר"ח אזדו בהא לשיטתיהו דהנה בש"ס שם מקשינן דמרישא דיטלו בע"כ משמע דט"ה אינה ממון ובסיפא דקונם כהנים אלו יטלו אחרים משמע דט"ה ממון ומשני רבא דרישא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים ואסרינהו עלי' שוי' עפרא בעלמא ע"כ ופירשו שם התוס' והרא"ש והר"ן בשינויא דרבא דלעולם ט"ה ממון ולכן בסיפא יטלו אחרים כיון דעדין יש לו ט"ה אבל ברישא שוי' כעפרא עי"ש. והנה הרמב"ם פסק בפ"ז מהל' נדרים הלכה י"א דאם אמר כהנים אלו יטלו אחרים והקשה בכ"מ דהא זה דוקא למ"ד ט"ה ממון והוא פסק כאן דט"ה אינה ממון ותי' בשם רבינו מאיר בר"ש המעילי דנדרים שאני כיון דקימ"ל דבמודר הנאה אפי' ויתור אסור לכן אע"ג דט"ה אינה ממון מ"מ בסיפא דכהנים אלו שיש לו עדין ט"ה אסורים כהנים אלו ליהנות ממנו עכ"ד ולפי"ז שינוייא דרבא שם דגם למ"ד ט"ה אינה ממון מ"מ בכהנים אלו אסור ורישא שאני דשוי' כעפרא ולית לי' כלל ט"ה בהן וא"כ לא מוכח משינוייא דרבא דט"ה ממון ושפיר פסק כאן כשמעתתא דס"פ הא"מ דאינה ממון . אמנם הר"ח ז"ל הביא הר"ן בריש פ' אין בין המודר דפסק דוויתור מותר במודר הנאה ולא קימ"ל בהא כראב"י עי"ש וא"כ ליכא לפרש לשינוי' דרבא כ"א למ"ד ט"ה ממון ולכן כ' דלא קימ"ל כשמעתא דקידושין כ"א כרבא כן נ"ל נכון בס"ד. ובזה יש לתרץ מ"ש הטור בקיצור פסקי הרא"ש שם ס"פ הא"מ