תפארת מנחם על הרמב"ם ס

לדקדק לרבינו דס"ל בפ"ה מהל' נדרים דחליפי קונם אסורין וכן בפי"ב מהל' בכורים פסק דהמוכר פטר חמור דמיו אסורין וא"כ אמאי כ' חוץ מחליפי ע"ז והאיכא נמי חליפי קונם ופ"ח וצ"ל דס"ל דגם בדמי פ"ח אינם אסורים כ"א למחלוף עצמו מדרבנן וכ"ש בחליפי קונם דמותרין להאשה לכן בדיעבד מקודשת כיון דלדידה שוין וכמו דס"ל לרש"י לשיטתו בכל חלופי א"ה. ועפי"ז י"ל דלכן נקט הרמב"ם ברישא לישנא דדיעבד משום הני תרי דאסור לכתחלה

הלכה ג המקדש וכו' באפר פרה אדומה או במים ק שמילאן לעשותן מי נדה ה"ז מקודשת ע"כ וכ' הראב"ד וז"ל דוקא בשכר הבאת האפר והמים או מילוי המים עכ"ל ופי' הה"מ דהרמב"ם ס"ל דאפי' אם מקדשה בגוף האפר והמים מקודשת מפני שהיא נהנית שיכולה ליטול פרוטה ממי שהוא צריך להם מחמת טורח הבאה ומילוי והראב"ד מפרש שאינו מקדשה בגוף האפר והמים אלא בשכר וכבר הכריע הרשב"א כדעת רבינו עכ"ל. ולכאורה נראה דדעת הראב"ד שצריך שיאמר לה בפירוש שמקדשה בשכר וקשה ואמאי כיון דבכלל האפר והמים איכא דמי שיווי ההבאה והמילוי אף בקדשה בסתם תהא מקודשת כדאמרינן בקידושין דף מ"ח וחכ"א שמין את הנייר וכו' אע"ג דקדשה סתם בהשטר כיון שהנייר בכלל השיווי [ולא דמי להנאת מחילת מלוה לדעת רש"י דמקודשת וצריך שיפרש כמ"ש בחי' הרשב"א דשם דעתה אגוף המלוה ולא על אהנאת מחילתה דהיא מילתא באפי נפשה שהיתה צריכה ליתן פרוטה וכו' משא"כ הכא הוא בכלל השיויי והבן] לכן נלענ"ד דדעתו י"ל דאם כבר הביא האפר ומילא המים אפי' אמר לה בפירוש שמקדשה בשכר הבאה ומילוי א"מ משום דכבר יש לו האפר או המים מצוה שיתן לה בחנם ואסור לו לקבל שכר ואם קבל מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ואינה מקודשת אא"כ קודם שהלך להביא ולמלאות א"ל שהולך ומטריח עצמו בשבילה שתתקדש לו דזה מותר דומי' למאי דקימ"ל בעדות דמותר לקבל שכר לילך ולראות העדות דזה אינו מחויב אבל לאחר שיודע העדות מחויב להגיד בחנם וקם לי' באם לא יגיד. והנה הרשב"א בחי' הקשה על הראב"ד וז"ל ועוד דא"כ נפשוט מינה דאינה לשכירות אלא לבסוף עכ"ל ור"ל דה"ז דומה לעשה לי שיריים ונזמים דאינה מקודשת למאי דקימ"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דהו"ל מלוה וה"נ הוי כמקדשה במלוה. והנה גם מדבריו נראה שהבין בדברי הראב"ד כמ"ש דאל"כ לא הוי מקשה מידי וראיתי בהפלאה שכ' על קושית הרשב"א וז"ל ולענ"ד לק"מ דהוי כמו שמקדשה בטבעת שעשה משלו שאעפ"י שהכסף שאינו שו"פ אלא עם המלאכה מקודשת כיון שלא ציותה לו לעשות ולא דמי לעשה לי שיריים [ר"ל מכסף שלה] שכבר נתחייבה לו לשלם השכירות עכ"ל. ולפי מה שנתבאר שפיר קמותיב הרשב"א דבשלמא בעשה טבעת משלו אין כאן מלוה דקדשה עכשיו בשלו כיון שלא ציותה לו לעשות ואפי' אם ציותה מ"מ אינו נקנה לה ויכול לחזור בו ולא מחויב ליתן לה וגם היא לא נתחייבה בהשכירות ועתה בשעת הנתינה היא הנאה מחודשת משא"כ בנ"ד אם כבר הביא ולא ציותה מחויב ליתן לה בחנם ואם ציותה לו מקודם אם תאמר שהצוואה אינו כלום והם שלו מחויב ג"כ עתה ליתן בחנם וע"כ צ"ל דכיון שציותה לו להביא נתחייבה אז בהשכירות של הטירחא שלא הי' מחויב אז בחנם וא"כ הו"ל עתה מלוה. ולענ"ד אפשר לתרץ קושית הרשב"א דמיירי שגם גוף האפר שו"פ ואנן קימ"ל דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואע"ג דאם קדשה בגוף האפר אינה מקודשת משום דאסור לקבל שכר וקנסוהו דלא אהנו מעשיו מ"מ הא גם בדיין שדן בשכר כ' הרשב"א והר"ן דאם החזור השכר דינו קיים דהואיל שאינו רק מטעם קנס ומובא ברמ"א ח"מ סי' נ"ד וא"כ הכא נהי דמקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ הוי כמי שהחזיר לה השכר שלקח מאתה דדוקא לענין קידושין לא מהני מלוה כיון דלהוצאה ניתנה אבל בתורת חזרת השכר ודאי דמהני והגע עצמך בדיין שלקח שכר ואח"כ רצה להחזיר ואמר לבע"ד מלוה שיש לי בידך תהא לך בעד השכר שלקחתי מי לא מהני וה"נ דכוותי' כן נ"ל ודו"ק:

הלכה ד' הקדשה במעשר שני וכו' אינה מקודשת לפי שאין לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנאמר במעשר לד' הוא ע"כ פסק כר' מאיר במתניתין דף נ"ב דס"ל מע"ש ממון גבוה הוא והנה במס' פסחים דף ל"ח איתא אמר רב אסי עיסה של מע"ש לר"מ פטורה מן החלה משום דכתיב עריסותיכם ומע"ש לר"מ לא מקרי עריסותיכ' דהוי ממון גבוה מצה של מע"ש לר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח משום דיליף לחם לחם מחלה אתרוג של מע"ש אין אדם יוצא בו משום דבעינן לכם ע"כ ולכן תמהו על רבינו דפסק כאן כר"מ ובפ"ו מהל' חו"מ פסק דמצה של מע"ש יוצא בה וכן בפ"ח מהל' לולב פ' דיוצא באתרוג של מע"ש וכן בפ"ו מהל' בכורים פ' דעסה של מע"ש חייבת בחלה וכל אלו הם נגד פסקו בכאן והכ"מ בפ"ו מהל' בכורים כ' לתרץ בשם הר"י קורקו"ס ז"ל משום דבמס' סוכה דף ל"ה פליג ר' חייא על רב אסי באתרוג של מע"ש אליבא דר"מ דיוצא בו משום דיש בו היתר אכילה מקרי לכם ורב אסי ס"ל דבעינן דין ממון לכן פסק הרמב"ם כר' חייא דסגי בהיתר אכילה עכ"ד אמנם תי' זה תמוה דכ"ז שייך לענין אתרוג אבל לענין חלה מובא שם בש"ס ברייתא להדיא דלר"מ פטורה משום דכתיב תרי עריסותיכם בעינן דין ממון דוקא וכן מצה ילפינן לחם לחם מחלה דבעינן מצתכם ודין ממון דוקא. והנה לענין מצה אפשר לומר דלא ילפינן מחלה רק לענין דבעינן מצתכם ונ"מ שא"י במצה גזולה כמ"ש הרא"ש במס' פסחים אבל בחלה ודאי דעיקר כרב אסי אליבא דר"מ דפטורה. והלחם משנה בפ"ו מהל' חו"מ תי' עפ"י מה דאיתא בסנהדרין דף קי"ב אמר רב חסדא מחלוקת (היינו פלוגתא דר"מ וחכמים לענין חלה בעיסה של מע"ש) בירושלים דר"מ ס"ל ממון גבוה וחכמים ס"ל ממון הדיוט אבל חוץ לירושלים ד"ה פטורה ופירש"י שם בלשון ראשון דחוץ לירושלים ד"ה ממון גבוה. והנה הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורים ובפ"ו מהל' חו"מ ובפ"ח מהל' לולב דייק בלישני' מעשר שני בירושלים וכאן סתם וכתב קדשה במעשר שני ולא כתב בירושלים לכן י"ל דבאמת עיקר פלוגתא דר"מ ור' יהודא במתניתין דקידושין דמיירי בירושלים לפום מה דקאמר רב חסדא בסנהדרין שם בזה פוסק באמת כר"י דהוי ממון הדיוט ומהני ג"כ בקידושין דמקודשת וכאן דכ' סתם קדשה במעשר שני מיירי חוץ לירושלים כ' דאינה מקודשת דחוץ לירושלים ד"ה ממון גבוה עכ"ד ותי' זה נכון מאד וכן מצאתי להגאון בסוף ס' מחנה אפרים ותיתי לי דקיימת לתי' זה מסברא דנפשאי

ובשער המלך פ"י מהל' חו"מ כ' לתרץ דברי הרמב"ם עפ"י מה שהקשו בתוס' במס' פסחים דף מ"ו דאמאי אינו יוצא במצה של מע"ש לר"מ נימא הואיל ואי בעי מיתשל עלה ומקרי מצתכם. וכ' השעה"מ די"ל דר' מאיר לית לי' סברת הואיל דהוא פלוגתא בש"ס שם אבל לדידן דקימ"ל דאמרינן הואיל מקרי שפיר מצתכם וכן לענין אתרוג וחלה עכ"ד. וראיתי להגאון בצל"ח פסחים דף ל"ח שהביא תי' זה מהשעה"מ ודחה וז"ל תינח במעשר שני שלו דיכול לשאול עליו אבל במע"ש שניתן לו במתנה דלא שייך הואיל וא"ב מיתשל איך נפיק ידי מצה ואיך חייב בחלה והרמב"ם פסק סתם דיוצא ידי מצה וחייב בחלה בשלמא התוס' הקשו שפיר דאיך קאמר לר' מאיר אינו יוצא ידי מצה ומשמע אפי' בשלו ונימא הואיל עכ"ד ולענ"ד דיחוי כזה חוזר ונראה דהא אנן קיימינן אליבא דר' מאיר ואליבא דהרמב"ם דפסק כוותי' דמע"ש ממון גבוה ולפי"ז לא משכחת כ"א במעשר שני שלו מגרנו דהא למ"ד ממון גבוה אסור למוכרו וליתנו במתנה כדאיתא במתניתין ריש מס' מע"ש. מעשר שני אין מוכרין אותו ואין נותנין אותו במתנה וכ' הר"ש שם דמוקי לה בירושלמי כר' מאיר עי"ש ובהכי רהטא כולה סוגיא דקידושין דף נ"ד וא"כ לא הי' להרמב"ם לפרש כ"א לסתום דמן הסתם מע"ש שביד איש הוא משלו דאל"כ מאין בא לידו כיון דאסור במכירה ומתנה. וגם מטעם זה הקשו התוס' שפיר בפשיטות דנימא הואיל וא"ב מיתשל כיון דמייריי בודאי במע"ש משלו ולכן דברי השעה"מ נכונים. אמנם לאשר