תפארת מנחם על הרמב"ם נח

דאי לאחר ששה דאסור מדאורייתא מאי אתי לאשמועינן פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה עכ"ל וקשה הא טובא אתי לאשמועינן אע"ג דחיטי קורדנייתא הוי נוקשה דרבנן מ"מ אין חוששין לקידושין וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל דחיטי קורדנייתא אע"ג דקשות הן מ"מ כשמחמיצין הוי חמץ גמור או דס"ל כמ"ד דנקשה אסור מן התורה וא"כ גם לדברי רש"י לא מיירי רק גידל רק בחד דרבנן ועיין בח"י סי' תמ"ג ונלענ"ד לישב דהנה נתקשתי זה ימים רבים בהא דפסחים דף ו' דמייתי ראי' מרב גודל דחמץ דרבנן לאו ברשותי' קיימא דליבטלי' דילמא לעולם ברשותו הוא וכשלו דמי ומ"מ אין חוששין לקידושיו כיון דאסור בהנאה אינו שוה כלום ולאו מידי יהיו לה ובקידושין בעינן שיתן לה שו"פ ואח"כ ראיתי בס' א"מ סי' כ"ח שהרגיש בזה והניח בקושי' ולענ"ד נ' לתרץ עפ"י מש"כ הריטב"א בחי' לתרץ הקושי' דהא האפר שו"פ דמ"מ כיון דהשתא לית בי' דין ממון אינה מקודשת דכי שריף לה לבערינהו לאו דידי' הוא וכל הקודם זכה באפרן עכ"ל ולפי"ז שפיר מייתי ראי' מרב גידל דמיירי בסתם אפי' כשהאפר שו"פ ונמצא דיהיב לה מידי אלא דמש"ה אינה מקודשת משום דהשתא לאו דידי' הוא וה"ה כשנותן לה הוא לאו דידה היא ומוכח דא"ה דרבנן לאו ברשותי' הוא וא"ש והנה חמץ קימ"ל דהוא מן הנקברין דאפרן אסור כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' חו"מ אמנם הגאון בשו"ת שאגת ארי' סי' פ"ז העלה דאם שרפו בשעה ששית האפר מותר דקימ"ל חרכו קודם זמן איסורו מותר ובשעה ששית אע"ג דאסור מדרבנן משום גזירה מ"מ בהאפר לא גזרו עי"ש ולפי"ז עולים כהוגן דברי התוס' דודאי דעת רש"י דבתרי דרבנן אין חוששין לקידושיו דפי' משעה ששית מתחלת שש וחיטי קורדנייתא הם נוקשה דרבנן אמנם דברי רש"י בפ' כ"ש ג"כ נכונים לפי"ז וזה כוונתו דע"כ מתחלת שש קאמר דאי מסוף שש דאסור מדאורייתא ר"ל דחמץ גמור אסור מדאורייתא וא"כ אז גם נוקשה דרבנן אפרו אסור פשיטא דאין מקדשין בא"ה ר"ל כיון דלא יהיב לה מידי דלית בי' שו"פ ומה אשמועינן רב גידל הא מתניתין היא וא"י דלא הוי רק מדרבנן מ"מ סוף סוף לא שוה מידי אבל בתחלת שש דאז אפרו מותר ויהיב לה שו"פ ואעפי"כ אינה מקודשת משום דלאו ברשותי' הוא טובא אשמועינן דאיסור הנאה מדרבנן מקרי לאו ברשותי' כמו שבאמת שקיל וטרי הש"ס בזה בפ"ק ואיצטריך להביא ראי' מרב גידל כמ"ש ובזה יש לישב הא דלא כ' רש"י הוכחה זו בפ"ק משום דשם הגירסא אמר רב גידל אמר רב ורש"י כ' בדף כ"ט דרב ס"ל כר' יהודא דחמץ לאחר זמנו אסור וכ"כ המפרשים הא דס"ל לר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה אזיל לשיטתו דחמץ לאחר זמנו אסור עיי' בפ"י דף ל' ומשאג"א וא"כ ס"ל נמי לרב דאב"ח אלא שריפה כר"י והוי מן הנשרפין דאפרן מותר אפי' לאחר שש לכן אין הוכחה זו אליבי' אבל בפ' כ"ש הגירסא א"ר גידל אמר ר' יוחנן וס"ל מסתמא כהילכתא דידן מוכח שפיר כנ"ל ודו"ק והנה לפי המתבאר מוכח מש"ס דפסחים כשיטת הריטב"א דלאו ברשותי' הוא וא"כ אין חילוק דאפי' כשהאפר שו"פ והאשה ידעה מ"מ אינה מקודשת וכמו שהארכתי לעיל ודו"ק

והנה רבינו המחבר בש"ע סי' כ"ח כ' דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא או בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן ה"ז ספק מקודשת ע"כ ותמהו עליו הא בחד דרבנן לכ"ע אין חוששין לקידושיו והיינו דרב גידל קאי אפי' לפי פי' התוס'. והנה אפ"ל לפי מה שהקשו התוס' בקידושין דף נ"ח בהא דחשב"ע לר"ש מקודשת ואמר שם אלמא דס"ל חולין שנשב"ע לאו דאורייתא. והקשו מדרב גידל דאפי' בא"ה דרבנן א"מ. וכ' הריטב"א בחי' דסוגיות חלוקות הן והמקשה בסוגיא דקידושין ס"ל דבא"ה דרבנן מקודשת עי"ש ולפי"ז י"ל דחשש המחבר לזה למיהוי ספק קידושין. ועוד י"ל לפי מה שהעלו האחרונים דכשהאפר שו"פ והאשה ידעה מקודשת כנ"ל וא"כ דינא דמקדש בא"ה מיירי כשאין האפר שו"פ וקשה דמ"מ ליהוי ספק שמא שו"פ במדי אמנם הגאון בס' הפלאה בדף נ"ז העלה דרב לית לי' האי חששא דשמא שו"פ במדי ושה הוא רב גידל אמ' רב לכן אין חוששין כשהאפר אינו שו"פ כמ"ש התוס' בקידושין ולדידן דקיי"ל כשמואל הוי ספק אלא דקשה לפי"ז ה"ה בא"ה דאורייתא ליהוי ס"ק. ולכן נלענ"ד לתרץ בא"א עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' חו"מ דחצי שיעור אסור בחמץ מקרא דכל מחמצת לא תאכלו וכ' המשנה למלך שם דאיצטרך קרא בחמץ לח"ש ולא יליף מחלב כמו כל איסורין שבתורה משום די"ל חלב אין היתר לאיסורו תאמר חמץ דמותר לאחר הפסח. וכ' המל"מ שם דלפי"ז דלא ילפינן מחלב אלא מקרא דכל מחמצת ובקרא כתיב להדיא שבעת ימים. א"כ חמץ בע"פ לאחר שש כל היום חצי שיעור מותר מן התורה עכ"ד ולפי"ז קשה בהא דאר"ג א"ר דהא דהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואמאי הא חזי ליהנות מח"ש ואפי' מכל מה דיהיב לה תוכל לאכול פחות מכזית בכדי א"פ ויהיב לה מידי דשוה. אמנם הדבר נכון דשם הוא אליבא דרב דס"ל כר"י דחמץ לאחר זמנו אסור כמו שפירש"י בדף כ"ט והבאתי לעיל וא"כ אין היתר לאיסורו ושפיר ילפינן מחלב ולכן גם בע"פ אחר שש אסור ח"ש כיון דחמץ אסור עכ"פ אז מן התורה אלא דחיטי קורדנייתא הוי נוקשה מדרבנן וס"ל לרב גידל דבחד דרבנן אין חוששין לקידושין וכפי' התוס'. אמנם אנן לדידן דקימ"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר מן התורה ליכא למילף חצי שיעור מחלב אלא מקרא דכל מחמצת וא"כ חצי שיעור מותר בע"פ מן התורה. אלא דמדרבנן עכ"פ אסור משום דחזי לאצטרופי דהא אפי' ר"ל דלא יליף מחלב ס"ל דאסור מדרבנן] נמצא דמה דהוי לר"ג אליבא דרב חד דרבנן הוי לדידן תרי דרבנן ובתרי דרבנן הוא מחלוקת רש"י ותוס' לכן כ' המחבר דהוי ספק קידושין ודו"ק

הלכה ב' עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקדש בדמיו ה"ז מקודשת ע"כ מלשון זה משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לקדש בדמיהן וכן היא לישנא דמתניתין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכ"כ בטוש"ע סי' כ"ח וכ' הב"ש ס"ק נ"ז וז"ל וקדש בדיעבד אבל לכתחלה המעות אסור לו אע"ג שאינו תופס דמים כ"כ הרא"ש בשם רש"י ע"כ והנה דעת רש"י מבואר בריש חולין ובע"ז דף נ"ד דאע"ג דאינו תופס דמיו מ"מ אסור למחליף עצמו אמנם דעת רבינו בפ"ח מהל' מ"א דהדמים מותרים גם למחליף עצמו ולכן קשה ממה שכ' כאן לשון דיעבד והו"ל לכתוב דאם מכרן מותר לקדש בדמיהן לכתחלה. והנה מקור הדברים מהא דאיתא במס' נדרים דף מ"ז בעיא באומר קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ובעי למיפשט ממתניתין דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת ודחי ה"נ לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד ע"כ וכ' הר"ן וז"ל דס"ד כיון שאסור ליהנות מן החליפין אפי' החליפן באחד דהוי חליפי חליפין אסורין ומש"ה קשי' לי' וכו' דאי אסירי חליפין מדרבנן הוי לן לאצרוכי קידושי אחרינא ואמרינן לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד ולענין הלכה לקולא נקטינן דהוי לי' ספיקא דרבנן לקולא עכ"ל ל בקיצור וזה נראה דעת רבינו דפ' דחליפין מותרין לבר מאומר קונם פירות אלו פלוני פ' בפ"ה מהל' נדרים לחומרא וביארתי שם טעמו ונימוקו

והתוס' בריש חולין והרא"ש בס"פ הא"מ כ' דמש"ס זה למד רש"י דאסורין למחליף כדאמרינן לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד אלמא דלכתחלה אסורין ע"כ ולכאורה קשה הא הוא בעיא דלא איפשטא וכמ"ש הר"ן והיינו משום די"ל כדעת הפשטן דר"ל דגם לכתחלה מותרין וספיקא דרבנן לקולא אמנם נראה דלדעת רש"י משום דודאי מלישנא דמתניתין משמע דדוקא בדיעבד מקודשת אבל לכתחלה לא אלא לפי דהפשטן לא אסיק אדעתי' לחלק בין חליפין לחליפי חליפין ע"כ הכריח דגם לכתחלה מותר דאל"כ אף בדיעבד דהוי חליפי חליפין ליתסר לאצרוכי קידושי אחרינא אבל למה דמסיק הש"ס לחלק בין חליפין לחליפי חליפין והיינו בין לכתחלה לדיעבד הכי מסתבר טפי למינקט כפשטא דלישנא דמתניתין דדוקא בדיעבד ולכתחלה אסורין. אמנם לדעת הרמב"ם ודעימי' דס"ל דחליפין מותרין קשה לישנא דמתניתין וגם לשון עצמו ויתבאר להלן

והר"ן ס"פ האיש מקדש השיג על רש"י מן הירושלמי דגרסינן התם אמתניתין דמכרן וקדש בדמיהן וז"ל ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזילה ע"כ כלומר מש"ה מקודשת לפי שאין דמיהן שמאחר שאין תופסין דמיהן לאיסור כדאמרינן בגמרא אעפ"י