תפארת מנחם על הרמב"ם נז

עכ"ל. ותוכ"ד דהוי דשלב"ל וצריך להבין דהא מ"מ הנאה זו שוה אצלה פרוטה שהיתה נותנת פרוטה שתוכל ליהנות אחר שישרפו ונמצא נותן לה עתה פרוטה ואע"ג דלגבי' לאו ממונא הוא הא העיקר הוא המקבל כמ"ש לעיל וצ"ל כיון דגם היא א"י לקנות דשלב"ל וכיון שאינה קונה לא יהיב לה כלום. אך צ"ע לפי דעת הגהת מרדכי מובא ברמ"א ח"מ סי' ר"ט סעי' ח' דהיכי דרוצה לקנות אדם מקנה דשלב"ל ע"ש וא"כ הכא שרוצה לקנות האשה תהי' מקודשת אפי' בדשלב"ל. ונראה בזה דדוקא בפירות אילן וכה"ג דקימ"ל אם מוכר אילן לפירותיו קנה הלוקח וא"כ מכ"ש שהמוכר עצמו דהיינו בעלים שיש לו קנין בפירות העתידים משום דכבר קנה גוף האילן שהוא שלו. אלא שא"י להקנות לאחרים הפירות שלב"ל אמנם כשרוצה לקנות מקנה. אבל בנ"ד באיסורי הנאה דבגוף הערלה אין לו קנין והאפר הוי דשלב"ל נמצא דאין קנין כלל בהאפר אפי' לבעלים וא"י להקנות דבר שאין לו אפי' אם רוצה לקנות כן נ"ל. ועכ"פ גם לתי' הרשב"א לעולם אינה מקודשת כלל בא"ה אפי' דהאפר שו"פ והאשה ידעה. ועוד סברא בזה לפי דעת רש"י ותוס' דחליפי א"ה אסורין למחליף עצמו ואע"ג דבקידושין דעתם דבדיעבד מהני היינו בקדשה בחליפין דהוי האשה חליפי חליפין אבל בא"ה עצמן דהוי האשה חליפין נראה דעכ"פ צריך לחזור ולקדשה כדי שלא יהנה מחליפי א"ה וזה נראה דעת הראב"ד פ"ה מהל' נדרים כמ"ש המשנה למלך שם והח"מ והב"ש בסי' כ"ח כ' כשאפר שו"פ וידעה מקודשת וכבר נתבאר דלדעת הריטב"א והרשב"א והתוס' בע"ז אינה מקודשת וגם דברי התוס' בקידושין י"ל כן ויש לחוש לקידושי השני ועכ"פ צריך לחזור ולקדשה

ואגב דאיירינן בא"ה ובדברי התוס' אמרתי לכתוב מה שרבים מקשים על תי' התוס' שאינו שו"פ שלכד"ה וכן מה שתי' בפסחים שאין האפר שו"פ מה דאיתא בש"ס דגיטין דף כ' כתבו לגט על א"ה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית ודחי דילמא שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי ע"כ ולתי' התוס' קשה הא גם מא"ה תוכל ליהנות שלכד"ה או מהאפר ואי דלית בי' שו"פ מ"מ עכ"פ חזי לאצטרופי כמו עלה של זית ע"כ. ולענ"ד נ' לתרץ דצריך להבין מה יועיל דחזי לאצטרופי וכי בשביל זה מקרי ממון הא מ"מ עתה אינו שו"פ כמו דבאמת אינו מועיל בקידושין בפחות משו"פ ולא חזי לאצטרופי ונראה דבקידושין דף ח' איתא דבשו"כ הו"א כיון דמקרבא הנאתי' גמר' ומקני נפשה ופירש"י דמקרבא הנאתי' מזומנין ליהנות מהם ע"כ הרי אף בקידושין הי' הו"א דמהני בפחות משו"פ בשו"כ דמקרבה הנאתי' גמרה ומקני אלא דלא קימ"ל כן כיון דבקידושין בעינן כסף ולאו כל כמיני' לשוי' כסף פחות משו"פ כמש"כ הר"ן דלא מצי אמרה לדידי שוה לי בפחות משו"פ. אבל בגט דלא בעינן שנקרא כסף רק משום דכתיב ונתן ס"ל לרב חסדא שם דבעינן שיעור נתינה שפיר י"ל דשו"כ דמקרבה הנאתי' מקרי נתינה אך מה דמקרבה הנאתי' פירש"י שמזומנין ליהנות מהם ומה תוכל ליהנות מן עלה של זית לכן אמר דחזי לאצטרופי ואין הפי' שתמכור בפחות משו"פ ותצטרף לפרוטה אלא כמו שפירש"י שם להצטרף עם עלין הרבה לשכוב עליהן והיינו מקרבה הנאתי' אבל בא"ה שתהנה שלכד"ה או מן האפר ודאי דזה לא הוי מקרבה הנאתי'. ונראה דזה כוונת רש"י שם וז"ל דחזי לאצטרופי עם עלין הרבה לשכוב עליהן או למאכל בהמה ואע"ג דלא שו"פ אבל איסור הנאה לא עכ"ל ולכאורה הוא אריכות ללא צורך אמנם ביאר לנו אמתת הפי' במה דקאמר חזי לאצטרופי ושלא שייך זה באיסורי הנאה אע"ג דכבר אפשר ליהנות מהן עכ"פ בפחות משו"פ ע"י עצות מרחוק זה לא מקרי מקרבה הנאתי' וזה ברור

ועוד י"ל דאי משום האפר כבר כ' הרשב"א והריטב"א ז"ל דמש"ה לא מקרי ממון או דהוי דשלב"ל או משו' דיד כל אדם שוה בו ואינו שלו וגם א"י להקנות לה שיהי' שלה. ולסברות אלו מטין גם דברי התוס' בפסחים דף כ"ט שכ' דלא מקרי אפי' גורם לממון אלא דמשום קושי' דשלכד"ה כ' דצ"ל דלית בי' שו"פ וכן בקידושין לא כ"כ רק לענין שלכד"ה ע"ש והמל"מ בפ"א מהל' יסוה"ת הקשה עליהם דהא שלכד"ה אסור עכ"פ מדרבנן. וכבר כתבנו די"ל דקושיית התוס' דסתם ותני המקדש בא"ה א"מ אפי' כשהיא חולה דיכולה ליהנות שלכד"ה. ולפי"ז שפיר דחי שם בש"ס דגיטין עלה של זית חזי לאצטרופי משא"כ באיסורי הנאה בסתם נשים רובא דעלמא דאינן חולין ולא חזי גבייהו לכלום. אין הגט כשר וא"ש דמעלה של זית אין ראי' לא"ה אמנם מ"מ קימ"ל דכתבו על א"ה כשר וכ"פ הרמב"ם ובטוש"ע ע סי' קכ"ד וכמו דשלחו מתם והיינו אפי' שאין בהאפר שו"פ דלא בעינן שיעור נתינה

אמנם אם יש בהאפר שו"פ גם רב חסדא מודה דכתבו על א"ה כשר ואפילו האשה לא ידעה שהיא א"ה דבזה לא שייך לא סמכה דעתה והוי מקח טעות כמ"ש התוס' בקידושין דהכא לא בעינן דעתה כיון דהיא מתגרשת אפי' בע"כ ולא בעינן רק שיהי' שיעור נתינה וכן הטעם שכתבו התוס' בע"ז דלא מהני משום דלא דמי לכסף דשדה עפרון לא שייך רק גבי קידושי כסף דילפינן מש"ע אבל בגט ל"ב שתקרא כסף רק נתינה ואעפי"ז הונח לן מה שהקשה הגאון בהפלאה בריש קידושין לרב חסדא מהא דאמרינן בריש קידושין וכתב וכו' בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ולר"ח ל"ל קרא כיון דס"ל דגט בעי שיהי' שו"פ ממילת מוכח דאינה מתגרשת בכסף דאל"כ ל"ל הכתיבה בספר תיפוק לי' דהיינו כסף עכת"ק. ולפי מ"ש ניחא דאי לאו קרא הו"א דמתגרשת בכסף מהיקשא דויצאה והיתה ולפי"ז בעינן שנקרא כסף כמו כסף דקידושין דדמי לש"ע והא דצריך כתיבה בגט נ"מ בא"ה דמתורת כסף אינה מתגרשת משום דלא מקרי כסף אע"ג דהאפר שו"פ אבל בתורת שטר וגט לא בעי שנקרא כסף רק שיהי' בו שיעור נתינה וכשהאפר שו"פ שפיר דמי. אמנם לפי מ"ש הרשב"א דהאפר הוי דשלב"ל אפשר דאפי' בגט לא מהני לר"ח אע"ג ששו"פ כיון שא"י להקנות לה לא מקרי נתינה. ועפי"ז אפשר לתרץ דברי הרמ"א שפסק בסי' כ"ח סעי' כ"א באשה שנדרה הנאה מאחד דאם קדשה בשטר מקודשת ובסי' ל"ב כ' דשטר קידושין שכ' על א"ה י"א דאינה מקודשת והקשו הח"מ והב"ש דהא איסור נדר היינו א"ה ועיין מ"ש לעיל פ"ג הלכה א' לתרץ. וכעת נראה די"ל דהרמ"א ס"ל כסברת הרשב"א הנ"ל דהאפר הוי דשלב"ל אמנם כתבתי לעיל דלדעת הפוסקים שהביא הרמ"א בח"מ סי' ר"ט דהיכי דבא לקנות אדם מקנה דשלב"ל וא"כ הכא נמי בא לקנות האשה. וחלקתי דזה דוקא בכגון פירות דקל שהמוכר עצמו יש לו קנין בהם משום דגוף האילן הוא שלו לפירותיו אבל בא"ה דגם להמקדש אין לו קנין בהאפר דהאיסורי הנאה כמו שהם עתה לא הוי שלו לכן גם בהאפר דשלב"ל אין לו קנין וא"י להקנות להאשה מה שאין לו כלל אע"ג שבא לקנות נמצא לפי"ז יש לחלוק בין איסורי נדר דלהמקדש היא היתר גמור ושלו הוא לכן אע"ג דלהאשה הוי א"ה מ"מ מקודשת בתורת שטר ע"י האפר ששו"פ ואע"ג דהאפר דשב"ל מ"מ כיון דגוף הדבר עתה של המקדש יכול להקנות לה דשלב"ל כיון שבא לקנות. אבל בא"ה דאינם של המקדש ג"כ א"י להקנות לה אע"ג שבא לקנות וכמו שנתבאר לכן י"א דאינה מקודשת והיינו לדעת הירושלמי דס"ל בגט על א"ה לא מהני כמו שהביא הרשב"א בתשו' וא"ש ודו"ק

שם ברמב"ם אפי' הי' אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית ע"כ הנה מדברי רבינו משמע דמיירי בחמץ דאוריית' ושעות דרבנן אבל בחמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו וכדעת התוס' וכ"כ הר"ן והכ"מ שזה דעת רבינו אמנם רש"י ס"ל דאפי' בתרי דרבנן אין חוששין וכ"כ התוס' בשמו בכמה דוכתי ושפטו כן ממה שפי' הא דאמר רב גידל בפסחים דף ו' המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא אין חוששין ופירש"י משש שעות ולמעלה מתחלת שש וא"כ הוי תרי דרבנן שעות דרבנן וחיטי קורדנייתא הוי נוקשה דרבנן ור"ת פליג ומפרש משש שעות ולמעלה מסוף שש דהיינו חד דרבנן. והנה הכל תפסו על רבותינו בעלי התוס' דהא מבואר מלשון רש"י בפ' כ"ש דף כ"א להיפך שכ' שם בדרב גידל וז"ל על כרחך מתחלת שש קאמר