תפארת מנחם על הרמב"ם נד

הירושלמי דלפיכך מכרן וקידש בדמיהן מקדושת לפי שהדמים אינן דמי ערלה כיון שהערלה אסור בהנאה ואינו שוה כלום הוי מקח טעות והדמים ביד המוכר הם גזל או מתנה ולפיכך אין איסורי הנאה תופסין דמיהן ולפי"ז כשם שאין הדמים נתפסין והם גזל ביד המוכר כן אין האשה נתפסת דאשה בקידושין הם כמו דמים במכירה עכ"ד ולענ"ד אין דברי התוס' מתבארים עד"ז מדלא תירצו דמיירי כשאין בהאפר או שלכד"ה שו"פ א"נ אע"ג שיש בהם שו"פ מ"מ כיון דהאשה סברה ליהנות כד"ה לא סמכה דעתה להתקדש בפחות כמו שתירצו בקידושין ובפסחים ע"כ צ"ל דסברי הכי דמתניתין מיירי בכל גווני אפי' כששו"פ והאשה יודעת שאסור בהנאה ושפיר אינה מקודשת וא"כ בכה"ג גם במכירה לא שייך מקח טעות כשהלוקח יודע שאסור בהנאה וגם המוכר מכר לו בחזקת שהוא כן ולא לקח כ"א מה ששוה האפר ומה מקח טעות איכא וכ"כ הר"ן והרא"ש להדיא בסוף פ' הא"מ דכשהלוקח יודע לא הוי מקח טעות רק שכ' דהוי המעות מתנה או הלואה והיינו דוקא כשנתן דמי כולו אבל כשלא נתן רק מה ששוה האפר נראה דהמעות נקנה להמוכר אע"ג דלכתחלה אסור לו למכור אפי' בשוי' של האפר או שלכד"ה והיינו משום שאסור לו ליהנות הנאה כ"ש כ"ז שהוא בעין אבל בדיעבד נקנה המקח בכה"ג ומ"ש בשם המשנה למלך דגם במכר לנכרי הוי המעות גזל היינו בלקח דמי כולו וגם זה צ"ע ועיי' בסוף ס' מחנה אפרים הל' מ"א פ"ה שכ' בפשיטות להיפך דבמכר לנכרי נקנים המעות להמוכר ויכול לקדש בו אשה ע"ש וא"כ כיון דאשה מתקדשת בפרוטה וידעה ונתרצית הי' בדין שיתפסו הקידושין. ועוד דהא מטעם הירושלמי הנ"ל דהמעות אינן דמיהן והן גזל דחה הר"ן בריש חולין ותוס' הא"מ דברי רש"י בע"ז דף נ"ד דס"ל דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף עצמו עי"ש והתוס' בריש חולין ובע"ז שם נראה דקיימו בשיטת רש"י. וגם נדחק שם בס' א"מ במה שהוצרכו התוס' לטעמא דילפינן קיחה משדה עפרון כיון דבלא"ה הדין נותן שיהי' שוה קידושין למוכר שאין הדמים נתפסין וה"ה האשה עי"ש. גם במ"ש בתחלת דבריהם משמע הא בגוף הערלה וכו' והוא באמת רישא דמתניתין נדחק שם בכוונתם ועיי' בס' שעה"מ שעמד ג"כ בזה ותי' בדוחק

ולענ"ד נראה דדברי התוס' אלו דעת שפתם ברור מילולם וכל דבריהם מכוונים בדיקדוק נכון והוא כשנדקדק דלמה באמת לא תירצו התוס' כאן כשאין בהאפר שו"פ א"נ דלא סמכה דעתה להתקדש בשיווי האפר שלא ידעה שהוא מאיסורי הנאה. גם יש לדקדק מה שיאטי' דהאי קושי' והאי פירוקא הכא בסוגיא דע"ז דלא מיירי בקידושין ואגופה דמתניתין שייכא כמו שהעמידו שם במס' קידושין דבריהם על המתניתין ותירצו שני תירוצים הנ"ל לכן כדי לבאר כל זה ולהבין דברי חכמים רבותינו בעלי התוס' וחידותם מוכרח להקדים דברי התוס' בחולין דף ד' ע"ב ד"ה מותר מיד וכו' וז"ל וא"ת מה פריך בע"ז דף ס"ב גבי השוכר הפועל לעשות עמו יי"נ שכרו אסור והוי ערלה וכו' ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומה קושי' הא לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע לי' שכרו אסור גם לאחרים כמו יי"נ עצמו וא"כ פריך שפיר דאי אסור לאחרים אמאי מקודשת כיון דגם היא אסורה ליהנות עכ"ל. וכוונתם מבואר שם להקשות לדעת רש"י דחלופי איסור הנאה אסורין למחליף עצמו אלא דאם קדשה בדיעבד מקודשת כדמסקינן בנדרים דף מ"ז הא לכתחלה הא דיעבד וא"כ אימא גבי פועל נמי שכרו אסור לפועל עצמו קאמר ותירצו דמשמע לי' דשכרו אסור גם לאחרים ולכן פריך שפיר ממכרן וקדש בדמיהן מקודשת דמוכח דעכ"פ מותר לאחרים דהיינו להאשה דאם הי' אסורה ליהנות פשיטא דאינה מקודשת דהא לא יהיב לה מידי. וכן מבואר יותר קושי' זו ותי' זה ברא"ש ס"פ הא"מ. וכן בסוגיא דע"ז דף ס"ב בדבור הקודם לדברי התוס' דעסקינן בהו איתא קשי' ותי' זה בשינוי לשון קצת וכוונתם אחד כמבואר למעיין לכן אחרי הדברים האלה יבואר מה שסמכו ענין התוס' אח"כ דבריהם הנ"ל שאנו רוצים לבארם. והוא דאגופה דמתניתין כבר הי' מקום לומר דהא דבגוף הערלה אינה מקודשת לאו משום דאינו שו"פ דלעולם י"ל דמיירי בשהאפר שו"פ וידעה ג"כ שהיא א"ה ונתרצית אלא דאינה מקודשת משום דכשמקדשה בגוף הערלה הוי האשה כמו חליפי איסורי הנאה ובסיפא דמכרן וקדש בדמיהן הוי האשה חליפי חליפין ומבואר בש"ס מס' נדרים דף מ"ז שרצה לפשוט מהא דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת דחליפין מותרין ודחי הא לכתחלה הא דיעבד פי' דדמיהן דהוי חליפין אסור לו ליהנות מהן אלא דבדיעבד אם קדש הוי האשה חליפי חליפין ומותר כן פי' הר"ן וכ' התוס' שם דלא רצו חכמים להפקיע הקידושין בכה"ג וא"כ בקדש בגוף הערלה דהוי האשה חליפין י"ל דהפקיעו הקידושין שלא יהנה מחליפין עצמן ולפי"ז לא הוי קשה מידי דהא האפר שו"פ או שלא כד"ה דהא אין הטעם משום דלא שוה אלא דמ"מ כיון שקדשה כמו שהם בעין ואסורים בהנאה הוי האשה חליפי א"ה ואינה מקודשת ובסיפא מקודשת דהוי חליפי חליפין אמנם מדהקשה הש"ס ם כאן אהא דשכרו אסור מסיפא דקדש בדמיהן ועיקר הקושי' דמוכח דעכ"פ מותר לאחרים דהיינו האשה דאל"כ אסורה ליהנות ולא יהיב לה מידי כמ"ש התוס' בחולין ובסוגיין כנ"ל וא"כ ממילא הטעם ברישא בגוף הערלה דאינה מקודשת משום דלא שוה. וזה כוונתם במ"ש בתחלת דבריהם וז"ל משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית בה שו"פ ר"ל דמשמע מכאן מתוך הסוגיא דע"ז מקושיית הש"ס דטעמא דמתניתין ברישא דאינה מקודשת משום דלא שו"פ ולא יהיב לה מידי ואין כוונתם על גוף הדין דמקדש בערלה אינה מקודשת מדווקא דמכרן וקדש בדמיהן משמע הא בגופן לא דזה א"צ לדיוקא ומשמעות דמבואר דהיינו הרישא אלא דהמשמעות הוא על הטעם דלא שו"פ והוא נשמע מסוגיא דכאן. וע"ז הקשה ואמאי הא שו"פ האפר או שלכד"ה. ואין לתרץ דמיירי דהאפר אינו שו"פ א"נ דלא ידעה שהוא איסורי הנאה ולא סמכה להתקדש דהוי מקח טעות כמו שתי' בקידושין דא"כ יהי' הדין אם האפר שו"פ והאשה ידעה שזה ערלה מקודשת א"כ הדרא הקושי' האיך הוכיח המקשה דחליפין מותרין לאחרים דאל"כ לא יהיב לה מידי דהא י"ל דמתניתין מיירי באמת כשהאשה ידעה שהיא ערלה והאפר שו"פ ולעולם חליפין אסורים גם לאחרים אלא דמ"מ בסיפא מקודשת כיון דהאפר שו"פ וידעה כנ"ל וברישא אינה מקודשת אע"ג דאית בי' שו"פ מ"מ כ"ז שהם בעין הוי האשה חליפין עצמן וכנ"ל וא"כ מוכרח הדבר בהכרח גמור ומבואר דס"ל להמקשה אם היו החליפין אסורים גם להאשה לא הוי מקודשת משום דלא יהיב לה מידי כיון שאסורה ליהנות מהן כשהן בעין ולא משגחינן על שיווי האפר או שלכד"ה אפי' ידעה וממילא מוכח דברישא מהאי טעמא לחוד אינה מקודשת דלית בהן שו"פ ולא מהני מה שהאפר שו"פ אע"ג דידעה ולכן הקשו קושייתם הנ"ל ואמאי הא מ"מ שו"פ ואיך נימא דלא יהיב לה מידי ואותן התירוצים שתי' בקידושין לא ניתנו להאמר כאן וכמו שנתבאר דע"כ צ"ל דס"ל להמקשה דאפי' האפר שו"פ וידעה מקרי לא יהיב לה מידי והנה הדברים האלה מוכרחים מתוך הסוגיא דכאן וברור שזה כוונתם כן נלענ"ד בס"ד ודו"ק היטב

ולכן הוכרחו התוס' לפי סוגיא דשמעתין לתרץ בא"א דמש"ה כ"ז שהם בעין לא מהני בגוף הערלה וה"ה בחליפין אי נימא דאסורים להאשה ג"כ אע"ג דהאפר שו"פ וידעה משום דכ"ז שהם בעין ודאי דאסור למכרן מן התורה אפי' בשוי' של האפר או בשוי' של שלכד"ה דהא מ"מ נהנה עתה מאיסורי הנאה וכן בחליפין אי נימא דאסורין גם לאחרים צ"ל דאסורים מן התורה דאי מדרבנן לא הוו אסורים כ"א למחליף עצמו כמו שכן הוא האמת לכ"ע [ו [והמקשה כאן לא נחית למאי דמסקינן בש"ס קידושין דף נ"ח דכל איסורין אינן תופסין דמיהן משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובין דא"כ לא הוי צריך להקשות ממתניתין ודו"ק] וכשם שאסור למוכרן כך אסור לקדש בהם אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בהם הנאה כשמקדש האשה ר"ל דלא תימא דקידושין לא הוי כמכירה משום דסתמן אינן עומדין לכך ובאמת נראה