תפארת מנחם על הרמב"ם נב

אנן אינו יכול להתירה לעלמא נמצא דבעיקר העדות הנוגע לאשה עצמה לא יהי' כפי עדותו ואין לך עדות שבטלה מקצתה גדול מזה לכן ל"א בכה"ג פ"ד כן נ"ל נכון וברור. ובעיקר קושיית הפ"י נלענ"ד לתרץ דטובא אשמעינן דהנה הא דקימ"ל אין דבר שבערוה פחות משנים נפקא מקרא כי מצא בה בה ערות דבר וילפינן דבר דבר מממון וקרא מיירי בזנות א"א דלא נאסרה על בעלה כ"א בשני עדים. אמנם אם הבעל יודע בעצמו שזינתה בודאי שאסורה לו וכדאיתא בכתובות דף ט' דפתח פתוח כשני עדים דמי וכן כשהעיד ע"א והבעל מאמין לדברי' וסומך עלי' נאסרה עליו כדאיתא בש"ס דף ס"ו אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה וקימ"ל כן בטוש"ע סי' קט"ו וסי' קע"ח ואשמעינן דבקידושין כה"ג ל"א כן שוב ראיתי בפני יהושיע שהוא עצמו העיר כן אח"כ בדברי הש"ס הכא קמחייבי לאחרינא עי"ש שכ' הטעם כיון דהקידושין לא מהני לאוסרה לעלמא אין קידושין לחצאין נמצא עכ"פ דטובא אשמועינן

הלכה י"ט ואם אינה שו"פ הרי אלו קידושי ספק. יראה לי אם קדש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכו' ע"כ הנה מש"כ רבינו הרי אלו קידושי ספק ר"ל ספק קידושין דאורייתא והיינו דס"ל דאם הוו ידעינן בודאי דשו"פ במקום אחר הוי קידושין דאורייתא ולכן כ' ג"כ דבעינן דבר המתקיים להוליכו לשם אמנם הרמב"ן והרא"ש בשם ר"י כ' דאע"ג דשו"פ במ"א לא מהני מדאורייתא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ועוד דאשה בפחות משו"פ במקומה לא מקני' נפשה ואינו כ"א חומרא מדרבנן משום גזירת הרואין מאנשי מדי ולכן אין חילוק בדבר המתקיים ונדחקו לפרש הלשון קידושי ספק דאיתא בש"ס והר"ן כ' על דברי התוס'. והרמב"ן וז"ל ולשון קידושי ספק לא אתי שפיר לפי"ז לפיכך נ"ל דאי שו"פ במדי קידושי תורה הן דכיון שהיא נתרצתה בהן ושוין פרוטה באיזה מקום אלו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הו"ל כאלו אמרה לדידי שוה לי כדאמרינן גבי חמש סלעים של פדיון בכור וכדאית' לעיל עכ"ל. ור"ל אע"ג דלעיל כ' דביקדושין בפחות משו"פ לא מהני אם אמרה לדידי שוה לי ולא דמי לחמש סלעים של פדיון דפחות משו"פ לא אקרי כסף ולא כל הימנה ליתן עלה שם כסף אמנם הכא דשו"פ במ"א מהני ומש"כ דאלו ידעו העדים שדרכה להתיקר לתת פרוטה באותו דבר לכאורה נראה דלדעתי' דנפשי' כ"כ דאלו הרמב"ם פסק בפי"א מהל' בכורים בה' סלעים של פדיון דאם אמר לדידי שוה לי א"צ שיהי' דרכו להתיקר אך י"ל דזה דוקא אם אמר בפירוש לדידי שוה לי אבל הכא שקבלה סתם לא אמרינן דהוי כאומרת לדידי שוה אח"כ ידעו העדים שדרכה להתייקר ועיין בב"ש ובס' א"מ סי' ל"א. והנה לכאורה לפי טעם הר"ן דהוי כאומרת לדידי שוה י"ל דאפי' אינו מתקיים להוליכו למ"א רק כיון דעכ"פ שו"פ באיזה מקום מהני לדידי שוה ועיין מש"כ לעיל פ"ג הלכה א' אות ה' טעם נכון דאפי' לפי סברא זו בעינן דבר המתקיים לדעת רבינו. והנה מה שקשה לכאורה לדעת רבינו מה מקשה הש"ס לשמואל ממתניתין דב"ש וב"ה דילמא מיירי מתניתין בדבר שאינו מתקיים. אמנם קושי' זו בלא"ה קשה דאיכא לאשכוחי גווני דלא שייך שמא שוה יותר במ"א עיין בהפלאה בריש קידושין בתוס' בד"ה ב"ש וצ"ל דכוונת המקשן דמסתמא מיירי מתניתין בכל גוונא וכ"כ לעיל פ"ג הלכה ד' עי"ש ועוד ראיתי כאן בלח"מ שכ"כ לתרץ דברי הרמב"ם:

האמנם הגאון בס' אבני מילואים סי' ל"א הקשה לשאול לפי"ד הר"ן הנ"ל דהא דשמואל משום דנתרצת בהם ודרכה להתיקר וכיון דשו"פ במ"א הוי כאומרת לדידי שוה לי וא"כ הא דפריך ממתניתין דב"ש וב"ה ע"כ צ"ל משום דמתניתין סתמא קתני אפי' בידוע שדרכה להתיקר ועלה הוא דמשני הא בקידושי ודחי והא בקידושי ספק וקש' תינח פחו' משו"פ לא הוי רק קידושי ספק משום דשמא אינו שו"פ בשום מקום ולא מהני בזה לדידי שוה לי דלא כל הימנה ליתן עלה תורת כסף אבל בפחות משוה דינר לב"ש דהוי מממון קל לממון חמור דיכולה לומ' לדידי שוה אע"ג שאינו שוה בשום מקום כמו בחמש סלעים של פדיון וא"כ אפי' בפחות משוה דינר ליהוי קידושי ודאי ואי נימא דמתניתין מיירי באין דרכה להתיקר אפי' קידושי ספק לא הוי ולא הוי מקשה מידי עכת"ק. ונלענ"ד לתרץ דהנה מ"ש הר"ן דהוי כאומרת לדידי שוה אע"ג דאיירינן דקבלה בסתם ולא אמרה היינו טעמא כיון דאשה בפחות משו"פ לא מקני' נפשה ומדקבלה מוכחא מילתא דלדידה שוה לה וא"כ זה לא שייך בפחות משוה דינר ואע"ג דאיתא בש"ס דף י"א דאמר ר' זירא דטעמא דב"ש שכן אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר אמנם כאן בדף י"ב המקשה והמתרץ בלא"ה לא אזדו לפי טעמא דר"ז הנ"ל דהא להאי אוקמתא מקשינן אלא מעתה כגון בנתי' דר' ינאי וכו' ומסקינן פשטה ידה וקבלה לא קאמינא כי קאמינא כגון שקדשה בלילה א"נ דשוי' שליח וא"כ בכה"ג פשיטא דלא שייך לומר דהוי כאומרת לדידי שוה ומה מקשה לשמואל וע"כ צ"ל דהמקשה ס"ל כאוקמתא דטעמא דב"ש דיליף מאמה עברי' או משום שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ולפי"ז ל"א שכן אשה מקפדת מלהתקדש בפחות מדינר וליכא הוכחה דהוי כאומרת לדידי שוה די"ל דבאמת היא מתרצית בפחות מדינר אמנם לאו בדידה תלי' כיון דבעינן דינר דוקא מאמה עברי' או משום שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ואתי שפיר דלב"ש בפחות משו"ד ל"א דהוי כאומרת לדידי שוה ובזה יש לתרץ ג"כ מה שיש לדקדק מה ס"ד דהמקשה וכי לא ידע דשמואל מיירי לענין קידושי ספק וחיישינן קאמר ולפי הנ"ל י"ל כיון דלב"ש בפחות משו"ד אפי' קידושי ספק לא הוי כיון דלא שייך לדידי שוה ובב"ש נלמד לב"ה בפחות משו"פ ומשני הא בקידושי ודאי ר"ל דמתניתין לא מיירי רק לענין קידושי ודאי ובהא פליגי ב"ש וב"ה בשיעור ולא מיירי בקידושי ספק וי"ל דלב"ה בפחות משו"פ הוי קידושי ספק ואין ללמוד מב"ש לב"ה לענין פחות כיון דלא מיירי מזה ודו"ק. ועפי"ז יש לתרץ קושית הפני יהושיע בריש קידושין בתוס' ד"ה ב"ש וכו' שכ' דבמס' עדיות תני לה גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואע"ג דאם קבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא מיהו לאו להכי מיתשיל ע"כ והקשה הפ"י אדרבה הא א"א למוקמי פלוגתייהו בקידושין דחד דא"כ מאי פליגי בשו"כ ומה נ"מ הא אם קדשה בפרוטה צריכה גם לב"ש גט דשמא שוה דינר במדי וע"כ צ"ל דפליגי בבא אחר וקדשה דלב"ש צריכה גט גם מהשני כיון דקידושי הראשון הם בספק ולב"ה א"צ גט מהשני דקידושי הראשון הם ודאי וא"כ הדרא קושית התוס' דב"ש לחומרא עכ"ד ועיין מש"כ לתרץ לעיל פ"ג הלכה ד'. אמנם לפי דרכינו ניחא דהא דאמרינן שמא שו"פ במדי היינו כמ"ש הר"ן דהוי כאומרת לדידי שוה ואע"ג דלא אמרה מוכחא מילתא מדקבלה וסתם אשה לא מקני' נפשה בפחות משו"פ אלא ע"כ דלדידה שוה אבל לב"ש בפחות מדינר ליכא הוכחה זו ולא הוי אפי' קידושי ספק כמו שנתבאר וא"ש ודו"ק:

ועוד נראה לתרץ קושיית האבני מילואים הנ"ל וגם יתורץ קושיית הפ"י בדברי התוס' בריש המס' ולתרץ ג"כ הא דס"ד דהמקשה שהקשה לשמואל ממתניתין וכי לח ידע דשמואל לקידושי ספק חייש וי"ל דהמקשה הוי קשי' ליה קושיית התוס' הנ"ל דבמס' עדיות תני לה גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה והא אם קבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא. ובשלמא אי ליתא לדשמואל י"ל דלאו להכי מיתשיל כמש"כ התוס' אבל לשמואל ליכא למימר הכי דבקידושין דחד במאי פליגי בשו"כ הא גם לב"ש צריכה גט בשו"פ שמא שוה דינר במדי וכקושיית הפני יהושע הנ"ל וע"כ צ"ל דפלוגתיהו בבא אחר וקדשה וא"כ הוי ב"ש לחומרא דלב"ש צריכה גט משניהם כיון דקידושי הראשון הם בספק ולב"ה דקידושי הראשון הן ודאי א"צ גט משני והיינו דקשי' לי' לשמואל. והנה יש לתרץ קושי' זו דלעולם פליג בבא אחר וקדשה ואפ"ה הוי מקולי ב"ש וכו' דהנה איתא בגיטין דף פ"ט דאשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דתפסי בה קידושין וצריכה גט משני דהני כאומרת לבעלה גרשתני דנאמנת מדרב המנונא דחזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה וכ"פ הרמב"ם בפירקן וכ' הראב"ד לקמן הלכה כ' דמ"מ צריכה. גט גם מראשון ואינה נאמנת רק לחומרא. וי"ל דזה דוקא בקידושי הראשון הם ודאי וא"כ צ"ל דהוי כאומרת גרשתני והואיל והבעל מכחיש שלא גרשה אינה נאמנת רק לחומרא וצריכה גט מראשון אבל בשו"פ לב"ש צ"ל דהיא כאומרת לדידי שוה לי דאל"כ אין להקדש כ"א מקומו ושעתו כמו שנתבאר וכיון דלא אמרה בפירוש לדידי שוה רק שאמדנו דעתה מדקבלה אמנם כ"ז כל זמן שלא קבלה קידושין מאחר אבל אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מוכחינן להיפך אי ס"ד דנתרצית דלדידה שוה לה אמאי פשטה ידה וקבלה מאחר לכן אמרינן דאגלאי מילתא דמעיקרא לא נתרצית כלל ולא