תפארת מנחם על הרמב"ם מט

ספק מלוה ישינה יש לו עליו הוא רק גבי שנים אוחזין בטלית דאמרינן דע"י שיש לו עליו סמ"י תקף בטליתו אבל גבי מפקיד ונפקד ולוה ומלוה לא שייך זה דאם הי' יודע המפקיד או המלוה דאית לי' להנה עליו איזה טענ' מסמ"י לא הוי מפקיד גבי' ולא הי' מלוה לו עכ' ולפי"ז בנ"ד גבי מלוה יש לומר שיש להשלוחים עליו סמ"י אבל לא לגבי הלוה שמסר הממון לידם ולכן לא הקשו התוס' דליהמנו לו' פרענו למלוה במגו דנאנסו דנוח להם לגזול את המלוה דסמ"י יש להם עליו ואע"ג דחשידי אממונא לא חשידי ק אשבועתא וכמו שפירש"י בשמעתין אבל החזרנו ללוה שפיר נאמנים במגו דנאנסו משום דלא שייך גבי לוה סמ"י כנ"ל וא"כ חשידי לגזול וחשידי נמי אשבועתא וא"ש אך מה דקשה לפ"ד הש"מ דא"כ מה משני אביי בב"מ שמא סמ"י כו' ואכתי קשה בנפקד ולוה נימא מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא הארכתי בזה בחי' הש"ס בב"מ שם ואכ"מ

(לא) בתוס' ד"ה והשתא דתקון רבנן ש"ה ויש מקשים האיך אמרינן מגו די"ל אהדרינהו כיון דשנים הם וכו'. ונלענ"ד לתרץ דלא דמי להך דפ' האשה שנתארמלה דשם בהא דקאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין להאמינם מתורת עדות כ"א מתורת מגו להוכיח מהמגו שאומרים אמת שפיר אמר הר"י דאין מגו זו הוכחה משום דאין אדם יודע מה שבלב חבירו אבל בנ"ד דרק עדים רק שאנו באים לפוסלן מטעם נגיעה וא"צ להמגו כ"א לחלק הנגיעה א"כ לא מיבעיא לדעת הר"י הלוי ז"ל שהבאתי ק לעיל דנוגע אינו פסול משום חשד משקר רק משום דמטי' לי' הנאה הוי קרוב אצל עצמו לכן אם עכ"פ מצו למיפטר נפשייהו בטענה אחרת אינם צריכים לעדות זה שב בשביל עצמם נסתלקה הנאתן מעדות זה וחוזרין להכשרן אכן אפי' לפי מה שהעלו הסמ"ע והש"ך בסי' ל"ז דנוגע פסול מטעם משקר ג"כ יש לחלק כמו שכ' בחי' הריטב"א דבלא"ה כאן אין עיקר הנאמנות משום מגו דא"כ הוי עד הצריך מגו דאינו עד אלא דע"י המגו נסתלקה הנגיעה וחוזרין להכשרן ונאמנים מתוך עדותן לכן בכה"ג מהני מגו בשני':

(נט) עיין בהפלאה שכ' בשם אחיו הגאון החסיד ז"ל לתרץ ק' התוס' דהכא לא שייך אין אדם יודע מה שבלב חבירו דהא אפי' אם חבירו לא יאמר כן א"י לחבירו לא ממון ולא שבועה דשותף אינו נאמן בעדותו על שותפו עכ"ד ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלענ"ד הא דשותף אינו נאמן בעדותו על שותפו משום דהוא נוגע לפטור עצמו מחלק שותפו והיינו דוקא לאחר שנתקנה ש"ה אבל קודם שנתקנה ש"ה דיש לו מגו לכפור הכל והי' פטור מכלום שותף נאמן על חבירו דאינו נוגע כלל והתוס' מיירי כאן קודם שנתקנה ש"ה:

(ס) בא"ד ואומר הר"י מקוצי דבטענה שנפטרים בה מממון כי הכא בטוחים זה על זה ע"כ. שמעתי מקשים הא גם באנוסים היינו מחמת ממון קימ"ל בח"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז דחייבים לשלם להלוה ההפסד וא"כ הדרא הקושי' דליהמני במגו דאנוסים מחמת שהיו נפטרים בטענה זו מממון. ולק"מ וו דהכא באים מתחלה לפטור עצמן דאם לא יעידו יתבע אותן הלוה הממון שמסר לידם אבל שם מי תובע אותן מתחלה ממון לכן כשבאו ואמרו אנוסים היינו מחמת ממון לא באו לפטור עצמן כ"א לפסול השטר וסוברים להיות נאמנים אלא דע"י שאין נאמנים וחייב הלוה לשלם צריכים הם לשלם הפסידו משום דנאמנים לגבי עצמן ונראה דזה מדוייק בדברי הר"י מקוצי שכ' שנפטרים בה א מממון כי הכא ודו"ק:

הלכה י"ט מצוה שיקדש בעצמו יותר מע"י שלוחו וכן מצוה לאשה שתקדש עצמה יותר מע"י שלוחה ע"כ בחי' מוהרי"ט דייק מדקתני במתניתין דהאיש מקדש את בתו בו ובשלוחו דג"כ מצוה בו יותר מבשלוחו וכ"כ בח"מ סי' ל"ז ס"ק ז' והביא שם שהב"ח חולק עי"ש והנה רבינו כ' סמך לזה ואעפ"י שיש רשות לאב ולא כ' דמצוה בו יותר מבשלוחו וגם כבר כתבתי לעיל הלכה י"ד דמדברי הר"ן שכ' בפ' הא"מ בקטנה שנתקדשה שלא מדעת אבי' דלהכי מהני כשנתרצה אח"כ משום דכל אדם רוצה להשיא בתו ומצוה דרמי' עליו הוא לכן זכות הוא וזכין לאדם וכו' והקשיתי דכיון דמצוה דרמי' עלי' הוא ניחא דניחא ל' למיעבדי' בעצמו דמצוה בו יותר וכדאמרינן בנדרים ל"ו עי"ש לכן נראה דס"ל דאע"ג דמצוה דרמי' עלי' הוא היינו להשיאה כדאמרינן בכתובות דף נ"ב ואת בנותיכם תנו לאנשים דניכסי' ונילבשי' ויהבו לה נדוני' כדי שיקפצו עלי' אבל גוף הקידושין לאו מצוה הוא גבי' דהא גם באשה נדחק הר' מה מצוה בה שייך כיון שאינה מצווה ועיין בחי' אנשי שם והאחרונים כ' משום דאשה מצווה על שבת וכ"ז לא שייך גבי אב ועיקר המצוה דרמי' עלי' דניכסי' ונילבשה ואם עמד אחד וקדשה זכות גמור הוא לו. ומ"ש מוהרי"ט מדקתני בו ובשלוחו נלענ"ד דאינו מוכרח לפי מה דמקשינן בש"ס דף מ"ה על ר"ל דאמר כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין מדתני במתניתין האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו בו בשלוחו אין בה ובשלוחה לא ומשני מתניתין ר"י הוא דס"ל אין שתי ידים זוכות כאחד ע"כ הרי דאיצטריך למיתני בו למעוטי בה (דשלוחה א"צ למעט דגם בגירושין אליבא דחכמים דנתגרשה ע"י עצמה מ"מ א"י לעשות שליח עיין בחי' הרשב"א שם) ואי תני בשלוחו לבד הו"א דמתקדשת ע"י עצמה ומכ"ש לדידן דקימ"ל כר' יוחנן דבקידושין ד"ה אבי' ולא היא קתני בו למעוטי בה. ומהא דאיתא בדף נ"א במקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל דלא שביק איניש מצוה דרמי' עלי' ועביד מצוה דלא רמי' עלי' נראה לכאורה דבקטנה ונערה גוף הקידושין היא מצוה דרמי' עלי' דאי משום בנותיכם תנו לאנשים שייך ג"כ בבוגרת וכמשארז"ל בתך בגרה שחרר עבדך וכו'. אמנם הדבר נכון דהא רש"י פי' שם וז"ל מצוה דרמי' עלי' ואת בנותיכם תנו וכו' וקשה כנ"ל לכן ע"כ צ"ל דבאמת עיקר המצוה היא להשיאה אכן בקטנה ונערה דאין לה יד לקדש עצמה גם גוף קבלת הקידושין הם בכלל מצוה דואת בנותיכם תנו לאנשים אבל בבוגרת דיכולה לקדש עצמה אין קבלת הקידושין בכלל זה רק דניכסי' ונילבשה. אבל מ"מ גם בקטנה ונערה אין גוף קבלת הקידושין מצוה דרמי' עלי' רק משום את בנותיכם לכן אי יהיב לה מידי כי היכי דיקפצו עלה הרי הוא עושה עיקר המצוה ע"י עצמו ואם עושה קבלת הקידושין ע"י שליח לית לן בה ויכול לעשות כן לכתחלה כדעת הב"ח

פרק ד הלכה א' אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בע"כ ה"ז מקודשת ע"כ וכ' הה"מ והרב בעל העיטור נחלק בזה וכבר הכריע הרשב"א ז"ל כדברי רבינו ע"כ וז"ל הרשב"א בחי' ריש קידושין והרב בה"ע כ' שאין קידושיו קידושין דתלוה וזבין אמרו תלוה וקידש לא אמרו ונראין דברי הרמב"ם דאי אגב אונסא גמר וזבין כ"ש דגמר וקני עכ"ל. ולענ"ד נראה להבין דברי הרב בה"ע בטוב טעמו דס"ל הא דאמרינן בתלוה וזבין דאגב אונסא ואגב זוזי גמר וזבין אע"ג דחזינן דמה שנתרצה הוא מחמת אונסו ובתלוה ויהיב לא אמרינן כן על כרחך דהיינו טעמא משום דאע"ג שאנו רואין דמרצונו לא הי' חפץ בהמעות היינו מפני שאינו רוצה למכור שדהו אבל מ"מ אי לאו אונס המכירה כבר הי' חפץ בהמעות אם היו נותנים לו אותן המעות במתנה לכן כיון דבגוף המעות יש לו בהם חפץ ורצון רק שאינו רוצה למכור וכיון דאנסוהו על המכירה מצטרף לזה רצון המעות בהדי אונס המכירה שא"י להשמט מהאונס וגמר ומקני בלב שלם. אבל באנסוהו לקנות דהזוזי היינו השדה שרוצים להקנות לו וכיון שאינו חפץ בהשדה אין לו שום חפץ ברצון בהזוזי ולא שייך לומר דזולת כפי' של הקני' הי' חפץ בהזוזי דהא הזוזי הם הקני' ואינו חפץ בהם נמצא דכל הדבר באונס ולא שייך אגב אונסא ואגב זוזי ודמי לתלוה ויהיב דליכא זוזי וה"ה בקידושין דהזוזי הם האשה שנקנין לה וכיון שאינו חפץ בה והכל באונס ע"כ ל"א דגמר וקני כן נ"ל נכון וברור בסיעתא דשמיא בכוונת הבה"ע והרמ"א בח"מ סס' ר"ה הביא דברי הבה"ע להלכה בלי חולק. ועיין בח"מ וב"ש סי' מ"ב ונ"מ לפי הטעם הנ"ל אם אנסוהו לקנות שדה וגם נותנים לו מעות בשביל זה או שאנסוהו לקדש