תפארת מנחם על הרמב"ם מו

והדרא קושי' הנ"ל דנימא פ"ד דהמלוה נפרע עכ"פ ולזה לא צריכים שבועה אמנם הדבר נכון דהא קודם שנשבעו הוו נוגעין ואינם נאמנים כלל נגד המלוה כמו שפירש"י דנוח להם להפסיד ממון המלוה מלהשבע לשקר ולכן צריכים לישבע בפרענו למלוה וא"כ נהי דע"י השבועה נסתלקה הנגיעה מ"מ כיון דבנוגע לא פ"ד רק ע"י שכבר נשבעו נימא פ"ד א"כ סוף סוף הוי עד הצריך שבועה כיון דבלא השבועה לא הוו אמרינן פ"ד והנה זה דוקא אחר שנתקנה ש"ה דחייבים לישבע על אהדרינהו ללוה והוי נוגעים קודם השבועה ואע"ג דע"י השבועה נסתלקה הנגיעה אין לומר עוד פ"ד כמו שנתבאר אבל קודם שנתקנה ש"ה אע"ג דצריכים לישבע על פרענו למלוה כדין בן הבית מ"מ באהדרינהו ללוה ליכא שבועה וא"כ לא הוו נוגעים כלל והפסול הוא רק מטעם עד הצריך שבועה אמרינן שפיר פ"ד דאע"ג דאינו נאמן לגבי עצמו כ"א בשבועה נאמן לגבי המלוה ודו"ק היטב כי

מד) ובזה יתורץ מה דקשה על רבינו יוסף הלוי מובא בחי' רמב"ן פ' חזקת דף מ"ה בהא דאמרינן שם המוכר שדהו שלא באחריות אינו מעיד עלי' מפני שמעמידה בפני בע"ח כדי שלא יהי' לוה רשע ולא ישלם והקשה איך נימא שמעיד שקר ועובר עבירה חמורה כדי שלא יהי' לוה רשע וניחא לי' כיון דמטי' לי' הנאה בסהדותי' הוי כמו קרוב דאדם קרוב אצל עצמו ופסול אע"ג דליכא למחשדי' למשקר דגזיה"כ הוא ע"כ ומובא בש"ך סי' ל"ז וקשה מסוגיין דאמרינן מגו די"ל אהדרינהו ללוה וכו' נהי דליכא למחשדי' לשקרן מ"מ מטי' להם הנאה בעדותן לפטור עצמן ופסולים מטעם קרוב. אמנם לפי הנ"ל ניחא דהא באמת י"ל פ"ד אלא דבנוגע ל"א פ"ד כמ"ש הש"ך בסי' ל"ג דאמרינן דמשקר ואומר כל העדות בשביל הנאתו ע"כ ביש להם מגו דאין לחשוד עוד אותם למשקרים אע"ג דעדין פסולים מטעם קרוב דמטי' להם הנאה מ"מ בזה שפיר אמרינן פ"ד דלענין פסול דאדם קרוב אצל עצמו אמרינן פ"ד. והנה באמת גם הר"י הלוי ז"ל ס"ל דנוגע פסול מטעם חשדא דמשקר דזה אין להכחיש רק דהוסיף דאפי' במקום דלא שייך למיחשדי' מ"מ פסול מטעם קרוב ולכן למ"ד צריך לפורעו בעדים דאין להם מגו ואיכא חשדא דמשקרים ל"ל פ"ד אבל למ"ד דאין צריך לפורעו בעדים ואיכא מגו לענין פסול קרוב אמרינן פ"ד. וא"ל דא"כ גם גבי המוכר שדהו וכו' נימא פ"ד. דהתם ליכא למיפלג דכיון שאנו חותכין הדין דהשדה שלו ולאו גזולה היא אז ממילא יוכל הבע"ח לגבותה אבל הכא פלגינן דיבורם שהמלוה נפרע ולא ע"י עכ"ד ודפח"ח

(מה) אמנם עדין קשי' לי לדעת הרמב"ם דשליח צריך שבועה א"כ גם לאחר שנתקנה ש"ה לאו, נוגעין הן דא"ל כמו שפירש"י דניחא להו לומר פרענו למלוה כיון דבאהדרינהו צריכים לישבע ונוח להם וכו' דהא גם בפרענו למלוה איכא שבועה דב"ה וא"כ דלאו נוגעין הן הדרא הקושי' דגם לאחר שנתקנה ש"ה נימא פ"ד ויתבאר להלן מה שנראה לתרץ. גם מה שהקשה הגאון ני' לדעת הר"י הלוי ז"ל מסוגיין דע"י מגו נאמנים אע"ג דמטי' להם הנאה לפטור עצמן לענ"ד לא קשה דכיון שיש להם מגו ויכולים לפטור עצמן בטענה אחרת א"כ לא מטי להם הנאה כלל מעדותן זה דא"צ לעדות זה בשביל עצמם ולכן גם פסול דאדם קרוב אצל עצמו ליכא משא"כ התם בנדון דהרר"י הלוי ז"ל כשמעמידה בפני בע"ח מטי' לי' הנאה שלא יהי' לוה רשע ואע"ג דמפסיד מצד אחר מ"מ הנאה זו אי לאו דהעיד לא הוי מטי' לי' אבל כאן הנאה זו לפטור עצמן הוי מטי' להו בלא עדותן וא"כ גם פסול דאדם קרוב אצל עצמו אין כאן ודו"ק:

(מו) וגם נלענ"ד דהרר"י הלוי ס"ל דנוגע אינו פסול כלל משום חשדא דמשקר כ"א מטעם אדם קרוב אצל עצמו וכן משמע מתשו' מהר"י בן ל"ב דבעל סברא זו ס"ל דלא חשידי אינשי להעיד שקר בשביל הנאת ממון. ולפי"ד יתפרשו דברי הש"ס דלמ"ד צריך לפורעו בעדים נוגעים, בעדותן דמטי' להם הנאה לפטור עצמן ופסולים מטעם אדם קרוב אצל עצמו ולמ"ד א"צ לפורעו בעדים דיש להם מגו לא מטי' להם הנאה מעדותן אלא דלפי"ז הדרא הקושי' גם למ"ד צריך לפורעו בעדים נימא פ"ד כיון דלא חשדינן אותם למשקרים. והנראה בזה דלא מיבעיא לדעת המפרשים דפלוני רבעני דפ"ד רבע ולא לו א"כ לא שייך כאן כיון דהלוה לא עשה שליח אחר כ"א אותם. אכן אפי' למ"ש התומים דלגבי אחרים נאמן כמו שהוא אומר ממש שרבע אותו אלא דלגבי עצמו אינו נאמן משום דבע"ד הוא מ"מ זה שייך דוקא במקום שאפשר לחלק הנאמנות כגון בפלוני רבעני דמאמינין אותו לגבי האחר ואין מאמינין אותו לגבי עצמו ליפסל על פיו אבל בכאן אם נאמין אותם שהמלוה נפרע ממילא יפטרו מהלוה דמה להלוה עוד עליהם שהרי נפטר מן המלוה ובכה"ג שאי אפשר לחלק הנאמנות ל"א פ"ד כמ"ש הרא"ש פ"ק דמכות גבי אילעא וטובי' קרובי' דערבא הוו עי"ש ודו"ק. אך במה שהקשיתי לעיל אות מ"ה לדעת הרמב"ם גם אחר שנתקנה ש"ה ליכא פסול נגיעה דהא בין שאומרים פרענו למלוה צריכים לישבע שבועה דב"ה ובין שאומרים אהדרינהו ללוה צריכים לישבע היסת וא"כ אין פסולן מעיקרא רק משום עד הצריך שבועה דאינו עד מגזיה"כ וקשי' דנימא פ"ד דהא לענין שהמלוה נפרע א"צ שבועה. ובזה אין לתרץ דאי אפשר לחלק הנאמנות כמ"ש לעיל דהא לגבי עצמם א"צ עוד לנאמנות כיון שכבר נשבעו. אצן גם זה ניחא דהא לולא השבועה לא הי' מקום לומר פ"ד כיון דאין לחלק הנאמנות כנ"ל רק:

דהשבועה גורמת דנוכל לומר פ"ד כיון שא"צ עוד הנאמנות לגבי עצמם א"כ הוי גם לענין הפרעון שהמלוה נפרע עד הצריך שבועה ואינו עד וא"ש כנ"ל נכון בס"ד ודו"ק:

(מח) בתוס' ד"ה וכן בד"מ תימה דאמר בירושלמי הדא ק דתימא בקידושי שטר אבל בקידושי כסף לא וי"ל דהאי בתר דתקון רבנן ש"ה ע"כ והנה בירושלמי הם דברי רבי אבין ור' יוסי פליג ואמר כיון שהאמינתו תורה אפי' בכסף נמי ולכן הקשה הר"ן דאי לאחר שנתקנה ש"ה איך קאמר ר"י כיון שהאמינתו תורה הא הוי נוגע לאחר התקנה ופסול מן התורה וכ"כ לעיל לתרץ בכמה אופנים. ועוד י"ל ואקדים לתרץ מה שיש לתמוה בסוגיין לפי"ד רש"י בפ' הגוזל דף ק"ז דכופר הכל בפקדון חייב שבועה דאורייתא מפני שיכול להעיז נגדו שלא עשה לו טובה וא"כ קשה טובא מאי דקאמרינן בשמעתין והשתא דתקון רבנן ש"ה וכו' הא כאן המעות הם פקדון אצל השלוחים כמש"כ התוס' בדשאח"ז א"כ גם קודם התקנה היו חייבים שבועה דאורייתא באהדרינהו ללוה. ונלענ"ד לתרץ דהנה מבואר מדברי רש"י כאן דבפרענו למלוה לא היו חייבים מן הדין שבועה רק מפני שנוגעין בעדותן הן דנוח להם לומר פרענו למלוה כדי שלא ישבעו ובאהדרינהו ללוה יתחייבו שבועה ואע"ג דחשידי להפסיד ממון המלוה לא חשידי להשבע לשקר וכיון דנוגעין הם ואינם נאמנים ומחויב הלוה לשלם עי"ז צריכים לישבע על פרענו למלוה ועיי' בש"ך סי' קכ"א ס"ק נ' ודו"ק. וצ"ל בטעמא דמילתא דבפרענו למלוה יש להם חזקה דשליח עושה שליחותו ועיי' בחי' הרשב"א וא"כ י"ל דמהאי טעמא ג"כ אין שבועה דאורייתא בפרענו למלוה ולפי"ז י"ל דקודם שנתקנה ש"ה ל"א דנוגעין בעדותן הן מפני השבועה דאהדרינהו דאדרבה אמרינן להיפך דגם באהדרינהו אינם צריכים לישבע משום דיש להם מגו די"ל פרענו למלוה [והא דאמרינן לעיל למ"ד צריך לפורעו בעדים נוגעין בעדותן וכו' ול"א כיון דבפרענו למלוה נאמנים עכ"פ לפטור עצמן שוב נאמנים לומר אהדרינהו במגו דפרענו כבר הקשה כן בהפלאה ותי' כיון דצריך לפורעו בעדים אנן סהדי שלא פרעו בינו לבינו והוי מגו במקום עדים כמ"ש הר"ן במס' שבועות וזה לא שייך כאן דקיימינן אליבא דהילכתא דא"צ לפורעו בעדים] וא"כ גם בפרענו לא הוו נוגעים בעדותן. אמנם צ"ל לפי"ז דמגו לאפטורי משבועה אמרינן וכדעת הרא"ש בפ' כל הנשבעין והנה בש"ך סי' ס"ו וסי' צ"ה הביא בשם רבותיו של הריטב"א דמגו לאפטורי משבועת היסת לכ"ע ל"א עי"ש ולפי"ז שפיר קאמרינן דהשתא דתקון ש"ה באהדרינהו ללוה הוו נוגעין דאם יאמרו אהדרינהו יצטרכו לישבע וא"ל להיפך דגם