תפארת מנחם על הרמב"ם מג

דאין השליח מצטרף משום דלענין עיקר מינוי השליחות חשיב כבע"ד עצמו ואין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ד. וקשה לי טובא על תי' זה דא"כ ה"ה בקידושין למ"ד דצריך לעשות שליח בעדים אין השליח מצטרף לענין עיקר השליחות וא"כ מאי מקשינן בש"ס לרב דס"ל שנ"ע מהא דאמר לשלשה צאו וקדשו לי את האשה ב"ש אומרים אחד שליח ושנים עדים ובה"א כלם שלוחים ואין שנ"ע עד כאן לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים ד"ה אין שנ"ע ע"כ ומאי קושי' דילמא התם מיירי לענין מינוי השליחות ובזה גם רב מודה דאין השליח מצטרף. ואע"ג דהרא"ש עצמו ס"ל דבקידושין א"צ לעשות השליח בפני עדים מ"מ קשה אם איתא דיש לחלק בזה לענין שנ"ע א"כ למאן דס"ל דצריך עדים במינוי השליחות מנ"ל להש"ס להקשות דשפיר יש לתרץ כנ"ל. ולכן יותר נראה כמ"ש הט"ז בסי' קמ"א דבאמת אין חילוק כלל ולעולם שנ"ע והא דכ' הרא"ש דאינו עולה משם השנים אבל משום אחד עולה ומצטרף אמנם מלשון הפוסקים דכ' דבקידושין צריך נעשות השליח בפני עדים משמע שצריך שני עדים זולתו והוא אינו מצטרף וע"כ צ"ל כחילוק הנ"ל דבמינוי השליחות אין שנ"ע וקשה כנ"ל

(ל) ונלענ"ד לתרץ דהנה רב שילא ס"ל אין שנ"ע דהוי לי' כגופי' ומקרי בע"ד ורב לא ס"ל כן אמנם הקשה בהפלאה לפי מ"ש הרמב"ם בפי"ח מהל' עדות דאם המזימים אומרים גם ההורג עמנו הי' כיון שהוכחש גוף העדות הוי הכחשה ולא הזמה וא"כ כשהשליח עד הוי עדות שאי אי"ל דאם יוזם יוכחש גוף העדות. ותירצתי לעיל דרב ס"ל פלגינן דיבורי' ואמרינן דהיא עשתה שליח ונתקדשה לפניו וא"כ הוי עדות שאתה יכול להזימו דלא יוכחש גוף העדות. אמנם זה שייך בנתינת הקידושין ליד האשה אבל לענין עיקר מינוי השליחות לא שייך לומר פ"ד וא"כ הוי עדות שאי אי"ל וי"ל דזה הטעם דבמינוי השליחות אין שנ"ע. והנה שמעתי מקשים לפי מה דס"ל לב"ש דאין שנ"ע א"כ באמר לשלשה נהי דאחד שליח ושנים עדים מ"מ ע"י השליח שהוא פסול יובטל גם עדות השנים דקימ"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות: אמנם לק"מ לפי הטעם דרב שילא דאין שנ"ע משום דהוי בע"ד. ובע"ד אינו מבטל שאר העדות דיקום דבר במקיימי הדבר דיבר הכתוב כדאיתא במס' מכות דף ו'. אמנם אי נימא דמיירי במינוי השליחות והטעם דאין שנ"ע דהוי עדות שאי אי"ל יוקשה כנ"ל דגם בשלשה יובטל כל העדות ע"י השליח דהוי עד פסול משום דאין בו דין הזמה ולפי"ז שפיר מקשינן לרב דבשלמא לרב שילא דאין שנ"ע משום דהוי כבע"ד ניחא כנ"ל וא"כ לעולם אין שנ"ע אפי' בנתינת הקידושין אבל לרב דלא ס"ל האי סברא דהוי כבע"ד אין לתרץ דמיירי במינוי השליחות דא"כ הוי השליח עד פסול משום עדות שאאי"ל וגם בשלשה בטלה כל העדות כנ"ל ומוכח שפיר כרב שילא וא"ש. ועפי"ז יש לתרץ קושית התוס' בהא דקאמר ע"כ לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים ד"ה אין שנ"ע כ' ותימא כי נמי פליגי מי לא פריך שפיר מדברי ב"ה אך לפי מ"ש א"ש דמב"ה לחוד ליכא למיפרך דהוי יכול לשנויי דמיירי במינוי השליחות דאין שנ"ע כנ"ל אבל בדברי ב"ש ל"ל הכי דא"כ בשלשה נמי יובטל כל העדות וע"כ משום דהוי כבע"ד כרב שילא וממילא לעולם אין שנ"ע ומדברי ב"ש נשמע לב"ה ודו"ק

(לא) והנה מ"ש לעיל דבנמצא ע"א פסול ע"י דהוי עדות שאאי"ל מתבטל עדות השאר לכאורה נראה מדברי הרמב"ם להיפך דכ' בפ"ב מהל' עדות הלכה ג' דאם הי' שלשה ואמר אחד מהם א"י בחקירות דתתקיים העדות בשאר עי"ש אע"ג דאותו עד שאמר א"י אי אפשר להזימה דהזמה תלי' בחקירות. אמנם בש"ס דסנהדרין דף מ"א ע"ב לפי' התוס' שם ד"ה כמאן כר' עקיבא מבואר להדיא דבאומר אחד א"י בחקירות בטל כל העדות כדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול ודברי הרמב"ם הם נגד דברי הש"ס הנ"ל בין לפי' התוס' הנ"ל ובין לפירש"י עי"ש ועיי' בלח"מ שם שכ' דמוכרח לפרש דברי הרמב"ם דמיירי שאותו העד שאומר א"י העיד לאחר כדי דבור ולא הוי כת אחת לבטל שאר העדות נמצא לפי"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל כהתוס' דפירושם מוכרח בש"ס אמנם מפירש"י שנדחק לפרש דלא כהתוס' נראה לכאורה דס"ל דאין זה בכלל נמצא קרוב או פסול אלא דקשה דא"י מאיזה טעם נחלק בהא לכן יותר נראה לתרץ דברי רש"י משום דאזיל לשיטתו במס' מכות שם דף ו' דל"א עדותן בטלה אא"כ נצטרפו ג"כ בשעת הגדה תוך כ"ד עי"ש בתוס' ד"ה אמר רבא וכו' וס"ל כשהיא אינו יודע בחקירות הוי כלא הגיד העדות כלל וכאלו לא נצטרף בשעת הגדה. והתוס' אע"ג דמסקו שם במכות בד"ה שמואל אומר דלמסקנא בעינן צירוף בשעת הגדה אפשר דס"ל דזה מיקרי ג"כ צירוף בהגדה כיון שעכ"פ הגיד עיקר העדות. ועוד י"ל דכשאומר א"י בחקירות היינו שאינו זוכר עתה באיזה זמן ומקום אבל בשעת ראי' הי' יודע וכשר הי' אז וס"ל אע"ג דבשעת ראי' והגדה נצטרף עמהם מ"מ כיון דבשעת ראי' כשר הי' ואח"כ נפסל לא מתבטל עדות השאר. ועיי' בקצוה"ח סי' ל"ו שנסתפק בזה למאן דס"ל תרתי בעינן ראי' והגדה אם באמת נצטרף בראי' והגדה אלא דשעת ראי' כשר הי' ונפסל אח"כ בשעת הגדה והעלה דבטל העדות והוכיח כן מדברי התוס' בפ' חזקת דף מ"א וסנהדרין דף ל"א. ואינו מוכרח משם כ"כ ואכ"מ אכן לפי מ"ש מוכח כן מדברי התוס' הנ"ל בדף מ"א דכ' בא"י בחקירות הוי כנמצא קרוב או פסול אע"ג דבשעת ראי' כשר הי' כנ"ל אמנם כ' שם דלדעת הרי"ף דס"ל דבעינן שיכירו העדים בפסולו א"כ בכה"ג שהי' כשר בשעת ראי' א"כ לא הכירו בפסולו ולא נתבטל העדות. וי"ל דרש"י ס"ל כהרי"ף לכן לא פי' הש"ס כהתוס' אבל לדינא שפיר מודה דעדות שאאי"ל הוי כנמצא קרוב או פסול וכן מוכח ממה שפירשו קצת מן המפרשים הא דפריך הש"ס במכות שם הרוג יציל דפסולו של ההרוג משום דהוא טריפה עיי' בט"ז ח"מ סי' ל"ג בשם תשו' בני שמואל וידוע דפסול טריפה משום עשאאי"ל דאינו בזוממי זוממין כדאית' בש"ס דסנהדרין דף ע"ח ומבואר מזה כמ"ש דעשאאי"ל הוי כנמצא קרוב

(לב) בתוס' ד"ה ע"כ לא פליגי תימא כו' כי נמי פליגי מי לא מצי למיפרך מב"ה ע"כ ובפני יהושיע כ' לתרץ דהוי למימר דמיירי בקידושי כסף וטעמא דב"ה משום דהוי נוגעין בעדותן לאחר שנתקנה ש"ה. אבל לב"ש ליכא למימר טעמא דנוגעין מדמכשרי בשלשה שלוחין עכ"ד אמנם נראה קצת דוחק דש"ה נתקנה בזמן ב"ש וב"ה לכן נראה לענ"ד לתרץ להיפך דאי הוי פריך מב"ה הוי מצי לשנויי דמיירי בקידושי שטר. ואקדים לתרץ קושית ההפלאה שהבאתי לעיל על הרמב"ם דהיכי דהמזימים מכחישים גוף העדות הוי הכחשה ולא הזמה וא"כ איך אמרינן שנ"ע הא אם יוזם יוכחש גם גוף העדות והוי עדות שאאי"ל וכ"כ לתרץ בב' אופנים. ועוד נראה לתרץ דהנה בדיני ממונות לא קשה דלא בעינן עדות שאי"ל וכן בגירושין קימ"ל כר' עקיבא בסוף יבמות כיון דאיכא למישקל כתובה כד"מ דמי ולא בעינן דו"ח ולכן לא בעינן עדות שאי"ל ונמצא דעיקר הקושי' בקידושין דכ' הב"י בח"מ סי' ל' כיון דארוסה לית לה כתובה כד"נ דמי ובעי דו"ח ואפי' בקידושי כסף דכ' בהפלאה די"ל כד"מ דמי לא כ"כ כ"א בדרך אפשר ולענ"ד א"ל כן דהא אין דנין על הכסף כ"א על עיקר הקידושין ולא דמי לגירושין שדנין על הכתובה. אמנם לענ"ד יש לחלק בדעת הרמב"ם הנ"ל בין קידושי שטר לקידושי כסף בטוב טעם. והוא דנראה לומר טעמו של הרמב"ם בד"ז דהיכי דהני הכחשה בהדי הזמה בטלה דין הזמה היא משום דהזמה חידוש הוא הא דהמזימין נאמנים יותר דמה חזית דסמכית אהני סמוך אהני כדאיתא בב"ק דף ע' לכן ל"א כן כ"א היכי דלא הוי רק הזמה גרידתא אבל אם יש הכחשה ג"כ ובהכחשה אמרינן באמת מה חזית בכ"מ ואין אלו נאמנים יותר מאלו וכיון שאין המזימין נאמנים בהכחשה שוב גם בהזמה אין נאמנים יותר מן הניזומין דהא הוו באותה עדות עצמה ולא דמי למאי דאמרינן בפ' חזקת נהי דאיתכחש באבהתי' וכו' דהתם אבהתי' ושני חזקה שני ענינים הם