תפארת מנחם על הרמב"ם מב

דמשואיל"מ נראה כוונתם דלאו מדין משואיל"מ קאתי עלה רק כמש"כ שם בב"ב פ' חזקת בתחלת דבריהם דמגו היכי שהי' צריך לישבע על טענה האחרת אמרינן כדמוכח מהמפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו אע"ג דנאנסו שבועה בעי וכן מגו דהעזה לחוד אמרינן אבל מגו דהי' צריך לישבע על טענה האחרת וגם להעיז נגד העד ל"א ולכן בנסכא דר"א אינו נאמן לומר דידי חטפתי במגו דלא חטפתי דלא הוי מגו טוב עכ"ד וכיון דהיכי דצריך לישבע וגם להעיז לא הוי מגו טוב כתבו כאן דקודם התקנה לא הי' המלוה נאמן לומר סטראי במגו דלהד"ם דלא הוי מגו טוב כמו בנסכא א דר"א וכיון דאין לו מגו ממילא אינו נאמן בטענת סטראי בלאו דינא דמשואול"מ וא"כ הדרא קושיתי הנ"ל הא גם אחר התקנה איכא שבועה בלהד"ם וגם העזה נגד העד ולא הוי מגו טוב

(כז) לכן נלע"ד לתרץ ואקדים לתרץ קושית הפ"י הנ"ל דהנה נדקדק בדברי התוס' שכ' שם וז"ל מגו די"ל להד"ם י"ל סטראי אחר שנתקנה ש"ה אבל קודם שנתקנה ש"ה דשליח אינו נוגע בעדות דמגו דמצי למימר אהדרינהו ללוה וכו' לא הוי מגו דלא חציפי להכחיש העד כיון שאינו נוגע בדבר כדמוכח גבי נסכא דר"א עכ"ל ויל"ד דלמה חזרו וכתבו דלא חציפי להכחיש העד כיון שאינו נוגע בדבר הרי כבר כתבו זה דקודם התקנה לא הוי השליח נוגע לכן נראה ביאור כוונתם משום די"ל דעדין ל"ד לנדר"א כקושית הפ"י דבסטראי מעיז נגד הבע"ד ולא נגד העד ובלהד"ם מעיד נגד העד ולא נגד הבע"ד והוי ממעיז למעיז לכן נשמרו מזה דידוע דבקל יוכל האדם להעיז נגד בע"ד שהוא נוגע ואינו נאמן בעיני העולם יותר ממנו אבל נגד העד שאינו נוגע בע"ד קשה לו להעיז משום דהעולם מאמינין לו יותר ממנו וזה סברא נכונה וזה כוונתם דדוקא קודם שנתקנה ש"ה דהשליח אינו נוגע ולא חציפי להכחיש העד כיון שהעד אינו נוגע בדבר אבל נגד הבע"ד שהוא נוגע חציף להעיז וא"כ אין ההעזות שוות והוי כמו משאינו מעיז למעיז כן נ"ל נכון בכוונתם ומתורץ קושיית הפ"י. ומעתה מיושב נמי מה שהקשיתי לעיל דהא גם אחר שנתקנה ש"ה ג"כ חייב שבועה בלהד"ם כנ"ל אכן לפי המתבאר ניחא דלאחר שנתקנה ש"ה הוי שליח ג"כ נוגע וא"כ הוי ממעיז למעיז ולא הוי מגו דהעזה ולא נשאר רק מה שהי' חייב שבועה על הטענה האחרת ובכה"ג הוי מגו טוב כמו שהוכיחו התוס' בב"ב דף ל"ד ממפקיד בשטר דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו אע"ג דנאנסו שבועה בעי ואתי שפיר ודו"ק היטב. ומעתה נבוא לדינא דבשליח שאומר שפרע למלוה גם אחר שנתקנה ש"ה צריך עכ"פ המלוה לישבע קודם הפרעון רק לענין נאמנות המלוה בטענת סטראי במגו דלהד"ם כ' התוס' לאחר שנתקנה ש"ה נאמן מטעם שנתבאר

(כח) ועפ"י זה נלענ"ד לתרץ מה שראיתי בחי' הרשב"א בקידושין מילתא דתמיהא לי טובא דלאחר שהביא הך י"א דס"ל דבקידושי כסף גם לאחר שנתקנה ש"ה והאשה מודת בקידושין מהני דכיון שנסתלקה נגיעתן חזרו להכשרן והוי שפיר מקדש בעדים ע"כ וכ' וז"ל אלא דקשי' לי מעשה דאבימי כיון שהמלוה מודה שנתנן לו נסתלקה נגיעתו מעתה וכי קאמר סיטראי ליהוי משואיל"מ שהרי מודה הוא לדברי העד וא"י לישבע דאלו איכא תרי משלם וכו' ודמי לנסכא דר"א עכ"ל ותמוה מאד דנהי עתה כשמודה המלוה שנתנן לו נסתלקה נגיעתו מ"מ הא לא דמי כלל לנדר"א דהא כאן יש לו מגו דלהד"ם ואם הי' אומר להד"ם אז הי' השליח נוגע וא"צ לישבע נגדו וא"כ למה יהי' עתה משואיל"מ אבל בנדר"א בלא חטפתי הי' צריך לישבע וכמש"כ התוס' בכתובות ובפ' חזקת דלאחר שנתקנה ש"ה לא דמי לנדר"א. אע"ג דעתה מודה שנתנן לו ואין זה ענין לקידושין שכשהאשה מודה נסתלק הנגיעה הם כשרים להעיד על הקידושין אבל כאן הודאת המלוה אינה מבטלת המגו. אח"כ מצאתי בשעה"מ פ"ג מהל"א לאחר שהביא דברי הר"ן דכשהאשה מודה בקידושין לא מהני דמ"מ הוי כמקדש בלא עדים הביא בשם הרב תומת ישרים סי' ע"ג שהקשה על הר"ן דמשמע מדבריו דדוקא בקידושין לא מהני משום דלא סגי בהודאת בע"ד אבל בממון אמרינן שפיר כיון דע"י הודאת הבע"ד נסתלקה נגיעתן חוזרין להכשירן וא"כ קשה בפ' הכותב בהאי דאבימי אמאי מהימני חיזאי במגו דלהד"ם שכ' הר"ן עצמו שם דמיירי לאחר שנתקנה ש"ה דהוי נוגע וקשה הא ע"י המלוה נסתלקה הנגיעה ע"כ והשעה"מ תי' שם דמ"מ עדין לא דמי לנדר"א דכיון אם הי' טוען להד"ם הי' השליח נוגע ושפיר יש למלוה מגו עכ"ד והנה דברי התומת ישרים המה באחדות אחד עם דברי הרשב"א הנ"ל ודברי השעה"מ בתירוצו הם מ"ש לתמוה על הרשב"א. ומה נעשה להבין דברי אדונינו מאור עינינו הרשב"א ז"ל. וגם הרב בעל תומת ישרים שכ"כ ודאי לאו מילי דכדי נינהו:

ואחרי החיפוש מצאתי בקצוה"ח סי' נ"ח שהביא דברי הרשב"א אלו וכ' דהרשב"א ס"ל כתי' ריב"ם בתוס' פ' חזקת דף ל"ד דאע"ג דאית לי' מגו מ"מ כל שיש עד בדבר כן הדין או לשלם או לישבע ע"כ ועדין לא הונח בזה דכבר כ' הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ' והוכיח בדברים נכונים דגם ריב"ם לא קאמר רק היכי דאית לי' מגו שהי' מכחיש העד דר"י ס"ל שם בתוס' דלא הוי מגו טוב וריב"ם ס"ל אע"ג דהוי מגו מ"מ לא מהני דהתורה אמרה או ישבע או ישלם. אמנם כ"ז היכי דהמגו הי' להכחיש העד שהי' צריך שבועה נגדו אבל היכי דאית לי' מגו מעליא ודאי דלא עדיף ע"א משני עדים עי"ש וא"כ הכא לאחר שנתקנה ש"ה גם בשני עדים הוי נוגעים ונאמן במגו דלהד"ם גם ריב"ם מודה דל"א בכה"ג מחושואיל"מ דלא עדיף ע"א משני'. אמנ' עפ"י מה שביארתי לעיל א"ש דגם לאחר שנתקנה ש"ה הי' צריך המלוה שבועה חמורה כדין חנוני ופועלים אלא דהתוס' ס"ל דלאחר התקנה דהוי השליח נוגע לא הוי מגו דהעזה דהא גם עכשיו מעיז נגד הבע"ד ומגו דהי' צריך שבועה בטענה אחרת אמרינן כמו שנתבאר לעיל ולא דמי לנסכא דר"א דשם הוי משאינו מעיז למעיז וגם צריך שבועה על טענה האחרת. אמנם הרשב"א והרב בעל תומת ישרים ס"ל דהטעם בנסכא דר"א דלא הוי מגו טוב דהוי העזה עם שבועה ר"ל דאע"ג דאמרינן מגו דהעזה אבל אם הי' צריך להעיז וגם לשבע בדבר שחבירו מכיר בשקרו זה הוי העזה גדולה מצד השבועה ל"א מגו בכה"ג וא"כ גם לאחר שנתקנה ש"ה דהמלוה הי' צריך לישבע בלהד"ם והעד מכיר בשקרו אע"ג שהוא נוגע מ"מ הי' בדין שלא יהי' נאמן לו' סטראי במגו דלהד"ם אלא דמ"מ ס"ל להרשב"א דלאחר התקנה נאמן כדמוכח מהש"ס שם והטעם אע"ג דלית לי' מגו מ"מ כיון דגם עתה כשטוען סטראי והשליח מעיד על הפרעון הוא נוגע דלא מצי למימר אהדרינהו ללוה וא"כ העד כמאן דליתי' דאז נאמן בטענת סטראי אמנם לדעת הי"א דכשהאשה מודה בקידושין נסתלק' הנגיעה וחזרו להיכשרן א"כ גם כאן כיון שהמלוה מודה שנתנן לו נסתלקה הנגיעה וחזר להכשירו והרי יש כאן ע"א והתורה אמרה או ישבע או ישלם כיון דמגו לית לי' כמ"ש דבלהד"ם הי' צריך לישבע בדבר שהעד מכיר בשקרו דהוי העזה גדולה וא"כ הוי משואיל"מ כיון שא"י לישבע נגדו שהוא מודה לדבריו אלא שטוען סטראי כן נ"ל נכון בס"ד לישב דברי הרשב"א ודו"ק

(כט) בגמרא וכן בגירושין פירש"י אם שלח גט לאשתו ע"י שנים ע"כ הרא"ש בריש פ' השולח הביא ירושלמי וז"ל עשה שליח להוליך גט לאשתו צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משם השנים עשה שליח להוליך צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום השנים וסיים הרא"ש וז"ל ואין השליח משם השנים שהרי היא עומד במקום הבעל עכ"ל. והטור באה"ע סי' קמ"א הקשה עליו ממה דאיתא כאן וכן בגירושין ועיי' בב"ש שם שהביא בשם הב"ח והדרישה לחלק בין שליח אחד לשני שלוחים ואין חילוק זה ברור. ועיי' בט"ז שם ס"ק ט'. ובשעה"מ פ"ו מהל' גירושין הביא בשם ס' מכתב מאליהו שהקשה דברי הירושלמי וגם דברי הרא"ש אהדדי והעלה השעה"מ שם דודאי גם בגירושין מודה הרא"ש דשנ"ע אמנם לענין עיקר מינוי השליחות שצריך להיות בעדים ס"ל להרא"ש