תפארת מנחם על הרמב"ם לד

חדש פירותיו של התורם ועי"ז חל שם תרומה וזה דלא כמ"ש בס' א"מ סי' ל"ו דאע"ג דהכסף יכולין להקנות לה מ"מ לא מהני שתתקדש וכמ"ש לעיל אות כ"ז אלא דשם כתבתי דלגבי אשה עצמה לא הוי זכות ע"י הכסף שמקנין לה משום דמצוה בה יותר מבשלוחה וניחא לה למיעבדה בעצמה ואם היתה מתקדשת בעצמה ג"כ היתה זוכה בכסף קידושין משא"כ כ בתורם משלו על של חבירו דאם הי' תורם בעצמו לא הי' זוכה בפירותיו של חבירו. אמנם לגבי אב נראה דלא שייך זה דאע"ג דמצוה דרמי' עלי' להשיא את בתו היינו כמו שארז"ל בכתובות דף נ"ב ואת בנותיכם תנו לאנשים דנלבשי' ונכסי' וניתב לה מידי כדי שיקפצו עלי' אבל גוף קבלת הקידושין לאו מצוה דרמי' עלי' היא כלל וא"כ שפיר הוי זכות וקנין חדש ע"י זיכוי כסף הקידושין ולא בעינן שליחות מדעת וא"ש ועיין מ"ש לקמן הלכה י"ט

(לח) ועוד י"ל דהא בלא"ה קשה הא אין שליחות לקטנה והא דכ' הרא"ש דלטובתה נעשית שליח הוא דבר חדש והפוסקים הנ"ל לא הזכירו סברא זאת ע"כ נראה דלאו מדין שליחות קאתי עלה אלא כמ"ש הריטב"א בחי' דף י"ט גבי אומר אדם לבתו וכו' וז"ל ואע"ג דקטנה אין לה יד היינו מדין עצמה מ"מ כיון שיש לאבי' דין יד עלי' לקבל קידושי' והוא מרשה אותה ומרקן רשותו אצלה הרי ידה כידו דומה קצת להרשאה דעלמא עכ"ל וסברא זו הוזכרה ג"כ ברא"ש שם אלא דהקשה דא"כ קטנה יתומה ליהוי לה יד עי"ש ולהפוסקים הנ"ל יש לומר דלא קשי' דבעינן דוקא אבי' חי ומרקן רשותו הוי ידה כידו אבל בנתרוקן ממילא אין כאן יד כלל כן נ"ל

(לט) ועל ארבעה אשיב ידי לבאר דין מילה ופדיון הבן שלא מדעת האב הנה במילה פשוט דאם מל מה שעשה עשוי וכבר נעשית המצוה אלא דאפ"ה אם הי' סברא דלא נעשית כמצותו בלא דעת האב הי' הדין להצריך להאב שיטיף דם ברית כמו בנימול בתוך ח' וכמו בעכו"ם שמל כמבואר ביו"ד סי' רס"ב וסי' רס"ד אכן העיקר דלא בעינן בזה שליחות ולא בעלים ולא דעתו וכמ"ש הר"ן בפ"ק דפסחים וז"ל מילה ופדיון הבן מברכין בעל משום דאפשר לפטור ממנה ע"י אחר ואע"ג דתרומה נמי אפשר לעשות ע"י שליח וכו' שאני התם דהשליח צריך להיות מדעתו דכתיב מה אתם לדעתכם וכו' ולא דמי למילה ופדיון הבן דאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו עכ"ל והיינו דלא הקפידה תורה רק שימול הבן או שיפדה אלא דהאב חייב בו יותר מאחר אמנם אינו כ"א חוב ודמי לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו ודאי דנפטר משום דאין עיקר המצוה שיעשה הוא בעצמו אע"ג דגם בזה מצוה בו דהיינו האב יותר מבאחר וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' שפ"ב משום דמצוה דידי' הוא מ"מ אין קיום המצוה תלוי בו וכשהוא אינו רוצה כל ישראל מצווים למולו. כדאיתא בקידושין דף כ"ז דאם לא מלו האב חייבים ב"ד למולו לכן לא מיבעיא בשלא מדעתו אלא אפי' אם עומד וצווח שלא ימול אחר מ"מ אם מל נתקיים המצוה אלא דלענין תשלומין דהפסידו מצוה דידי' עיין בח"מ סי' שפ"ב. ועפי"ז נראה לישב מ"ש הרא"ש בחולין פ' כיסוי הדם דאם אמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותו מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה דאם האב אינו רוצה למולו כל ישראל חייבים למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה זו עכ"ל ובקצוה"ח בסי' שפ"ב הקשה דכי היכי דאם האב רוצה למולו וקדמו אחר צריך לשלם יו"ד זהובים ה"נ אם נתנו לשליח ומצותו מתקיים ע"י שלוחו כמותו א"כ נהי דא"צ לשלם להשליח ישלם להאב עכ"ד ולפי מ"ש י"ל דזה הי' שייך אי הוי בעינן שליחות הוי אמרינן שלוחו כמותו אבל במילה לא בעינן שליחות כלל ותיכף כשגילה האב דעתו שאינו רוצ' למולו בעצמו נתחייבו כל ישראל במילתו וכל הקודם זכה ובמה דעשאו שליח לזה לא עדיף מאיש אחר וכיון שהשליח לא זכה באותו מצוה משום דהוי קנין דברים כמ"ש הרא"ש שם עדין החיוב מוטל על כל ישראל לכן אפי' אי נימא דאם עשה השליח הוי כמו שעשה הוא עצמו וכמותו אכן כשעדין לא עשה ועדין החיוב אכולי עלמא וזה שקדם ומל חייב ג"כ במילתו א"צ לשלם ודברים אלו מדויקים בדברי הרא"ש:

(מ) ולענין פדיון הבן העלה הט"ז ביו"ד סי' ש"ה דאחר יכול לפדות שלא מדעת האב דזכין לאדם וכו' כמו תורם משלו על של חבירו ודוקא כשהאב חי אבל אם מת האב אין אחר יכול לפדותו דלגבי הקטן בעינן זכות גמור שאין בו שום צד חוב כמ"ש התוס' בכתובות דף י"א וזה איכא צד חוב דילמא ניחא ליה למיעבד המצוה בממוני'. והש"ך בנקה"כ השיג שם עליו כיון דהפודה נותן ממון שלו הוי זכות גמור ועוד כיון שמזכה הממון להקטן תו איתעבד המצוה בממוני' ועיי' בקצוה"ח סי' רמ"ג שדחה ראיות הנקה"כ. אמנם בס' מחנה אפרים הל' זכיה סי' ז' העלה דפדיון מהני שלא מדעת ואפי' צווח שאינו רוצה והביא דברי הר"ן הנ"ל דפדיון א"צ שליחות וכן הוכיח מדברי התוס' בפ"ק דבכורות הבאתי לעיל. ולענ' לסייע ממ"ש התוס' בב"ק דף ס"ח דמוכח מכמה סוגיות דחילול ופדיון מהני שלא מדעת בעלים ואע"ג דהתוספת שם נדחקו לישב סוגיות אלו כדי להעמיד הסוגיא דב"ק שם אמנם הכ"מ בפ"ט מהל' מע"ש כ' דהרמב"ם דחה סוגיא דב"ק מהלכה מפני סוגיות הנ"ל דמשמע דחילול א"צ דעת בעלים וא"כ ה"ה לפדיון הבן

(מא) וראיתי לסיים במה דפתחתי הקונטרס הזה בדברי הרא"ש פ"ב דקידושין דהיכי דגילה דעתו מעיקרא שחפץ באשה זו יוכל לקדשה לו שלא מדעתו ואע"ג דאיכא צד חוב שנאסר בקרובותי' כמ"ש התוס' רי"ד מ"מ כיון דגלה דעתו מעיקרא שחפץ בזו וליאסר בקרובותי' זכות הוא לו וזכין לאדם וכו' וכבר עמדנו לעיל אות כ"ט למספר צבא הפוסקים הגדולים הקמים בשיטה זו. אכן לכאורה נראה דהתוס' בעיר ובין דף פ"א ע"א נחלקו בזה דהנה איתא שם במתניתין נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי ר"א וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו ופירש"י שאין מעות קונות עד שימשוך ואפי' עירב החנוני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוין לזכות לו מתנת חנם אלא לקנות המעה ומעות אינן קונות ע"כ וכ' התוס' שם וז"ל ובחנם פי' כן דאפי' מתכוין להקנות לו בחנם ואפי' זיכה לו ע"י אחר אינו עירוב כיון שהנותן נתכוין לקנות מן החנוני ואין המעה קונה לו וכל הזכיות שעושה החנוני שלא מדעת בעה"ב קעביד ואין מערבין אלא לדעתו עכ"ל וכ' הרא"ש על דברי התוס' וז"ל ודבריהם תמוהים בעיני דהא דאמרו אין מערבין אלא לדעתו היינו משום דחשבי להו קצת חובה אי בשתי מבואות איירי וכו' וזה שגלה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זכה עכ"ל והנה הרא"ש נראה דאזיל לשיטתו דאפי' איכא צד חוב היכי דגלה דעתו מעיקרא שחפץ בכך לזכות גמור תחשב לו והתוס' נראין כחולקין על זה ועיי' בתוי"ט שם והט"ז באו"ח סי' שס"ט כ' בדעת התוספת דלאו זכות הוא דניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' וזה גילה דעתו בנתינת המעה ואפי' במידי דלאו מצוה אמרינן בב"ב דלא ניחא ליה במתנה דכתיב שונא מתנות יחיה עכ"ד אכן בעניותי איני מבין מה בין זה לתורם משלו על של חבירו וע"כ הא דאמרינן בב"ב דלא ניחא ליה במתנה היינו דמטעם זה יכול למחות וכמו שנתבאר לעיל אות ל"א אבל כ"ז שלא מיחה בודאי לזכות יחשב ואע"ג שגילה דעתו בנתינת המעות היינו מפני שלא ידע שהחנוני יתרצה ליתן משלו תדע דהא גם בלאו גילוי דעת דנתינת מעות אמרינן דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוני' כדאיתא בפ"ק דפסחים וגם בנדרים דף ל"ו אלא דאפ"ה מסקינן בתורם שלו וכו' דמשום דמזכה לו ממונו לזכות תחשב. ואי נימא דהתוס' מיירי בזיכה לו בלא המעה אבל כ מ"מ המעה לא יחזור לו פשיטא דהוי זכות דהא באמת איתעבד המצוה בממוני' וכי צריך שיהיה דוקא הקנין בהמעה: (מב) אמנם נראה די"ל דכוונת התוספת כיון דהנותן גלה דעתו שרוצה לקנות בהמעות תו לא מהני לי' קנין אחר וכדאמרינן בפ"ק דב"מ דף יו"ד כיון דנפל עליה גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני וה"נ גלי דעתיה דבמעות ניחא לי' דליקני וכן פסקו שם הר"ן והרשב"א והנימוק"י וכ"כ הה"מ פי"ז מהל' גזילה לדעת הרמב"ם והרא"ש אזיל לשיטתי' שפסק שם כאוקמתא דרב פפא דאע"ג דגלי דעתי' דניחא לי' בנפילה מ"מ קני בד"א וכ"פ הרי"ף שם. ולפי"ז י"ל דהתוס' לא פליגי על הרא"ש בעיקר הדין דגילוי דעת וטעמא אחרינא