תפארת מנחם על הרמב"ם לב

קטן ליכא שום חוב כלל אלא לכשיגדיל ואיתא בפ"ק דכתובות דף י"א דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו ואמר רב יוסף כשהגדילו יכולין למחות וא"כ הכא נמי ודאי כן הוא הדין שוב הוי זכות גמור בקטנותו כמ"ש דכ"ז שהוא קטן ליכא חוב וכשיגדיל יוכל למחות משא"כ בגדול אמרו הפוסקים דאולי מעיקרא לא הוי ניחא לי' משום צד חוב דאיכא בשעת מעשה דאם יהיו ניחא לי' אז לא יוכל עוד למחות כן נ"ל נכון ודו"ק:

(לא) והנה עכ"פ לפי הבנת המל"מ בדעת ר"י בר ברזילי דמשום קידושי דאורייתא אתי עלה צ"ל דס"ל דקטן אית לי' זכי' מן התורה ולא גריס בב"מ דף ע"ב תקינו לי' זכי' מדרבנן וכמש"כ התוס' בכתובות דף י"א דאית דלא גריס וכו' ואע"ג דזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ס"ל דהיכי דהוי זכות גמור יש לו שליחות כמש"כ התוס' שם. וה"נ הוא זכות גמור כמו שכתבתי. ועפ"י הדברים הנ"ל יש לתרץ מה שהקשה בס' מחנה אפרים הל' זכי' סי' ו' אחר שהביא דברי הר"ן פ' הא"מ בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דצריכה גט משום דזכות הוא לו אך מפני שאינו זכות גמור ואיכא נמי צד חוב לכן בעינן נתרצה כששמע הא אי לא נתרצה לא מהני והוכיח מדבריו דהיכי דהוי זכות אפי' צווח כששמע לא משגחינן בי' וכן הוכיח עוד מש"ס ס דמס' סוטה דף כ"ה והקשה מהא דאמרינן בכתובות שם אם הגדילו יכולין למחות והא התם הוי זכות גמור כמש"כ התוס' כנ"ל, אכן לפי מש"כ י"ל דאע"ג דאמרינן התם דקטן דלא טעם טעמא דאיסורא לא ניחא לי' בהפקירא מ"מ צד חוב בגירות מפני ענשן של מצות כמ"ש רז"ל דצריך להודיע לו מקצת עונשין דשמא לא נתרצה וכ"כ בטוש"ע יו"ד סי' רס"ח אכן כ"ז שהוא קטן אינו בר עונשין וליכא חוב כלל אלא לכשיגדיל ואז יוכל למחות ממילא עי"ז הוי בקטנותו זכות גמור כמש"כ התוס' אבל לכשיגדיל איכא צד חוב יכול למחות ואי נימא דא"י למחות בגדלות שוב לא הוי למפרע זכות בקטנות לכן יכול למחות משא"כ היכי דאין צד חוב כלל שפיר כ' הר"ן דאפי' צווח כששמע לא משגחינן בי' וא"ש. ועפי"ז יובן מש"כ הר"ן שם בכתובות דמדקאמרינן הגדילו יכולין למחות משמע דמחאה דקטנות לא הוי מחאה ושוב אמרינן בש"ס שם כיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב א"י למחות וא"כ אי אפשר לצמצם זמן המחאה ותי' דמחאה דקטנות אע"ג דלא מהני מ"מ מהני אם הגדיל המחאה דקטנות ע"כ ועיין בש"ך סי' רס"ח ולכאורה אינו מובן דאם המחאה דקטנות לא מהני בשעתה איך תועיל לאחר שיגדיל אמנם לפי מש"כ ניחא דבקטנות הי' זכות גמור לא משגחינן אז במחאתו אבל לכשיגדיל דאיכא צד חוב לדידי' מפני עונשין של מצות מהני המחאה למפרע ודו"ק. ודע דמש"כ שם במוהרי"ק דא"י למאן אע"ג דקימ"ל הגדילו יכולין למחות דשם מיירי כשהי' עתה בן י"ג וחצי וכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב א"י למחות. ואחר כתבי זה ראיתי להגאון בעל קצוה"ח בסי' א"מ סי' ל"ז שכ' וז"ל וראוי לדקדק מלשון הר"ן שכ' לפי שאינו זכות גמור וכו' ותיפוק לי' אפי' בזכות גמור כל שמיחה כששמע אין בזכי' זו כלום כדאיתא בב"ב בפלוגתא דרשב"ג בשתק ולבסוף צווח ומשמע דבצווח מתחלה ודאין דאין מזכין לו בעל כרחו וכן בגר קטן יכול למחות עכ"ל והנה מ"ש מגר קטן דיכול למחות הוא קושיית המח"א הנ"ל וכ"כ לתרץ אמנם מהאי דב"ב לק"מ דשם לאו זכות גמור הוא וכמו שפירש"י שם להדיא דחוב הוא לדידי' דלא ניחא ליה במתנה דשונא מתנות יחי' עי"ש בדף קל"ח:

(לב) ואגב אמרתי לענות חלקי לתרץ דברי הר"י ב"ב ממה שהקשו עליו מוהרי"ט והנוב"י מכמה סוגיות הש"ס וזה יצא ראשונה מהא דאיתא בקידושין דף י"ט בעיא אם מייעד לבנו קטן אא וכו' פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א"כ א אישות שטן ע"כ ולדברי הריב"ב תקשי הא בלא"ה מצינו יא לקטן שקדש לו אביו דזכין לאדם וכו' ואקדים מ"ש בנוב"י סי' ס"ד וז"ל דלכאורה בלא"ה קשה לדברי ריב"ב דלמה יועיל כאן זכי' הלא זה דומה לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכו' שזה מקשה לצורך הקטן נועל דלת בפני כל אדם וה"ז חב לאחרים וכו' אלא ע"כ לא מיקרי חב לאחרים שהרי בתופס לבע"ח אפי' שוי' שליח לא מהני כמו שכ' התוס' והרא"ש בפ"ק דגיטין דך י"ח מהא דיימר בר אשי ולפי"ז לא יוכל שום אדם דכשיגדיל יוכל למחות ולבטל קידושין ועי"ז שיוכל למחות כשיגדיל תלי' ואם היא מתרצית לאחד אין כאן חוב לאחרים עכ"ד ויש דהמוצא יכול לזכות לעצמו וכמש"כ הוא עצמו אח"כ כה"ג לענין דקנה ומובא בטוש"ע ח"מ סי' ק"ה ועיין בקצוה"ח שם והטעם לקדש אשה ע"י שליח אלא מטעם מגו דזכי' לנפשי' ומעתה אם האשה היא ערוה על השליח א"י לקדשה לאחרים וזה לא שמענו מדברי הפוסקים ולכן נראה דזה לא מיקרי חב לאחרים כיון שהיא בעלת בחירה ומתרצית לזה מי יוכל לכופה להתקדש לאחר אף אם לא היתה מתקדשת לזה ואינו דומה למציאה דכל המוצאה יכול לזכות בה נמצא מי שקדם וזכה חב הוא לאחרים שמונע אותן מלזכות בהן וכן תופס לבע"ח ודאי שאם לא הי' זה קדם ותפס הי' בע"ח אחרים יכולים לתפוס אבל אשה ברצונה להעיר בזה ואבא על סדר דבריו מ"ש דלכאורה קשה לדברי ר"י ב"ב דלמה יועיל זכי' הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכו' הנה גם בלא דברי הר"י ב"ב יש להקשות כן לדעת רש"י והרשב"א והרא"ש וש"פ דס"ל דהיכי דגלה דעתו מעיקרא דניחא לי' באשה זו יוכל לקדשה לו שלא מדעתו דזכין לאדם וכו' והיכי מהני זכי' הא הוי תופס וכו'. וכן מ"ש אח"כ דאם מקרי חב לאחרים לא יוכל לקדש ע"י שליח למש"כ התוס' והרא"ש דתופס לבע"ח לא מהני אפי' ע"י שליח וכו' לא הי' צריך לזה דהא גם לדעת רש"י שם דמהני ע"י שליח מ"מ קשה הא זכי' עכ"פ לא מהני בתופס לבע"ח וכאן בקידושין מבואר מדעת רש"י עצמו דמהני זכי' כנ"ל. ומ"ש דל"ל מטעם מגו דזכה לנפשי' וכו' תמהתי דהיכי שייך למימר בקידושין מגו דזכי לנפשי' כיון דהיא מתרצית להתקדש להמשלח ולא להשליח והיא בעלת בחירה ואינו דומה למציאה חב לאחרים חילוק זה ואע"ג דחילוקו שם צ"ע כמו שיתבאר אבל מגו דזכי לנפשי' ודאי דלא שייך בקידושין ומ"ש ומעתה אם האשה היא ערוה על השליח לא יוכל לקדשה לאחרים וזה לא שמענו מדברי הפוסקים עדיפא מינה הו"ל למימר דשמענו מדברי הפוסקים דהשליח יכול לקדש אפי' כשהיא ערוה לו וכמו שכתב הר"ן בפ' האומר ומוכח לה מהא דאיתא בנזיר דף י"ב דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם ואם איתא דאין השליח יכול לקדש אשה שהיא ערוה לו הי' הדין שיהי' מותר עכ"פ בנשים שהן ערוה לשליח ע"כ וכדברים אלו כ' ג"כ הה"מ בפ"ט מהל' אשות להדיא ולפי"ז מבואר זה ג"כ מסתימת כל הפוסקים דאסור בכל הנשים שבעולם

(לג) ומ"ש ולכן נראה דזה לא מקרי חב לאחרים משום דהיא בעלת בחירה ומתרצית וכו' ואינו דומה למציאה וכו' לכאורה הן הן דברי הרשב"א בחי' קידושין דף ס"ה ע"ב דאמרינן שם דבקידושין לא מהני אם שניהם מודים כיון שלא נתקדשה בעדים דילפינן דבר דבר מממון ופרכינן אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים ומשני התם לא מחייב לאחריני הכא קמחייבי לאחריני וכ' הרשב"א וז"ל ומסתברא דה"פ מחייבה לאחריני דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו ואין לך מודה שנתקדשה שאתם מחייבת לאחרים בהודאתה וכו' ומיהו אכתי קשה מה מחייבת לאחרים איכא דמאי אית להו עלי' ומאי שייכי בה אטו מי שהודה שמכר שדהו לחבירו אינו נאמן דקרינן לי' חב לאחרים ואפי' לרב נחמן דאמר בפ"ק דמציעא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואעפ"י שאותם אחרים לא הי' להם בה שום זכות שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליו ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות אבל כאן אין אדם זוכה בה אלא מדעתה מה חב לאחרים איכא וכו' וי"ל כיון דלגבי ממון יקום דבר בדאיכא חוב לאחרינא כתיב הילכך עריות דכתיב בהו דבר לצד ממון שיש בה חובה הוקשו ולא שתהא חובתו של זה כזה דזה חב ממש וזה אין חב ממש אלא כעין חב עכ"ל בקיצור. אמנם כד דייקינן נראה דהרשב"א לא קאמר סברא זו כ"א לגבי הודאת עצמה ושפיר קאמר דמה אית להו עליה ומה שייכי בה ולא דמי להא דאיתא בפ"ב דכתובות ומייתי לה הרשב"א שם באומר שטר אמנה דקאמר לוה ואינו נאמן במקום שחב לאחרים דהיינו להמלוה שלו שחייב לו אבל כאן מה חייבת להם ולמה לא תוכל להודות ולהקנות עצמה לזה שתרצה ואפי' בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אם הלוה בעצמו זוכה לו כ' הרמב"ם בפ"א מהל' מלוה כיון דהמטלטלין ברשות לוה קיימי יכול לעשות בשלו מה שרוצה אם כ"ז אם הלוה הוא הנותן והמזכה בעצמו אבל אי אינש