תפארת מנחם על הרמב"ם לא

ארצויי ארצי קמי' דגילוי דעת דמעיקרא מהני והוא בכלל שלוחו וגם ליכא למימר דאתי לאפוקי היכי דאותו פלוני נתרצה אח"כ כששמע דפשיטא הוא וע"כ לא אתי אלא לאפוקי דאפי' נתרצה כששמע לא מהני. ותדע דהא גם הרא"ש כ"כ שם בדף ז' דמיירי בעשאו שליח והא איהו ס"ל להדיא דגילוי דעת מעיקרא מהני מתורת זכי' וגם שם מיירי להדיא דקדשה במעות שלו דהיינו של השליח דאמר הילך מנה והוי קנין חדש וע"כ אתי למעוטי ריצוי דאח"כ וכן תאמר בדברי רש"י ודו"ק

(כט) שוב ראיתי בחי' הרשב"א בקידושין דף ז' שכ' בכוונת רש"י כמ"ש וז"ל הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ופירש"י והוא שעשאו שליח אלא שהמעות שלו לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפי' נתרצה לבסוף משום דבשעת קידושין מיהא לא מיקני דלא שוי' שליח ודילמא לא נתרצה מעיקרא בהכי והא דאמרינן לקמן פ' הא"מ ודילמא ארצויי ארצי קמי' מעיקרא וגלה דעתו דניחא ליה בהא קאמר וכן פירש"י שם. ור"ח כתב קבלנו מרבותינו ז"ל לא שנא כי שוי' שליח בעדים ולא שנא כי לא שוי' ואפי' ארצויי ארצי קמי' ואזיל וקדשה מדילי' מקודשת ולא משתרי' ממש אלא כשנתן גט וכן הלכה וקרובים דברים אלו לדברי רש"י. והרב בעל העיטור שכ' דאע"ג דלא ארצי' אלא לבתר דקדשה לו אודעי' להאי גברא ואירצי בעדי' מקודשת לא נראו דבריו. ומיהו תמי' לי למה לן לארצויי מעיקרא והלא זכין לאדם שלא בפניו והכא זכות הוא שתהא אשה זו קנוי' לו ואפשר לי לומר דהכא חובתו הוא דשמא באחרת ניחא ליה וכל כמה דאגיד בהא לא יהבו ליה אחריתא וכדאמרינן בפ' אעפ"י גבי כותבין אגרת מרד על שומרת יבם וכו' ועוד שאתה אוסרו בקרובותי' והרמב"ם פירשה לזו כגון שחזר מי שנתקדשה לו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי ואיני יודע מי דוחקו לזה שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש אלא כצ"ל] כשנתן ראובן אמר שתהא מקודשת לשמעון כפירושן של הראשונים עכ"ל. העתקתי כל דבריו דנפקי מינייהו כמה מילי מעליותא לענינינו בקונטרס זה. חדא שנתבאר מדברי הרשב"א עצמו דאע"ג דס"ל דניחותא לא מהני מתורת שליחות משום דבעינן לדעתכם כמ"ש בחי' נדרים דף ל"ו מודה הכא לדברי רש"י והרא"ש דהא דניחא לי' וזכות הוא לו מהני מטעם דאיכא קנין חדש. וזה מ"ש ל"ל לארצויי מעיקרא והלא זכין וכו' והכא זכות הוא לו שתהא אשה זו קנוי' לו ע"כ אכן מ"ש שתהא אשה זו קנוי' לו ר"ל בחנם בלא כסף שהשליח נותן משלו דכן מיירי כאן אבל מצד קנין האשה עצמה לא הוי מיחשב לזכות משום דאפשר דניחא ליה למיעבד המצוה בגופיה והי' לו ג"כ אותו הזכות אלא דמצד הכסף שנותן השליח משלו דמי לתורם משלו על של חבירו ובזכות כה"ג לא בעינן דעת בעלים. ולכן לעיל בדברי ר"ח ז"ל דייק אפי' ארצויי ארצי קמי' ואזיל וקדשה מדיליה. והכא בנתרצה לבסוף כ' דלא מהני דשמא חוב הוא לו שרוצה באחרת ואמרי' דמעיקרא לא ניחא לי' אבל אי ניחא לי' הוי מהני מתורת זכי' בכה"ג ולכן בגילוי דעת מעיקרא באמת מהני וזאת שנית שנתבאר מדבריו בדעת רש"י דלא אתי לאפוקי גילוי דעת מעיקרא אלא ריצוי דאח"כ ומטעם שמא רוצה באחרת ועוד שנאסר בקרובותי' וכ"ז לא שייך בגלה דעתו מעיקרא דחפץ בה שוב לא מקרי חוב דזה מדת כל אדם דבאשה שחפץ רוצה הוא ליאסר בקרובותי' וזכות דחפצו בה מכריע וכמו שכתבתי ועוד נתבאר דדבר זה דהיינו אם ראובן קדש אשה לשמעון בכסף ראובן בלא דעתו כלל והודיעו אח"כ ונתרצה הוא פלוגתא דרבוותא דלדעת בעל העיטור מקודשת וכן נראה דעת הרמב"ן שהבאתי לעיל מהה"מ פ"ד מהל' זכי' ולדעת רש"י והר"ח ז"ל אינה מקודשת וכן דעתו. אמנם נראה מדברי רש"י והרשב"א בפ' הא"מ דיש חילוק בין בן לאינש אחרינא דבאב שקדש לבנו בלא דעתו מהני אם נתרצה אח"כ כששמע וז"ל הרשב"א בפ' הא"מ דף מ"ה בפי' אמר מר לא ס"ל לדרב ושמואל ופירש"י דאין חוששין לשמא נתרצה וכ"ש לשמא עשאו שליח אא"כ שמענו נראה מתוך דבריו דאם שמענו שנתרצה לבסוף מקודשת ולכאורה ודאי לישנא הכי משמע וכו' אין חוששין קאמר הא אם נתרצה נתרצה וכו' מיהו לפי מה שפירש"י ז"ל בפ"ק גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני דדוקא בשעשאו שליח הכא נמי בששמענו מעיקרא שנתרצה בכך אי נמי הכא שאני דאב אצל בתו ואצל בנו שהדבר מצוי שהאב משתדל בנשואיהן כל זמן ששמענו לבסוף שנתרצו חוששין להם שהדבר קרוב שנתרצו בפירוש מתחלה עכ"ל אלמא דבאב ובנו שאני דאם נתרצה ההא חוששין שנתרצו מעיקרא בפי' והוי עכ"פ ספק קידושין ולפי"ז יש אטר גם דברי הרמב"ן שהביא הה"מ דמיירי ג"כ בבנו דוקא ובנתרצה חוששין וא"כ נשאר דברי הבעל העיטור יחידאה בזה דנתרצה לבסוף לגבי אינש אחרינא דלאו בנו. ובחי' הריטב"א פ' הא"מ כ' וז"ל דהכא בריצוי בן לא אתינא אלא מדין זכי' בין שנתרצה מתחלה קודם קידושין או אח"כ עכ"ל וכ"כ לאחר שפי' דברי הש"ס בדילמא ארצויי ארצי כפירש"י עי"ש וי"ל ג"כ דדוקא בבן קאמר דמהני ריצוי דאח"כ. ועכ"פ מדברי כלם נלמד דריצוי דמעיקרא וגילוי דעת דחפץ באשה זו מהני וזה דעת רש"י ור"ח ובעל העיטור והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרא"ש והטור ולא נמנינו חולק בזה זולת התוס' רי"ד. וריצוי דאח"כ באינש אחרינא לא מצינו דיועיל כ"א להבעל העיטור ז"ל והרא"ש והטור והרשב"א כ' בפי' דלא מהני. ובבן בריצוי דאח"כ דעת הרא"ש והטו"ר דלא מהני ודעת רש"י והרשב"א דמהני ודעת הרמב"ן והריטב"א שכ' דמהני ריצוי דאח"כ אמנם אין הכרע אם אמרו בבנו דוקא או אפי' באינש אחרינא. והרמב"ם פ"ה מהל' אשות שפי' להא דאמר הילך מנה והתקדשי לפלוני כגון שחזר מי שנתקדשה לו ואמר לה הא"מ לי בהנאה זו הבאה לך בגללי. נראה דלא אתי לאפוקי היכי שגלה דעתו מעיקרא כי היכי דלח אתי לאפוקי היכי דעשחו שליח דודאי מהני וה"נ י"ל דס"ל דגם בגילוי דעת מהני כמ"ש רש"י והרא"ש אמנם הואיל ובש"ס למד מדין עבד כנעני. ובע"כ קימ"ל דלא בעינן ריצוי דמעיקרא כיון דזכות הוא לו אלא דמ"מ בעל כרחו לא מהני ועיי' ברמב"ם פ"ה מהל' עבדים וא"כ ה"נ בקידושין מיירי בריצוי דאח"כ והוא ס"ל דנתרצה אח"כ לא מהני וכמ"ש הרשב"א משום דאיכא צד חוב ולא אמרינן איגלאי מילתא דמעיקרא הוי ניחא ליה. ולכן פי' דמיירי שקדשה אח"כ בפי' בהנאה זו שבאה לו בגללו אבל באמת ס"ל לדינא דריצוי אצאא מלא מהני. ותדע דבפ"ד מהל' עבדים כ' לענין יעוד דבנו גדול דהבן נותן רשות לאביו והאב אומר הא"מ לבני ונותן רשות משמע דצריך גילוי דעת דניחא ליה והתם נמי האב מקדשה בשלו דהיינו פרוטה מש הראשונים אם לקידושין ניתנו או מחילת השעבוד דמעכשיו וש"מ דס"ל דבכה"ג מהני גילוי דעת דמעיקרא בכל מקום אפי' לגבי אינש אחרינא ושלא במקום יעוד דאל"כ מנ"ל דמהני היעוד דילמא בעינן שיעשה להאב שליח או שיקדשה הבן בעצמן אלא דנ"מ מבנו מבאינש דעלמא דמתקיים ע"י מצות יעוד [והא דלא יליף בש"ס ד"ז דהילך מנה והתקדשי לפלוני מדין יעוד עיי' בפ"י ובהפלאה] וש"מ דס"ל דגילוי דעת דמעיקרא מהני כדעת הרא"ש ומשמע ג"כ דס"ל דנתרצה אח"כ לא מהני דאל"כ לא הי' צריך לפרש בא"ל התקדשי לי בהנאה זו וכו' ודו"ק. ומדברי הרי"ף נראה לכאורה דפליג וס"ל דלא מהני גילוי דעת מעיקרא דבש"ס דקאמר ודילמא ארצויי ארצי קמיה מסיק בפי' אמר מר דלא ס"ל לדרב ושמואל ופי' הרי"ף דאפילו נתרצה האב בפי' לא מהני וא"כ אפי' ארצויי ארצי לא מהני וכ"כ בס' א"מ בסי' ל"ז. אמנם אינו מוכרח כ"ב דיש לפרש דבריו דנתרצה אח"כ לא חיישינן שמא נתרצה מעיקרא וה"נ לא חיישינן לדילמא ארצויי ארצי הבן קמיה אבל ריצוי דמעיקרא מהני וכ"כ הר"ן דיש לפרש כן דעת הרי"ף ז"ל

(למד) בתשו' מוהרי"ק שרש ל"א כ' בשם רבינו יצחק בר' ברזיל"י דקטן שקדש לו אביו אשה יש לחוש לקידושיו משום דזכין לאדם שלא בפניו והמשנה למלך פ"ו מהל' גירושין הביאו וכ' דנראה דמשום קידושי תורה אתי עלה עי"ש. והאריך בזה בתשו' מוהרי"ט ח"ב סי' מ"א ובתשו' נודע ביהודא חאה"ע סי' ס"ב ס"ג ס"ד ושאר אחרונים. והנה בנודע ביהודא שם האריך להקשות מעיקר הדבר דלאו זכות הוא אלא חוב דנאסר בקרובותי' ועוד שלא יתנו לו אחרת בפרט לאחר חר"ג שאין לישא ב' נשים. ועוד שמתחייב בכתובה ובשאר וכסות ע"כ ולכאורה נראין דבריו ונלמדין מהא דהבאתי לעיל בשם הרשב"א ושאר פוסקים דגם בגדול לא מהני אפי' נתרצה אח"כ כששמע ולא אמרינן דמעיקרא הוי ניחא ליה משום דאיכא צד חוב מטעמים הנ"ל ומכ"ש בקטן דאין כאן ריצוי כלל אמנם נלענ"ד דאדרבה בקטן לק"מ דהא כאן בקטנותו בלא"ה לא ישא אחרת כיון דאינו יכול לקדשה בעצמו ולכן אין נ"מ ג"כ במה דנאסר בקרובותי' וגם במה דנתחייב בשאר וכסות וכתובה אטו קטן בר חיובא הוא להוציא ממנו וא"כ כ"ז שהיא