תפארת מנחם על הרמב"ם כז

הרמ"א באו"ח סי' הרמ"ט בשם התה"ד דמותר ליטול לולבו של חבירו שלא מדעתו בשאר הימים משום דניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' אבל לא ביו"ט ראשון משום דבעינן לכם הרי דאע"ג דניחא לי' מ"מ לא הוי כמתנה ע"מ להחזיר כדאמרינן בשואל טלית לחבירו בסי' י"ד דאע"ג דאלו הוי ידע הוי ניחא לי' מ"מ כיון דלא ידע אז הוי כישל"מ וע' בב"ש סי' כ"ח ס"ק נ' שכתב בשואל טבעת מאשה בלא רשות בעלה דא"ל דניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' דהא איכא הפסד ממון ע"ש ולא היה צריך לזה דהא גם בשואל מדעתו כ' הרא"ש דמסתמא נותנו לו במתנה ע"מ להחזיר ובשלא מדעתו אע"ג דניחא לי' לא הוי כמתנה עמ"ל כמו שמוכח מדברי התה"ד שהביא הרמ"א בסי' תרי"ט וכ"כ המג"א בסי' י"ד ע"ש. ואע"ג דלענין טלית נמי בעינן לכם ע' במג"א שם דכ' דבאמת בהא דניחא לי' לא הוי כמתנה עמ"ל אלא דמ"מ מברך כמו נשים דמברכים אע"ג דפטורים והנה נמשכתי מענין לענין אמנם הוא באותו ענין למבין דסברת הש"ך נלמד במכ"ש מסברת התה"ד אמנם לאחר שנתבאר דעיקר כדברי התוס' והגה"א והגהמ"י בשגם שהש"ך עצמו לא מלאו לבו לחלוק עליהם וא"כ כיון דגם ביאוש של"מ לא מהני מה דידעינן בשעת מעשה דניחא לי' וידיעת הבעלים מעכבת כ"ש לענין שליחות דלא מהני ונקטינן בידן דדעת התוס' והרשב"א והר"ן והגה"א והגהמ"י דבתרומה מה וכיוצא בה אם עשה והפריש שלא מדעת בעה"ב לא עשה כלום אע"ג דגלה דעתו מעיקרא דניחא לי' או דהוי ידעינן בשעת מעשה דודאי ניחא לי' מ"מ לא מקרי שליחות מדעת ולא הוי דומי' דאתם והתה"ד דס"ל דהיכי דידעינן בשעת מעשה דהוי' ניחא לי' אלו ידע הוי שליחות מדעת יחיד הוא בסברא זאת ובעניותינו לא מצאנו לו חבר ומדברי הרמב"ם פ"ד מהל"ת והרמב"ן פ' התקבל אין ראיה לכן צ"ע על הרמ"א בסי' שכ"ח שפסק כוותי' אמנם אם אמר כל הרוצה לתרום יתרום ודאי דמהני כדאיתא להדיא בש"ס דנדרים ודעת התוס' והר"ן דהוי שליחות גמור ומהני בכ"מ אכן דעת הרמב"ן דלא מהני כי אם בתרומה דהיא מצוה מחויבת עלי'. ודברי הר"ן בנדרים מורין כדברי הרמב"ן אך בגיטין פליג עלי' ועמ"ש לעיל לתרץ דברי רבינו הרמב"ן הלין הוא דינא דתרומה וכיוצא דכתיב אתם וצריך למיעבדי' בעצמו או ע"י שלוחו שיהי' דומי' דאתם לדעתכם וגם מצוה מחויבת הוא דרמי' עלי' וא"א למיפטר מינה ולכן מועיל בה נתינת רשות באומר כל הרוצה כו' יותר מבשאר מילי לדעת הרמב"ן. וגילוי דעתא דניחא לי' לא מהני כשלא ידע בשעת מעשה דלא הוי לדעתכם ולא אמרינן בזה זכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו כ"א בתורם משלו על של חבירו כיון דאיכא קנין חדש וכלל הדברים לפי המתבאר משיטת הש"ס והפוסקים דלא מהני זכי' מטעם שליחות. כ"א במזכה לו קנין חדש דאז לא בעינן דעת בעלים וטעמא דמילתא נראה משום דקני לי' קנין חדש הוי כחצירו דקימ"ל כר' יוסי בר"ח בב"מ דף י"א דקונה לו שלא מדעתו או כידו ממש דקונה ג"כ שלא מדעתו עיין בש"ך ח"מ סי' ער"ה סק"ג אבל בלא קנין חדש אע"ג דניחא לי' וזכות הוא לו ל"א זכין וכו' כ"א בדבר שא"צ לעשות בעצמו דוקא ולא בעינן שליחות כלל כמו שיתבאר להלן אבל במידי דבעי שליחות לא מהני בלא ידיעתו אמנם זכי' מדעת דהיינו שהבעלים ידעו או ראו המעשה נראה דמהני אפי' בלא קנין חדש דמקרי לדעתכם

(טז) וזאת שנית לענין גיטין וכה"ג דלאו מצוה מחויבת היא אמנם צריך לעשות מעשה הנתינה בעצמו דוקא הנה באומר כל הרוצה לכתוב גט יכתוב פליגי בה הרמב"ן והתוס' כנ"ל אמנם כ"ז באומר כל הרוצה דהוי נתינת רשות ועדיף מגילוי דעת אבל גילוי דעת דניחא לי' לכ"ע לא מהני ומוכח מהא דפ' התקבל דף ס"ו דאמר לשנים כתבו ותנו וכו' והם אמרו לסופר דלא הוי גיטא משום דמילי לא מימסרן לשליח וקשיא לן בגוה דנהי דהסופר לא הוי שליח מ"מ האיכא עכ"פ גילוי דעת דניחא לי' ומשנינן דניחותא לא הוי כשליחות משום דלא הוי כעושה בעצמו והוי כאומר לה טלי גיטך מע"ג קרקע כמ"ש לעיל אות וא"ו והנה שם כתבנו לסייע ממ"ש הרי"ף ורש"י פ"ק דגיטין אמנם יתבאר לפנינו דלא מוכח סברא זו מדברי הרי"ף ורש"י אלא שא"צ לזה דכבר נתבאר לעיל דניחותא לא מהני מטעם שליחות כיון דלא הוי לדעת ולכן לא מהני בגט שצריך לעשות מעשה הנתינה בעצמו דוקא או על ידי שלוחו כמותו לדעתכם דומיא דאתם:

(יז) ועתה נבא לבאר דברי הרי"ף בפ"ק דגיטין וז"ל וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו והני מילי לחזרה דלא מצי רבי' למיהדר בי' אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידי' דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ושמעית מינה דלחזרה הוא דזכין לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידי' ואשכחן זכי' כה"ג כדאמרינן לקמן הולך מנה שאני חייב לפלוני אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עכ"ל והר"ן שם הקשה עליו מהרבה סוגיות דמשמע דכה"ג הוי זכי' וכאלו מטי לידי ע"ש ורש"י שם דף ט' ע"ב כ' כדברי הרי"ף והתוס' שם כ' וז"ל ודבר תימה פירושו כיון דזכות הוא לו פשיטא דזוכה לאלתר עכ"ל ועיין בפני יהושע שם שכ' דדעת רש"י והרי"ף כיון דאמר תנו גלה דעתו דלא ניחא לי' דליהוי משוחרר עד דימטי לידי' ובאמת הרמב"ם בפ"ו מהל' עבדים כ' באומר תנו כדברי הרי"ף ואסיק דבאומר זכה לאלתר הוי משוחרר ונראה שכן דעת הרי"ף ובזה מתורצים כל הקושיות שהקשה הר"ן עליו דוק ותשכח וכ"כ בלחם משנה שם. אלא דעדיין לא מתרצא תמיהת התוספות כיון דזכות הוא לו פשיטא דזוכין לאלתר וכוונתה דקימ"ל דבשחרור תן כזכי דמי כדאיתא בש"ס התם דף י"א. ובהרא"ש ביאר יותר וז"ל ומילתא דתמיהא הוא דהחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא דטעם החזרה משום דתנו כזכו דמי וזכין לאדם שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות ואנן סהדי דניחא לי' שיהי' שלוחו ושלוחו של אדם כמותו והוי כאלו בא לידו דאלו לא הוי כאלו בא לידו למה לא יחזור בו כל זמן שלא נגמר הדבר אין זכי' ושליחות לחצאין אלא הוי כאלו בא לידו ונשתחרר בקבלתו עכ"ל:

והנה אי משום קושי' זו כבר הי' אפשר לתרץ דברי הרי"ף ז"ל דס"ל כמ"ש התוס' בדף י"ג ד"ה עבדא דגם רבנן מודו לר' מאיר דניחא לי' בהפקירא כדמוכח בפ"ק דכתובות דף י"א גבי גר אלא דהכא בעבד ס"ל דלפי שהוא משועבד ורשות אחרים עליו וגדול הוא לו זכות של שיחרור משל הפקירא עכ"ל. ולכן ס"ל להרי"ף דבאומר תנו שטר שחרור זה לעבדי אע"ג דתנו כזכו מ"מ לא מהני רק לענין השעבוד שהוא זכות והיינו דלא מצי למיהדר בי' ולהשתעבד בו אבל לענין איסורא דהיינו שיותר בבת חורין ויאסר בשפחה דלאו זכות הוא לו כ"א חוב לא מהני והיינו דכתב אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידי' ור"ל לענין איסורא שיהיה דינו כבן חורין. וזה שהביא וכ' ומצינו זכי' כה"ג בהולך מנה לפלוני דחייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר והר"ן שם דחה ראי' זו דהתם אם תאמר שחייב המלוה באחריות א"כ לא זכות הוא אלא חוב. ולפמ"ש אדרבה זה כוונת הרי"ף דכמו דהתם מהני שא"י לחזור מפני שהוא זכות ולא מהני לענין אחריות שהוא חוב אלמא דמפלגינן למילתא דמהני לענין זכות ולא מהני לענין חוב וה"נ כאן בתנו שטר שחרור וכו' מהני לענין זכות זכות שא"י לחזור ולהשתעבד בו ולא מהני לזה שהוא חוב דהיינו לענין איסורא ולכן לא יתנו לאחר מיתה וא"ש. אמנם אי נימא כן א"כ אין לחלק בין אומר תנו לאומר זכו דבתרווייהו לא הוי גיטא עד דמטי לידי' ולפי"ז יחזרו ויתגוללו המון הקושיות שהקשה הר"ן על הרי"ף מכמה דוכתי דבזכי' כמאן דמטי לידי' דמי אמנם עכ"פ לפי מה שהבין הר"ן בדעת הרי"ף דס"ל דאין חילוק בין תנו לזכו ולכן הקשה עליו כל הקושיות הנ"ל לא הי' לו עוד לדחות ראיית הרי"ף מהא דהולך מנה דכבר אפשר לפי הבנתו לפרש דברי הרי"ף כמ"ש עפ"י ברכת התוס' הנ"ל וא"כ ראייתו נכונה

(יח) לכן אנו לפי דרכינו טוב לאחוז בזה דהרי"ף לא קאמר רק באומר תנו אבל בזכו מודה דכמטי לידי' דמי ובזה יתיישבו כל הקושיות של הר"ן וכמ"ש בלחם משנה בהלכות עבדים וגם מזה אל תנח ידינו לתרץ קושית התוס' והרא"ש הנ"ל דמדאמרינן שא"י לחזור בו ש"מ דכמטי לידי' דמי וא"כ נשתחרר בקבלתו הנה לכאורה י"ל בפשיטות דס"ל להרי"ף דנהי דכמטי לידי' דמי מ"מ כיון שאמר תנו לעבדי וגילה דעתו שחפץ שיגיע ליד העבד ממש וכמ"ש לעיל בשם הפ"י וא"כ מי גרע מאילו נתן ליד העבד ממש וא"ל שלא ישתחרר עד לאחר זמן דפשיטא דאינו משוחרר עד שיגיע הזמן כמו באומר לאשתו ה"ז גיטך ולא תתגרשי עד לאחר שלשים יום שאינה מגורשת עד