תפארת מנחם על הרמב"ם כד

ניחא לי' כ"א ע"י שליח ממש דהוי כעושה בעצמו וכאלו עביד המצוה בגופי' אבל ע"י אינש אחרינא דגרע מזה י"ל דלא ניחא לי' וי"ל דלא אסיק אדעתי' דאינש אחרינא יתרום וא"כ לא הוי מדעת וזה נראה לכאורה דעת הרמב"ן מובא בר"ן בגיטין פ' התקבל דהא דאיתא בנדרים דף ל"ה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דכה"ג לאו משום שליחות אלא כנותן רשות וגבי תרומה אפי' גלויי דעתא נמי מהני כדאמרינן בפ' ואלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה עכ"ל והיינו טעמא דהרוצה לתרום דגלה דעתו מעיקרא דניחא לי' ע"י מאן דהוא. והלה הר"ן הקשה עליו שם וז"ל תמיהני דהא התם בפ' ואלו מציאות תרגמא רבא אליבא דאביי בשוי' שליח ואמרינן שם ה"נ מסתברא בדשוי' שליח דהא אתם גם אתם אמר רחמנא וכו' אף שלוחכם לדעתכם אלא בדשוי' שליח עכ"ד ולענ"ד גם הרמב"ן מודה דבכלך אצל יפות בעינן דוקא דשוי' שליח דאל"כ לא מהני מה דאמר אח"כ כלך משום דקימ"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אע"ג דשמענו דאייאש לבסוף וה"נ אמרינן אע"ג דהשתא ניחא לי' מעיקרא לא הוי ניחא לי' ועוד דאפי' נימא דגם מעיקרא הוי ניחא לי' אי הוי ידע מ"מ כיון דלא ידע אז בשעת הפרשה הוי שליחות שלא מדעת כדאמרינן התם ה"נ מסתברא וכו' פי' דאפי' אי ישל"מ הוי יאוש מ"מ הוי שליחות של"מ אמנם מסקינן שם הב"ע דשוי' שליח וא"ל זיל תרום ולא א"ל תרום מהני וסתמי' דבעה"ב תורם מבינונית ואזיל איהו ותרם מיפות ובא בעה"ב ואמר כלך וכו' אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ע"כ והיינו כדאמרינן שם משום דמצוה היא אמרינן בזה דגם מעיקרא כשאמר לו זיל תרום והי' דעתו כן על יפות והוי כמו גלה דעתו מעיקרא על יפות אע"ג שלא א"ל כן בפי' ומוכח זה דגילוי דעת מעיקרא מהני בתרומה ולכן מהני באומר כל הרוצה לתרום אע"ג דלא הוי כ"א גילוי דעת אמנם בלא שוי' שליח דלא הוי אפי' גילוי דעת מעיקרא פשיטא דלא מהני מה דגילה דעתו אח"כ והרמב"ן מודה בזה. ומה שסיים הר"ן וז"ל ומה דאיתמר התם ולא אמרו כלך אצל יפות כ"א לענין תרומה בלבד משמע דאהך גוונא נמי קאי עכ"ל ור"ל דלא תימא דלפי המסקנא דלא אמרו כלך וכו' כ"א בתרומה בלבד משום דמצוה היא תו לא צריך לאוקמי בשוי' שליח כמו שכתבו הח"י והט"ז ביו"ד סי' של"א לתרץ כן דעת הרמב"ם ובא לשלול תי' זה דבאמת אין לומר כן כמו שיבואר להלן. אכן כבר כתבתי דגם הרמב"ן מוד' דאפי' לפי המסקא מיירי בשוי' שליח אלא דמהני סברא דמצוה דעי"ז אמרינן דגם מעיקרא כשא"ל זיל תרום כוונתו הי' ליפות והוי כנתן לו רשות וכ"כ התוס' שם וז"ל אם יש יפות וכו' דמסתמא גם מתחלה הי' דעתו כן וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה ביפות אבל בתחלה בשעה שתרם אי הוי ידע לא הוי ניחא ליה וי"ל דשאני הכא כיון דחזינן בי' דניחא ליה השתא אמרינן דניחא ליה נמי מעיקרא משום מצוה עכ"ל ומזה הוכיח הרמב"ן דכי היכי בתרומה כיון דמצוה היא אמרינן דמעיקרא נמי ניחא ליה אע"ג דבשאר דוכתא ל"א כן כמ"ש התוספת ומועיל דלא נימא כיון דסתמי' דבעה"ב תרים בבינונית והוי כשינה מדעת משלחו ונתבטל השליחות ה"נ אמרינן בתרומה באומר כל הרוצה לתרום וכו' דהוי נתינת רשות ומועיל משום שליחות כיון דהוא מצוה דרמי' עליה הוי כאומר בפי' צא ותרום וכ"ש הוא מניחותא דיפות דאינו חיוב ומצות עיקר ההפרשה היא מצוה מחויבת משא"כ בגט באומר כל הרוצה לכתוב יכתוב ס"ל דלא מהני משום שליחות כיון דלאו מצוה היא לא מיחשב נתינת רשות כאומר בפי' כתוב אמנם אדאתינן עלה לא מוכח מדברי הרמב"ן דגלויי דעתא דניחא לי' או היכי דידעינן ודאי דניחא לי' מועיל בתרומה משום שליחות רק דמביא ראי' כמו דשם מהני סברא דמצוה דאמרינן מעיקרא הוי ניחא ליה ולא נתבטל השליחות שעשאו בפירוש כדאוקימנא בשוי' שליח כ"ש דמהני בנתינת רשות דליהוי כמצוה לו בפי' צא ותרום כמו שנתבאר אבל מ"מ ודאי דעדיף נתינת רשות מגילוי דעת דניחא ליה תדע דהא יותר מזה ס"ל להר"ן שם והתוס' בחד תירוצא דנתינת רשות הוי שליחות ממש ומהני גם בגט. ועוד דהא הר"ן בנדרים דף ל"ו כ' כדברי הרמב"ן [וסותר דברי עצמו במס' גיטין וצ"ע] וז"ל באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וכי האי גוונא מהני לגבי תרומה דבגילוי הדעת דניחא לי' בלחוד סגי וכו' וסיים וז"ל ומיהו כי אמרינן דלתרומה מהני דוקא דאמרי' בהאי לישנא דהיא לישנא מציעתא אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפי' לגבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעליא הוא כשיבא ויתרום וה"נ מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלא שוי' שליח כלל עכ"ל הרי אע"ג דמפרש שם כהרמב"ן מסיק דבאומר כל התורם אינו מפסיד לא מהני אע"ג דאין גילוי דעת דניחא לי' גדול מזה. וא"כ הסכינו דעת הרמב"ן והר"ן לדעת הרשב"א הנ"ל דניחותא וגילוי הדעת לא מהני משום שליחות בתרומה והיינו משום דבעינן שיעשה בעצמו דכתיב אתם או ע"י שלוחו דומי' דאתם לדעתכם ואז הוי כעושה בעצמו אבל ניחותא לא מקרי לדעת ולא הוי דומיא דאתם והיינו טעמי' דהרי"ף ורש"י דזכי' במידי דניחא ליה לא הוי כעושה בעצמו כיון דהוא שלא מדעתו לא הוי דומיא דאתם

ח' והנה הרמב"ם פ"ד מהל' תרומות כ' וז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות כדי שיקחם ותרם ובא בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות אם היו שם יפות תרומתו תרומה ע"כ. והקשו עליו שהוא נגד סוגיית הש"ס דב"מ דף כ"ב הנ"ל דמוקמינן לה בשוי' שליח דוקא לאביי דקימ"ל כוותי' דיאוש של"מ לא הוי יאוש ועוד דאמרינן שם דה"נ מסתברא דבשוי' שליח דהא בעינן שליחות לדעת. ומדברי הרמב"ם מבואר דגם בלא שוי' שליח מעיקרא תרומתו תרומה. ותירצו הח"י וט"ז בסי' של"א דלבתר דמסקינן בש"ס שם ולא אמרו אלא בתרומה בלבד משום דמצוה היא תו לא איצטריך למוקמי בשויה שליח אלא אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ע"כ ת"ד. ואני בעניי לא זכיתי להבין. דהא מבואר מתוך הסוגיא שם דלאו בניחותא תלי' כ"א בידיעה דהא פלוגתא דאביי ורבא מיירי בדבר שאין בו סימן דכשנודע לו בודאי מייאש ולכ"ע אמרינן כי היכי דהשתא מייאש מעיקרא נמי הוי מייאש אלו ידע אלא דמ"מ ס"ל לאביי כיון דלא ידע לא הוי יאוש דבידיעה תליא מילתא ופריך מהא דכלך וכו' והא בעידנא דתרם לא הוי ידע אלא דאמרינן כי היכי דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לי' אלו ידע וחסרון הידיעה אינו מעכב וקשה לאביי ומשני בשויה שליח ואמרינן דה"נ מסתברא דבלא"ה ע"כ מיירי בשויה שליח דאל"כ הוי שליחות שלא מדעת ועכ"פ גם המקשן והתרצן ודאי דאסיקו אדעתייהו דאמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה אלא דמ"מ לא מקרי לדעת אא"כ בשויה שליח. וא"כ מה תתן ומה תוסיף סברא דמצוה שיהיה מיחשב מדעת. וגם מבואר שם בתוספ' ד"ה יש יפות וכו' דגם מעיקרא הוי ידע מסברא דמצוה ואפי"ה לא מהני רק לענין יפות אבל לא לענין עיקר השליחות. דאע"ג דמעיקרא הוי ניחא ליה לא מקרי לדעת. ועוד יש לתמוה על תי' הנ"ל דבשלמא לענין יפות שייך לומר דגם מעיקרא הוי ניחא ליה משום דמצוה היא אבל לענין עיקר השליחות אם לא עשאו שליח איך אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי הוי ניחא לי' בהפרשתו משום דמצוה היא אטו זה היא מצוה שיעשנו שליח הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואמרינן בנדרים דף ל"ו כיון דמצוה דידי' הוא ניחא לי' למיעבדי' לכן אדרבה יש לנו לומר אע"ג דהשתא ניחא לי' מעיקרא לא הוי ניחא לי'. ע"כ לא אוכל להלום דברי רבותינו הח"י וט"ז בזה ודעת קדושים לא מצאתי. והנה בהל' תרומות הארכתי בישוב דברי הרמב"ם ואכ"מ להאריך אמנם העליתי שם דנלענ' ד כמ"ש המשנה למלך שם דמ"ש הרמב"ם תרומתו תרומה פי' מכאן ולהבא והוא עפ"י הירושלמי ובזה נחה שקטה עיקר קושיות הח"י דפשיטא דלא הוצרך בש"ס לאוקמי בשוי' שליח רק דליהוי תרומה למפרע משעה שהפריש אמנם הא גופא קשי' אמאי לא מפרש בש"ס דילן כהירושלמי ולא תקשה לאביי וא"כ מוכח מתלמודא דידן דאם אינו חל התרומה משעה שהפריש גם משעה שנתרצה אינו חל וכמ"ש בשיטה מקובצת בשם הראב"ד וז"ל ואמאי הא בעידנא דתרם לא ידע וכיון דבשעה שתרם לא הוי תרומה דהא לאו שלוחו הוא לכי ידע היכי הוי תרומה ושליחות שלאחר הפרשה מידי מששא אית בה עכ"ל אמנם כשנשים לב במאי פליגי הירושלמי וש"ס דילן קרוב לשמוע דהירושלמי אזיל בשיטת אבא אלעזר בן גמלא דס"ל בגיטין דף ל"א ובכורות דף נ"ח דתרומה ניטלת באומד ומחשבה לכן אע"ג דהפרשת התורם לאו כלום הוא מ"מ משעה שבא בעה"ב ונתרצה ואמר כלך וכו' הואיל וניחא