תפארת מנחם על הרמב"ם כב

ס"ק ט"ו דיש חילוק בין קידושי כסף לשטר דבכסף כיון שהשליח יכול להחליף הכסף ולקדשה בכסף שלו לא הוי רק מילי ואין שליח ראשון עושה שליח שני אבל בשטר דמוכרח לקדשה בשטר זה שמוסר לו חל השליחות אחפצא דהיינו השטר ולא הוי מילי ע"כ וא"כ הא דפריך בקידושין מנלן היינו שליח עושה שליח לא פריך כ"א בשטר דבכסף באמת אין שע"ש ומשני שפיר ויצאה והיתה. אמנם לדעת המרדכי פ' התקבל דלא חילק בין כסף לשטר קשה כנ"ל. ומכ"ש לדעת הקדוש מרוד"ש דס"ל דבשניהם אין שע"ש וא"כ אין לפרש עוד דברי הש"ס דקאי על שע"ש כמ"ש בהפלאה כ"א על עיקר השליחות וא"כ קשה מנלן בכסף לפי הירושלמי הנ"ל. לכן הנראה בזה דהנה מבואר בש"ס בכמה דוכתי דאיתקש הויות להדדי וצ"ל דדוקא לענין קדשה לשלשים יום דלא מצינו אשה יוצאה בלא גט לכן הסברת חוץ הוא דמקודשת לעולם רק דבקידושי שטר כיון דעיקר הקידושין לא ידעינן כ"א מהיקשא דויצאה והיתה וכיון דבגט אין זה כריתות גם בקידושין כן הוא דאי אפשר להנלמד להיות יותר עדיף מהמלמד משא"כ בכסף אוקמינן אסברת חוץ שאין לזוז ממנו ואין להקיש בזה הויות להדדי. אבל בשליחות אע"ג דפריך מה לגירושין דאיתי' בע"כ משא"כ בקידושין היינו דאין ללמוד במה מצינו משום האי פירכא אבל מ"מ אין כאן סברא להיפך ולומר כיון דליתי' בע"כ לא מצי לשוי' שליח אפי' מדעתה ולכן כיון דמסקינן דבשטר עכ"פ איתקש הוי' ליציאה שוב מקשינן הויות להדדי כן נ"ל

א' הרא"ש פ' הא"מ כ' וז"ל אם גלה דעתו לשדכן שחפץ באשה פלונית וא"ל לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות היא מקודשת לו כיון שזכי' מטעם שליחות הוא ע"כ ומובא בש"ע סי' ל"ה סעי' ד'. והגאון בעל קצוה"ח בס' אבני מילואים סי' ל"ו הביא דברי חי' הרשב"א בנדרים דף ל"ו בהא דבעי התם התורם משלו על של חבירו שלא מדעתו מי אמרינן זכות הוא לו או דילמא ניחא לי' למעבד מצוה בממונו וכ' הרשב"א וז"ל קשי' לי דהא שליחות לאו משום דניחא ליה ולא ניחא ליה הוא אלא גזה"כ מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ותדע לך שהרי האומר לחבירו צא ותרום והלך ומצא תרום למ"ד אין חזקה שע"ש אמרינן בפ"ק דחולין דילמא אינש אחרינא שמע ותרם ורחמנא אמר מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם דאע"ג דהתם ניחא ליה שתקן כריו. וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו מדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי אבל בתורם משלו על של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש אלא הדבר תלוי אי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או לאו זכות דמצוה דנפשי' עדיף עכ"ל וכ"כ התוס' שם בקצרה וא"כ נראה ודאי דשליחות בעינן מדעתו ואע"ג דידעינן דניחא ליה מ"מ גזה"כ הוא מה אתם וכו' ולפי"ז צ"ל בהא דכ' הרא"ש בגילה דעתו לשדכן וכו' חשוב זכות במה שמזכין לו אשה חדה וזכות גמור וזכין לאדם שלא בפניו עכ"ד הגאון הנ"ל. ולענ"ד תי' זה אין בו כדי שביעה. דהא בש"ס דנדרים שם בעי בתורם משלו על של חבירו שלא מדעתו מי אמרינן זכות הוא לו או דילמא ניחא ליה למיעבד מצוה בממונו. ואע"ג דקימ"ל שם דזכות הוא לו כמו שכ' הרמב"ם פ"ד מהל' תרומות ולא אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו היינו טעמא דהתם הזכות הוא במה שחבירו התורם זיכה לו פירותיו ואם הי' בעל הכרי עושה מצוה בממוני' לא הי' זוכה בפירות חבירו ועכשיו משתרשי לי' לכן אמרינן דזכות הפירות עדיף משא"כ כאן דהזכות הוא במה שמזכה לו אשה חדשה ואם הי' בעצמו מקדשה הי' לו ג"כ זכות זה וא"כ כיון שקידושין מצוה הם יש לנו לומר דניחא לי' למיעבד מצוה בגופי' והי' לו הזכות דקנין האשה ג"כ וזה ברור לכן צ"ל כמ"ש בהפלאה בקו"א סי' ל"ה דמיירי הרא"ש שהשדכן קדשה בכסף שלו וא"כ הוא דמי ממש לתורם משלו על של חבירו וממקום שהוציא הרא"ש דין זה בש"ס דף מ"ה בהני תרי גברי דשתו חמרא ונקיט כסא דחמרא וא"ל מיקדשה ברתך לברי מיירי בזה דהאב נתן משלו. אבל בקדשה במעות של המגלה דעתי' אינה מקודשת דאמרינן ניחא ליה למיעבד מצוה בגופיה

ב' ברם הא קשי' לפי דברי הרא"ש הא דאיתא במס' נזיר דף י"ב דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם דשמא קידש לו אמה או בתה או אחותה ואמר רבא שס דאשה שהיתה א"א בשעה שעשאו שליח ונתגרשה אח"כ דמותר באחותה דלא משוי שליח אלא במידי דאיהו מצי עביד השתא אבל במידי דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח ע"כ וקשה נהי דלא מצי משוי ליה שליח מ"מ לא גרע מאלו לא עשאו שליח כלל מ"מ כיון דגלה דעתו דניחא לו שיקדש לו אשה סתם איזה שיהיה א"כ בשעת הקידושין זכות הוא לו ולא שייך נמי כיון דמצוה הוא ניחא ליה למיעבדי' בגופיה גלי דעתי' דניחא ליה ע"י שליח ונימא דזכין לאדם שלא . ואע"ג דזכי' מטעם שליחות הוא מ"מ בשעה שקדש לאחר הי הוי מידי דמצי עביד וליהני מתורת זכי' וכן יש להקשות על הרמ"א באה"ע סי' ל"ה שהביא דעת הפוסקים דבקידושין אין שליח עושה שליח וקשה נהי דהשליח השני לא הוי שליח מ"מ תהיה מקודשת מתורת זכי' דהא איהו סתם כהמחבר בסעי' ד' שהביא דעת הרא"ש הנ"ל בגלה דעת לשדכן וכו' דמהני מתורת זכי' אע"ג דלא מנה אותו שליח ובודאי דאין חילוק בין השדכן לאינש אחרינא דשמע כמ"ש בתה"ד ס' רל"ז בשם א"ז. וכן קשה על המחבר שהביא דברי הש"ס דנזיר בסי' ל"ה סעי' י"א והנראה בזה די"ל דאע"ג דזכי' מטעם שליחות מ"מ לא אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו והוי כאלו עשה הוא עצמו. ודבר זה יש ללמוד מדברי רש"י בפ"ק דב"מ דף יוד בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה פירש"י דאם עשאו הבע"ח שליח קנה וטעמי' דשלוחו ש"א כמותו והוי כאלו תפס הבע"ח בעצמו דקנה. והתוס' פ"ק דגיטין דף י"א הקשו עליו וז"ל דא"כ אפי' לא עשאו שליח שלוחו היא דזכי' מטעם שליחות ע"כ מבואר מזה דדעת רש"י דאע"ג דזכי' מטעם שליחות מ"מ ל"א דהוי כמותו וכאלו הוא בעצמו עשה אלא דגזיה"כ היא בדילפינן מאיש זוכה ועיי' בקצוה"ח סי' ק"ה] ונראה דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלו דשם בגיטין דף ט' ע"ב ד"ה לא יתנו לאחר מיתה כ' וז"ל פי' בקונטרס דאפילו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה דלא מצי מיהדר ביה מודו רבנן דכל כמה דלא אתי גיטא לידיה לא הוי משוחרר. ודבר תימה פירושו כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר עכ"ל הרי דס"ל לרש"י דאפי' במידי דזכות לא הוי יד המזכה כיד הזוכה ושיהיה נחשב כמותו וכאלו עשה בעצמו והגיע לידי' וס"ל דבגט שיחרור בעינן דלימטי' לידיה לענין איסורא שיהיה מותר בבת חורין לכן אע"ג דזכות הוא לו ומהני לענין ממון מ"י לא הוי משוחרר לענין איסורא. והתוס' השיגו עליו וכ' שהן דברי תימה אמנם כדברי רש"י כ' הרי"ף להדיא שם וכ"פ הרמב"ם פ"ו מהל' עבדים ועפ"י הדברים האלה י"ל דאע"ג דגלה דעתו דניחא ליה לקדשה ע"י שליח מ"מ אמרינן דדוקא ע"י שליח ניחא לי' דאע"ג דמצוה בו יותר מבשלוחו מ"מ גם ע"י שליח נחשב לו כאלו עשה בעצמו דהוי כמותו ועשייתו כעשייתו אבל אי בטלה השליחות משום דלא מצי מיעבד שליח במה דאיהו לא מצי עביד השתא ולא אתינן עלה כ"א מתורת זכי' אע"ג דזכי' מטעם שליחות מ"מ אינה כשליחות ממש לענין זה שיהיה נחשב כאלו עשה בעצמו אמרינן דלאו זכות הוא משום כיון דמצוה הוא ניחא ליה למיעבד בגופי' וכן הדין למ"ד אין שליח עושה שליח כיון דהשליח שני אינו שליח רק מתורת זכי' שוב אמרינן דאינו זכות מטעם הנ"ל דניחא ליה למיעבד בגופיה או ע"י שלוחו ממש עכ"פ כמו שנתבאר. והנה המחבר בש"ע יו"ד סי' רס"ז סעי' ע"ו פסק גבי האומר תנו גט זה לעבדי כהרי"ף והרמב"ם ורש"י אכן הרא"ש אע"ג דפליג בפ"ק בשני המקומות הנ"ל על רש"י וקאי בשיטת התוספת. מ"מ י"ל דלענין מצות אזיל ומודה דכתיב אלה הדברים אשר יעשה האדם וחי בהם צריך שיעשה בעצמו או ע"י שליח ממש עכ"פ דהוי כמותו. אבל בתורת זכי' לא הוי כעשה בעצמו. ולכן הרמ"א ז"ל אע"ג דביו"ד שם הביא דעת הרא"ש מ"מ מודה בקידושין כמו שאנו מתרצים דברי הרא"ש עצמו שלא תקשה עליו מהאי ג וארווח לן בזה לתרץ דברי הרמב"ן מובא בר"ן בגיטין פ]' התקבל דבתרומה בגילוי דעתא דניחא ליה א סגי כדאמרינן בבבא מציעא דף כ"ב אם אמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה. וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות והטור ביו"ד סי' של"א דמהני אע"ג דלא שוי' מעיקרא שליח. וקשה על דבריהם מהא דפ"ק דחולין באומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא