תפארת מנחם על הרמב"ם קנט

בפ"ק דחולין דף י"ד שכ' דבפעם אחד ובחדא זמנא לא הוי מומר בחד מעשה אע"ג דאפשר דס"ל ג"כ דבתחלת שחיטה חילל שבת כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה מ"מ בזה לא ס"ל כוותיה דנעשה מומר בשחיטה ראשונה. אכן הרמב"ם נראה שחזר לדעת התוס' כמו שנתבאר ומ"ש הרמב"ם כאן דבכתבו וחתמו בשבת אינה מגורשת משום דהעדים פסולים ר"ל פסול רשעות דרשעים הם עכ"פ שחיללו שבתות בזדון ועדים רשעים פסולים אע"ג שאינם מומרים וראיה דלאו משום מומרים קאתי עלה דא"כ הו"ל לבאר דמיירי שחיללו שבת בפרהסיא דבלא"ה לא נעשו מומרים ומש"כ כתבו וחתמו וכו' היינו משום דס"ל דגם סופר רשע פסול הגט כמבואר מדברי הכ"מ והלח"מ ועיין בספר גט פשוט ויותר נראה דעיקר הפסול משום העדים והא דנקיט כתבו וחתמו בו ביום ר"ל דאם כתבו קודם השבת ונחתם אחר השבת בלאו הכי פסול משום מוקדם ובא לשלול זה משום דלא מיירי הכא מעניינים אלו אלא משום פסול רשע וי"ל דזה ג"כ דעת המחבר שהעתיק דברי הרמב"ם אע"ג שבכ"מ נראה שביאר דברי הרמב"ם דמדין מומר נגעו בה מדכ' בכ"מ כמה פעמים בזדון בפרהסיא מ"מ העתיק דברי הרמב"ם אע"ג ג דס"ל להמחבר דבפעם ראשון לא נעשה מומר וכ"כ דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם] מ"מ הדין אמת דהעדים פסולים והגט בטל אבל לענין שחיטה כל שלא נעשה מומר שחיטתו כשירה אע"ג שהוא רשע וע"כ אע"ג דקימ"ל הכא דבגט פסול בפעם הראשון מ"מ י"ל בשחיטה כשירה ומש"כ הרמב"ם בהל' שחיט' והמחבר ביו"ד בשוחט בשבת בשוגג היינו דבמזיד מיהו אסור משום מעשה שבת דקנסינן ליה כמו שכתב בלח"מ שם ולא משום שחיט' מומר כן היה נלענ"ד נכון לבאר דברי הרמב"ם והמחבר כאן ובהל' שחיטה לולא שרבים מרבותינו האחרונים ז"ל לא ביארו כן אכן דברי הט"ז ביו"ד סי' י"א ודברי הלחם משנה בהלכות שחיטה מסכימים ועולים לדברינו: אי

איברא דמדברי הרמ"א בסי' קכ"ג דעל מ"ש המחבר כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים הרי זה גט פסול סיים הרמ"א וז"ל אבל כתבו ביוה"כ ושבת הרי זה בטל מדאורייתא ע"כ נראה דס"ל דבשבת ויוה"כ כ הוי מומר לחלל שבתות דאל"כ מה חילוק בין שבת ויו"ט אמנם אפי' יהא כן קשה דהוי מומרים מ"מ כיון שנמסר בפני עדים כשרים למאי דקימ"ל עדי מסירה כרתי מה בכך הא לא הוי רק מזויף מתוכו ואינו פסול רק מדרבנן וצ"ל דמשום כתיבה לשמה קאתי ענה דמומר אדעתא דנפשי' עביד ולפי"ז צ"ל דס"ל דמומר לאו בר כריתות ובר שליחות הוא דאל"כ לא איכפת לן במה דעביד אדעתא דנפשיה כמו שביארתי לעיל אבל בכתבו ביו"ט. דלא הוי מומר והוא בר שליחות לא איכפת לן במה דעביד אדעתי' דנפשי' או אפשר כל דלא הוי מומר לא אמרינן דאדעתא דנפשי' עביד אכן אע"ג דס"ל להרמ"א כאן דהוי מומר מ"מ י"ל דבשחיטה לא הוי מומר בפעם ראשון דהכא כל שני אותיות הוי מלאכה וחילול שבת בפ"ע אבל בשחיטה כל שוחט מקלקל הוא אלא דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמכשירה באכילה הוי מלאכה אבל קודם גמר שחיטה עדיין לא תיקן כלום ומקלקל אע"ג דמקלקל ע"מ לתקן הוא מ"מ אם היה מסלק ידו קודם גמר שחיטה לא היה כאן חילול שבת וע' בתוי"ט במס' שבת פי"ד משנה שכ' גבי שמונה שרצים דאמרי' נצרר הדם אעפ"י שלא יצא דאע"ג דלא נתקיימה מחשבתו שהיה צריך לדם מ"מ חייב דמקלקל על מנת לתקן בכה"ג חייב וראייתו מהא דכותב שם משמעון וכו' דחייב אמנם באמת לא דמי כלל דהתם עשה מלאכה שלימה וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה דלא נחוש לכוונתו אלא לגמר מלאכה עי"ש אבל במקלקל כ"ז שלא נתקיימה מחשבתו ולא נגמר התיקון לא עשה עדיין מלאכה וכן בשחיטה בתחלתו הוי מקלקל ואע"ג דכי גמר שחיטתו הוי מלאכה למפרע מ"מ י"ל דאין לאסור שחיטתו למפרע כיון דהיה בידו לסלק ידיו לא הוי מומר למפרע דלא היה נקרא אז מחלל שבת בפרהסיא ודוק

והרמב"ם בפי' המשנה דחולין שכ' דבשחיטה במזיד בשבת פסולה דנעשה מומר מפני שחילל שבת בתחלת השחיטה י"ל דסברתו כמ"ש התוס' במסכת שבת דף ע"ה ע"א גבי נצרר הדם אע"פ שלא יצא מ"מ מקרי מתקן משום דסופו לצאת עי"ש וא"כ אם שחט מקצת הסימנים וידוע דעת הרמב"ם דאם ניקב הושט הוי נבילה ועיין בש"ך סי' ל"ג ובתב"ש שם א"כ ודאי דסופה שתמות אפילו אם לא יגמור השחיטה והוי מתקן לבני נח כדאמרינן במס' פסחים דף ע"ג גבי השוחט בשבת בחוץ לע"ז דתיקן להוציא מידי אבר מן החי לב"נ ועפי"ז יבואר דבריו שם שכ' וז"ל ודע שמשיתחיל לעשות חבורה בצוואר חילל שבת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר שמשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה מחלל שבת וכו' עכ"ל ור"ל דבתחלה כ' דמשהתחיל בצוואר לעשות חבורה חילל שבת אע"ג דמקלקל בחבורה פטור מ"מ מקלקל ע"מ לתקן הוא אלא דיש לדחות דמ"מ לא הוי מומר למפרע כיון דאם היה מסלק ידיו מן השחיטה לא הוי חילול שבת דלא נתקיימה מחשבתו לא הוי חילול שבת למפרע ע"כ כ' דאם תרצה לבאר יותר דמשהתחיל לשחוט מקצת סימנים חילל שבת והיינו כיון שודאי סופה שתמות הוי מתקן להוציא מידי אבמ"ה לב"נ דאל"כ מה חילוק יש בין התחלה בצוואר ובין התחלה במקצת הסימנים ולפמ"ש ניחא שפיר כן נ"ל לומר בכוונת דבריו ודוק ויש עוד לפלפל בזה וגם בישוב דבריו ממה שרבים מקשים עליו דהא בש"ס בעי לאוקמי מתניתן במזיד כר"מ וישבתי דבריו בכמה אופנים ואכ"מ ואי"ה כשיזכני השי"ת לסדר חידושי על הל' שחיטה יבואר שם

פרק ה הלכה א או שלוחה שעשתה ידו כידה ע"כ הנה בטור סי' ק"מ נסתפק בעשתה שליח לקבלה וזרק הבעל הגט לחצירו של השליח אם היא מגורשת וכ' ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר ע"כ והב"י כ' דלא ידע מהיכן הי' הוי אמינא לפלוגי ולחלק אמנם בט"ז בסי' ק"מ וסי' קמ"א העלה דיש להחמיר ובב"ש כתב דאין ראיותיו מוכרחים וראיתי להגאון בס' ישועות יעקב שהביא ראיה לדברי הט"ז מהא דאיתא בש"ס דף ע"ז בשכ"מ שכתב גיטא לדביתהו בפני' דמעלי דשבתא ולא הספיק למיתבא למחר תקיף ליה עלמא אמר רבא ליקני ניהלה דוכתא דיתיב גיטא בגווה ותיזול ותיחוד ותפתח וכו' ומקשינן הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק דגיטה וחצרה באין כאחת ע"כ ואם איתא היה לה לעשות שליח קבלה והבעל יקנה אותו מקום להשליח ולא היה שייך מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא משמע דחצרו של השליח לא מהני עכ"ד ולענ"ד גם ראיה זו אינה מכרחת כמו שאבאר דהנה רש"י שם פי' מתחלה דהא דאמר רבא תיזול ותיחוד ותחזיק וכו' הרי זה חזקה וז"ל דהשתא קיהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בחזקה עכ"ל והרמב"ן והרשב"א הקשו עליו דא"כ למה לאקנויי דוקא האי דוכתא דיתיב גיטא בגווה הא אפי' היה מקנה מקום אחר היה קונה דקימ"ל דבמטלטלי אגב קרקע לא בעינן צבורין אלא ע"כ בתורת חצר היה רוצה להקנות לה ע"כ וגם בפני יהושיע שם הקשה על רש"י למה לא פי' בתורת חצר כמו שפי' בדף כ"א ותירוצו אינו מובן אכן נלענ"ד לתרץ דברי רש"י אחרי שנדקדק בלשונו שכ' דהשתא קיהיב לה חצר וגיטה בתוכו דנראה כוונתו ע"פ מ"ש התוס' שם וז"ל ולא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאלו נתנו לה עכ"ל וכוונתם כיון דעד עתה היה הגט מונח ברשותו ובמה שהקנה לה המקום שהוא רשותו והחזיקה נעתק הגט מרשותו לרשותה בלי שום הפסק בינתים הוי כאלו נתנו לה מידו לידה דרשותו היינו ידו כידוע ורשות' היינו ידה והקנאתו באמירתו היינו הנתינה ועיין בפנ"י שם שהוסיף לומר דבאמירתו לבד נגמר המתנה והוי כאלו נתנו לה והקנין הוא רק שלא יוכל לחזור בו ע"ש אמנם כ"ז שייך דוקא למסקנא דאמרי' חצרה וגיטה באין כאחת דנעתק הגט מרשותו לרשותה בלי הפסק אבל לפי ההו"א בש"ס שם דצריכה מקודם לקנות החצר ואח"כ יקנה לה החצר הגט ומש"ה פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ מלבד קושי' זו דמה שקנתה וכו' קשה כיון שהיא קונה החצר א"כ תיכף בשעת קנית' החצר מונח הגט ברשות שאינו של הבעל ואע"ג שהוא רשותה מ"מ כיון שיש הפסק בין קניית החצר לקניית הגט לא הוי כאלו נתנו לה מידו לידה אלא הוי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע וזה ברור למבין וכן מצאתי להדיא מבואר במרדכי שכ' וז"ל אחר שהקש' הא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע לא קשיא כיון דגיטה וחצרה באין כאחד הוי ליה כאלו זרקו תוך חצרה עכ"ל הרי דתלי לה דוקא בחצרה וגיטה באין כאחת לכן לפי ההו"א לא רצה לפרש בתורת חצר וכן מבואר עוד להדיא מלשון רש"י עצמו לעיל דף כ"א גבי חצרה הבא לה לאחר מכאן וז"ל ל דכשנתן הבעל הגט בחצר לאו שלה היתה דתקני לה חצרה כאלו נתנו בידה וכי אתא האי חצר לידה לאו מכח הבעל