תפארת מנחם על הרמב"ם קנח

והיינו דבעבד ס"ל נמי להרמב"ם דאדעתיה דנפשיה עביד וגם זה בכלל מ"ש ה"ה ככותי לכל דבריו ומה שחסר גבי נכרי גילה כאן ולפי"ז מתורץ נמי קו' התוס' דמשמע בש"ס דנכרי אינו פסול רק משום דאדעתא דנפשיה עביד ותיפוק ליה דלאו בר כריתות הוא ולפי מ"ש ניחא דלולא דאדעתיה וכו' לא היה שייך הטעם דבני כריתות כמו שנתבאר וגם מתורץ קו' התוס' ממילה דשם כיון דלא בעי כוונה לא בעינן שיהיה בני מילה כיון דא"צ לא שליחות ולא כוונה א"כ נעשתה המצוה ולא חסר מידי כמו שנתבאר והנה ידוע למעיין דדברי רבינו בהלכה זו מיירי אפילו גדול עומד ע"ג ובזה נתישב הכל ודוק היטב כי נכון וברור הוא בס"ד

ובזה נלענ"ד לתרץ קו' המהרש"א בתוס' דמקשו דמשמע בש"ס דנכרי לא פסול רק משום דאדעתיה וכו' ותיפוק לי' וכו' אמאי לא הקשו על קושיות הש"ס דפריך אלא מעתה נכרי אמאי פסול ומה קושיא הא שאני נכרי דלאו בר כריתות הוא ע"כ ולפי מש"כ י"ל דגם התוס' ידעו מסברא זו די"ל דאי לאו טעמא דאדעתא דנפשי' לא שייך טעמא דלאו בר כריתות לכן המקשה דלא ידע עדיין מסברא דאדעתא וכו' פריך שפיר אמנם הקשו אמסקנת הש"ס בטעמא דאדעתא דנפשיה ומשמע דל"א אלא משום טעם זה כמו שדייקו בלשונם וקשה דבתר דידעינן מזה איכא נמי טעמא דלא ב"כ נינהו וא"ש ודוק אמנם לדעת הרמב"ם י"ל דגם כוונת הש"ס כן וחד טעמא הוא כמ"ש לעיל דאי לאו דעושה על דעת עצמו היה מהני גדול עומד ע"ג ואומר לו כתוב לשמה לשם פלוני וכו' אע"ג ג דלאו בר כריתות הוא וא"י להיות שליחות הא א"צ שליחות וכמ"ש התוס' דבמקום שא"צ שליחות א"צ שיהיה ב"כ והיינו עפ"י פירש"י הנ"ל דטעמא דבעינן ב"כ כי היכי דמצי למיעבד שליחותא ואי לאו דאינו ב"כ ור"ל שאם היה יכול להיות שליח לא הוי אכפת לן במאי דעביד אדעתיה דנפשיה דהוי סגי בכוונת הבעל או העומד ע"ג כמ"ש לעיל בשם רבינו יונה ז"ל ובמילה דא"צ לא שליחות ולא כוונה לשמה כמ"ש לא איכפת לן לא במה דעביד אדעתיה דנפשיה ולא במה דאינו בני מילה כיון שעכ"פ נעשתה מעשה המילה ובזה מיושב הכל כנ"ל

ועפ"י הדברים האלה אמרתי לתרץ קושית התוס' בדף כ"ג אהא דפריך בש"ס חש"ו לאו בני דיעה נינהו ומשני כשגדול אע"ג ופריך אלא מעתה נכרי וישראל עע"ג ה"נ דכשר והתניא פסול והקשו בתוס' על לישנא דאלא מעתה ובלא"ה אמאי לא פריך מברייתא דנכרי פסול אמתניתין דמ"ש חש"ו מנכרי ולפי מ"ש י"ל משום דהי' הוא סבור דחש"ו בני שליחות הם משא"כ בנכרי דאינו בן ברית ולכן בחש"ו כשר כיון דבני שליחות הם מתיחס המעשה להמשלח וסגי בכוונת המשלח וכמ"ש הרשב"א בשם הרבינו יונה ז"ל אבל בנכרי לא לכן פריך מתחלה חש"ו והא לאו בני דיעה ולשון זה כולל שאינם בני שליחות וכמ"ש לעיל דמש"ה אינם בני שליחות מן הש"ס והרמב"ם. וגם אינם בני כוונה ומשני כשגדול עומד ע"ג ואם כן הם בני כוונה וכשר אע"ג דאינם בני שליחות דא"צ שליחות לכתיבת הגט ולכן פריך אלא מעתה נכרי וישראל עומד ע"ג ה"נ דכשר כיון שהעומד ע"ג מצוהו לכתוב לשמה והוא בן כוונה בזה כמו חש"ו ואע"ג דלאו ב"כ ובר שליחות הוא ומשני נכרי אדעתי' דנפשיה עביד ואתי שפיר ודוק

והנה ממ"ש רבינו לעיל פ"ב ה"א וז"ל זה שכתוב בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה וכו' מזה למדו בס' ג פ ובס' מחנה אפרים דדעתו ז"ל דבעינן שליחות בכתיבה אמנם לפי"ז קשה מה דסיים וז"ל לא נאמר וכתב אלא להודיע שאינה מתגרשת אלא בכתב ונתן שלא תקח מעצמו עכ"ל מוכח מזה איפכא דאי ס"ד די"ל דבעינן שליחות הול"ל דאיצטריך וכתב שיכתוב בעצמו או ע"י שלוחו ולא שתכתוב בעצמה כמו שכ' גבי ונתן וכ"כ במחנה אפרים שם לכן נראה דא"צ שליחות רק ציווי הבעל בעינן עכ"פ דאל"כ לא הוי כתיבה לשמה ולכן כ' או שאמר לאחר דבעינן אמירתו פכ"פ אבל לא שימנהו שליח דוקא. עוד כ' במחנה אפרים שם להוכיח מ"מ דפסק הרמב"ם בפ"ו דבמבטל גופו של גט הוא בטל ואינו חוזר ומגרש בו ואי אמרי' דבעינן שליחות לכתיבה שפיר דאתי דיבור ומבטל דיבור של מינוי השליחות אבל אי ס"ד דלא בעינן שליחות כ"א צוואתו כדי שיהיה כתיבה לשמה א"כ גט זה שנכתב בצוואתו הרי נכתב לשמה ומה יכול עוד לבטל עכת"ד ולענ"ד איפכא מסתברא דהנה בפ' האיש מקדש דף מ"ב חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך וכו' אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו וכו' מנלן דשלוחו של אדם כמותו וכ' בחי' הריטב"א שם דעיקר קושית הש"ס מהא דאוכלים עמו אע"ג דהם הלכו ושחטו ועל כרחך דשלוחו של אדם כמותו והוי כאלו שחטו בעצמה את שלו וכיון דשלו נשחט ראשון לא אתי מעשה שחיטתן ומבטל מעשה הראשון אבל אי שלוחו אינו כמותו לא הוי רק דיבור ואתי מעשה ומבטל דיבור עכ"ד וכ"כ בפנ"י שם באריכות מבואר מזה דהיכי דמדין שליחות נגעו בה למה דקי"ל שלוחו כמותו הוי כאלו עשה המשלח מעשה ואם כן אי ס"ד דלכתיבת הגט בעי שליחות לא אתי דבור ומבטל מעשה אבל אי לא בעינן שליחות ולא עשה אותו שליח רק שציוה לכתוב אתי דבור הביטול ומבטל דיבור צוואתו והוי כאלו לא ציוה ולא נכתב לשמה וא"כ מוכח מזה להיפך דלא בעינין שליחות לכתיבה רק ציווי כדי שיהיה כתיבה לשמה כן נ"ל נכון

הלכה יט הכותב גט בשבת או ביוה"כ וכו' כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה ע"כ ד"ז העתיק המחבר בש"ע סי' קכ"ג ובב"ש כ' שם דאע"ג דקי"ל דפעם ראשונה שעשה עבירה לא נעשה מומר כאן הוי כל ב' אותיות מלאכה בפני עצמה ור"ל דבב' אותיות הראשונות נעשה מומר ע"כ ועיין בפליתי סי' י"א ובתבואת שור שם שכתבו דגם בשחיטה נעשה מומר קודם גמר השחיטה דהיינו כשהתחיל לשחוט ועשה חבורה והוציא דם ולכן כ' הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דחולין במתני' דהשוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשירה מיירי בשוגג אבל במזיד נעשה מומר בתחלת השחיטה ושחיטתו פסולה וגם כאן לשיטתו אזיל ולפי מה שפסק המחבר כאן כוותיה הו"ל גם שם לפסוק כן עכ"ד והנה לפי מ"ש הב"ש בסי' הנ"ל בדברי רבינו שכ' לעיל הלכה י"ז בטעמא דנכרי פסול לכתיבת הגט משום דבעינן לשמה ונכרי אדעתיה דנפשיה עביד ולא כ' הטעם דנכרי לאו בר כריתות הוא כמ"ש אחר כך גבי עבד משום דרצה לכלול בהדי נכרי מומר ומומר הוא בר כריתות לכן כ' הטעם דאדעתיה דנפשיה עביד דשייך גם במומר לפי"ז י"ל אע"ג דשחיטת מומר פסול מ"מ ס"ל להמחבר דבפעם ראשון לא נעשה מומר ומקרי בר זביחה ושחיטתו כשירה אבל כאן לענין כתיבת הגט אע"ג דעדיין אין לו דין מומר מ"מ כיון דבעינן כתיבה לשמה אמרינן דאדעתיה דנפשיה עביד ולא הוי כתיבה לשמה דעכ"פ חשוד הוא לכתוב שלא לשמה משא"כ בשחיטה דלא בעי כונה ולענין קילקול מיירי באחרים רואים אותו אכן לפי מה שביארתי לעיל דהא דאדעתיה דנפשיה עביד ולאו בר כריתות הוא חד טעמא דאי הוי בר כריתות ויכול להיות שליח לא הוי איכפת לן במה שהוא עושה על דעת עצמו דמהני כוונת הבעל המצוה אותו יעו"ש וממילא דנסתר בזה תי' הב"ש הנ"ל לכן כאן אם נימא דלא הוי מומר בפעם הראשון ובר שליחות הוא היה הדין דהגט כשר אע"ג דאדעתי' דנפשי' עביד ועוד דהא הרמב"ם והמחבר העתיק דבריו דהגט בטל משום דהעדים פסולים וע"כ משום דנעשו מומרים ולא משום כוונה דכן משמע הלשון דהעדים פסולים מן התורה ר"ל פסול עצמם משום עוברי עבירה

לכן נלענ"ד לבאר דברי הרמב"ם והמחבר כאן דלאו משום דנעשו מומרין בפעם הראשון קאתי עלה דגם הרמב"ם אע"ג דבפי' המשנה בחולין כ"כ מ"מ נראה דבחבורו חזר בו דאע"ג דגם בחבורו סוף פ"א מהל' שחיטה כ' גם כן וז"ל השוחט בשבת וביוה"כ בשוגג אעפ"י שאלו היה מזיד היה מתחייב וכו' שחיטתו כשירה עכ"ל י"ל הא דכ' הדין רק בשוגג דאלו במזיד עכ"פ אסור משום מעשה שבת מדרבנן וכר"י הסנדלר דקי"ל כוותיה דבמדד לא יאכל עולמית ולא רצה לבאר כן דינים אלו דסמך אמ"ש בהל' שבת פ"ו וכן כ' בלחם משנה שם ואי ס"ד דס"ל דנעשה מומר בפעם הראשון הו"ל לבאר כאן דבמזיד שחיטתו אסורה מדאורייתא כדין שחיטת מומר ע"כ נראה דחזר בו בחבורו והיינו אף על גב דסבירא ליה דמתחילת שחיטה חילל שבת כמ"ש בפי' המשנה מכל מקום סבירא ליה בחבורו דלא נעשה מומר עד אחר גמר המעשה דחדא מעשה הוא והטעם י"ל עפ"י מ"ש התוס' בעירובין דף ס"ט וז"ל ומפרש ר"י דמומר לא שייך אלא באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר כלל אבל הכא לא ברגיל איירי אלא שבמקרה בעלמא אירע כך שהוציא שהיה דחוק לפי שעה עכ"ל ולכן כל שהוא מעשה אחד אע"ג שבאותו מעשה חילל שבת הרבה פעמים מ"מ לא מקרי רגיל בכך די"ל דהיה דחוק לפי שעה לעשות מעשה זו ולגומרה וי"ל דזה ג"כ כוונת התוס'