תפארת מנחם על הרמב"ם קנז

דר"י ר"ל לאשמועינן פלוגתא וכחו דר"נ דאפילו נערה שהיא גדולה לכל דבריה אין לה יד במקום אב ולענין קטנה לא פליגי כלל והיה הפי' הזה נכון מאד בעיני בדברי רש"י ז"ל שלא יהיה נסתר מחמתו תוך כ"ד וגם מ"ש התוס' דרש"י הגיה כן אחר כך היה לו למחוק מ"ש אח"ז וגם בגיטין בפרק התקבל ובשאר דוכתי במס' גיטין כ' דדוקא דדוקא נערה והיה לו לחזור ולמחוק ולהגיה בכל המקומות אכן לפי מש"כ אין כאן חזרה כלל ודבריו שבכאן אינם ענין כלל למ"ש אח"כ ובשאר דוכתי אכן מה אעשה שרבותינו בעלי התוס' וכל הבאים אחריהם לא פירשו כן דבריו

פרק ג הלכה טו הכל כשירין לכתוב הגט חוץ וכו' וחרש שוטה וקטן ע"כ בפנ"י הקשה אמתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חש"ו הא בעינן מיהו וכתב שיהיה הגט משל בעל ואומן קונה בשבח כלי וא"כ קנו הם הגט אפילו אם הקלף משל בעל וקי"ל דקטן מיקני קני אקנוי' לא מקני וא"י לחזור ולהקנות הגט לבעל עכ"ד ועיין בקצוה"ח סי' ש"ו מ"ש לתרץ ולענ"ד נראה דלא שייך שבח כלי אלא בכגון שנתן לו כסף וכה"ג ועשה כלי ויש כאן שבח כלי למכור הכלי בשוק למאן דהוא אבל בגט דאינו שוה למכור לשום אדם דבעינן כתיבה לשמה אין כאן שבח כלי כ"א לגבי הבעל ולא שייך בזה לומר אומן קונה בשבח כלי דכ"ז שהוא ביד האומן אין כאן שבח כלל כן נ"ל נכון ועפי"ז יש לפרש הא דמקשינן בש"ס אחש"ו והא לאו בני דיעה נינהו ופירש"י ותוס' דלר"א פריך דבעי כתיבה לשמה ועיין במהרש"א ופנ"י שנדחקו לישב אמאי לא ניחא ליה מעיקרא לאוקמה מתניתין כר"מ דלא חייש בכתיבה לשמה וכדאוקמה לבסוף ולפי מה שכ' י"ל דמעיקרא הוי סבר דר"מ ס"ל אומן קונה בשבח כלי וכמו דרצה הש"ס בפ' האיש מקדש דף מ"ח לאוקמה פלוגתא דר"מ ורבנן בעשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דפליגי באומן קונה בשבח כלי ור"מ ס"ל דקונה ולפי"ז לר"מ דלא בעי כתיבה לשמה ויש כאן שבח כלי למכור בשוק כמו בשאר כלי וקשה אמאי כשר בחש"ו הא א"י להקנות להבעל שבח הכלי שקנו כמו שהקשה הפ"י ולכן הוי סבר דמתני' כר"א דבעי כתיבה לשמה ואין כאן שבח כלי כמ"ש וע"כ פריך הא לאו בני דיעה נינהו אמנם לבסוף סבר כמסקנת הש"ס בפ' הא"מ שם דכ"ע ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי וגם ר"מ לכן שפיר מתרץ מתני' אליבא דר"מ וא"ש והבן

הלכה יז ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש וכו' והעכו"ם על דעת עצמו הוא כותב וחרש שוטה וקטן אינן בני דיעה והעבד אינו בתורת גיטין וקידושין לפיכך הוא פסול כעכו"ם לכל דבריו ע"כ ותמהו רבים עליו כיון דמסיק בעבד דפסול משום שאינו בתורת גיטין וקידושין אם כן ל"ל בעכו"ם הטעם דאדעתיה דנפשיה עביד תיפוק ליה דפסול משום שאינו בתורת גיטין וקידושין והב"ש תי' דנקיט האי טעמא בעכו"ם משום דכולל מומר דבר כריתות הוא ואינו פסול רק משום דאדעתי' דנפשיה עביד ובהגהות שעה"מ כ' דתי' זה אינו רק על הרמב"ם בסידור טעמיו אבל עדיין קשה לפי"ז דבעינן בכתיבה שיהי' בר כריתות מן הש"ס דקאמר בנכרי הטעם דאדעתיה וכו' ולק"מ דלפי מה שכ' הר"ן בדעת הרמב"ם דר"י אמר שמואל ורב הונא סמכי אהדדי וא"כ גם הש"ס לעיל מיירי בטופס ובטופס לא בעינן שיהיה בר כריתות אכן הרמב"ם בהלכה זו מיירי בתורף וט"ז תי' הב"ש כנ"ל ועוד כ' ב"ש דע"כ הרמב"ם ס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט מדלא כ' בחש"ו דפסולים דלאו בני שליחות הם רק דס"ל שיהיה בר כריתות. [ור"ל דבחש"ו י"ל דבני כריתות הם בקטן כשיגדיל וחרש ושוטה כשישתפה כמ"ש התוס'] אלא שצריך ליישב קושיות התוס' אליביה שהוכיחו דבכ"מ דלא בעינן שליחות לא בעינן נמי שיהיו בני כריתות עכ"ד הנה מה שכ' דדעת הרמב"ם דלא בעינן שליחות בכתיבה מדלא כ' בחש"ו דפסולים דלאו בני שליחות הם לענ"ד אינו מוכרח די"ל דמה שכ' הרמב"ם בחש"ו דלאו בני דיעה הם ר"ל לכן הם אינם בני שליחות דלשון זה איתא בש"ס אמתני' דהכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו וקאמר בש"ס שם דף כ"ג בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו ופירש"י וגבי שליחות איש בעינן ולשון זה כ' הרמב"ם עצמו בפ"ג מהלכות אישות הלכה י"ז וז"ל הכל כשרים לשליחות חוץ מחש"ו לפי שאינם בני דעת עכ"ל

אמנם בלא"ה לענ"ד דכן הוא דעת הרמב"ם דלא בעינן שליחות בכתיבה וגם מה שהוכיח בס' גט פשוט סימן קכ"ג מדבריו ולשונו בריש פ"ב גם שם לאו בפי' איתמר וזולת זה לא נזכר בשום מקום ועוד דאם כן הו"ל להזכיר גבי נכרי הטעם העיקר לפי שאינו בן ברית כמ"ש טעם זה לענין קידושין בפ"ג מהל"א בשלמא בטעם דאינו בתורת גיטין וקידושין י"ל דסמך עצמו במה שכ' אח"כ גבי עבד וסיים והרי הוא ככותי וכמ"ש בס' גט פשוט וכן צ"ל לתי' הב"ש הנ"ל אכן טעם שאינו בן ברית גבי נכרי הו"ל להזכיר. ע"כ נראה מזה בדעתו ז"ל דל"ב שליחות כ"א בני כריתות ומ"ש הב"ש שצריך לישב קושית התוס' אליביה הנה התוס' בגיטין דף כ"ב הקשו דמשמע בגמרא דלא פסול נכרי אלא משום דאדעתיה דנפשיה עביד ותיפוק ליה דלאו בני כריתות נינהו ועוד הקשו דהא לא פסלי מילה בנכרי בפ"ב דע"ז דף כ"ז משום דלאו בני מילה נינהו עכ"ד והנה קושיא הראשונה חדא הוא עם מה שהקשו על הרמב"ם על סידור דבריו שכ' גבי נכרי הטעם דאדעתיה דנפשיה עביד וגבי עבד כ' אחר כך דלאו בתורת גיטין וקידושין הוא

וחלקי אמרה נפשי בס"ד לתרץ הכל בחדא מחתא ואקדים דברי התוס' בדף כ"ג בד"ה נכרי אדעתיה וכו' וז"ל תימה לר"י דבפ' אין מעמידין דף כ"ז בעי ר"י מילה לשמה ואפילו הכי קתני ימול ארמאי ול"א דאדעתיה דנפשיה קעביד ואומר ר"י דהא דלדעתיה דנפשיה עביד היינו שעושה סתם וגבי גט סתם לאו לשמה קאי כדאיתא בריש מס' זבחים דסתם אשה לאו לגירושין קאי אבל מילה סתמא לשמה קיימא עכ"ד והנה לולא דברי התוס' י"ל דר"י לא בעי במילה כוונה לשמה דשם ס"ל לר"י בכותי דפסול משום דמל לשם הר גריזים ומזה למדו התוס' דר"י בעי מילה לשמה וכ"כ שם התוס' אמנם אינו מוכרח כ"כ דמל לשם הר גריזים גרע יותר דעיקר כוונת המילה לשם ד"א וכה"ג כ' הר"ן פ"ג דר"ה בשם הרשב"ם לחלק בענין מצות צריכות כוונה דאפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה מ"מ היכי דעיקר כוונתו לענין אחר לא יצא ועוד דהא גבי שחיטה דאפילו לתנא דלא בעי כוונה לשחיטה מ מ בשוחט לשם ע"ז אסור וה"נ דכוותה וי"ל דזה הוא דעת הרמב"ם בישוב קושית התוס' דלכן ל"א במילה אדעתא דנפשיה עביד דהא לא בעי כוונה וי"ל דזה גם כן הטעם דלא בעינן שיהיה מבני מילה דהנה הר"ן בפ"ק דפסחים כ' דבמילה לא בעינן שליחות ואחר יכול לפוטרו שלא מדעתו עכ"ל והיינו דבמילה לא הקפידה תורה שיהיה נמול דוקא ע"י האב או שלוחו רק שיהיו הבנים נמולים ולהמול לנו כל זכר

והנה רש"י בדף כ"ג בד"ה לאו בר התירא הוא וז"ל דאין להן קידושין וגיטין ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחרינא עכ"ל הרי דטעמא דמשום דאינו בר כריתות א"י להעשות שליח ולפי"ז במילה דלא בעינן שליחות לא בעינן נמי שיהיה בני מילה דהא מ"מ נעשתה המצוה כרצון התורה ונמול הבן ומה חסר ממעשה המצוה אמנם כ"ז במילה דלא בעי התורה רק מעשה המצוה כמות שהוא שיהיה נמול וגם כונה לא בעינן כמ"ש לעיל אבל בכתיבת הגט נהי דלא בעינן שליחות כמו במילה מ"מ בעינן כוונה לשמה ולכן אם היה העכו"ם בר כוונה היה הגט כשר אע"ג שאינו בר כריתות ולא מצי למיעבד שליחותא לאחרינא מה לנו בזה הא א"צ שליחות והרי מעשה כתיבת הגט נעשה עם הכוונה כרצון התורה אמנם כיון דאדעתיה דנפשיה קעביד לא נעשתה כתיבת הגט כתקנו דחסר הכוונה וכן נמי אם היה בר כריתות ומצי למיעבד שליחות לאחרים אע"ג דאדעתיה דנפשיה קעביד היה כשר לפי מ"ש הרשב"א בתשו' סי' כ"ו בשם רבינו יונה ז"ל דבכל דבר שיכול לעשות ע"י שליח אע"ג דלא בעי שליח מ"מ אם עושה ע"י שליח נחשב מעשה השליח כאלו עשה המשלח דשלוחי כמותו וכיון דמתיחס מעשה השליח להמשלח מועיל כוונת המשלח אע"ג דהשליח לא נתכוין עכת"ד ועיין בהגהות שעה"מ לכן אם היה בר כריתות היה מועיל גדול עומד על גביו אע"ג דאדעתא דנפשיה עביד ואינו מכוין לכתוב לשמה מ"מ הרי יש כאן כוונת הגדול העומד ע"ג ונתבאר דהני תרי טעמי צריכים זה לזה ועפי"ז מיושב סדור דברי הרמב"ם דפתח בטעמא דאדעתיה דנפשיה עביד גבי נכרי ולא כ' הטעם דלאו בני כריתות משום דכל זמן שלא השמיענו הטעם דאדעתיה דנפשיה עביד לא שייך הטעם דלאו בני כריתות נינהו דמה בכך הא מ"מ נעשה המצוה עם הכוונה אע"ג דלא מצי למיעבד שליחותא לאחרינא הא א"צ שליחות לכן הקדים הטעם הנ"ל ואחר כך כ' גבי עבד דלאו בתורת גיטין כו' וסיים וה"ה ככותי לכל דבריו ממילא נשמע דטעם זה עולה נמי לכותי ונכרי והיינו דאי לאו טעם זה ר"ל אם היה בר כריתות ויכול להעשות שליח הוי סגי בכוונת הגדול העע"ג כנ"ל נמצא מה שחסר כאן גילה לעיל גבי נכרי