תפארת מנחם על הרמב"ם טו

אלו בלחוד הוי לן למוקמה בחזקת פנוי' לכן פי' דבא אחר וקדשה דליכא עוד חזקת פנוי' כיון דהשתא היא ממ"נ א"א כמ"ש התוס' כה"ג בקידושין דף ע"ט גבי קדשה אבי' בדרך וכו' עי"ש אמנם כבר שדיתי נרגא בזה דגם התוס' לא כתבו כן כ"א בגוונא דהתם אבל בשאר דוכתי ל"א כן דקימ"ל בכ"מ דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא ולא בתר חזקה דהשתא וא"כ אי משום חזקת פנוי' גם בבא אחר וקדשה יש לבטל קידושין הראשונים ולומר עד האי שעתא דקדשה האחר היתה פנוי'. ועיי' מש"כ לקמן בפירקין הלכה י"ד שוב ראיתי דהדברים כפשטן דרש"י קאי התם לתרץ דיוקא דבנתן הוא ואמר הוא מקודשת קידושי ודאי והדייק דבנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן ולענין קידושין הראשונים אין נ"מ כ"כ בין נתן הוא ואמר הוא לנתן הוא ואמרה היא דמ"מ צריכה גט ע"כ פי' דהנ"מ לענין בא אחר וקדשה וכן דייק רש"י בלשונו שם דף י"ב לפרש הא דאמרינן שם הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק דהנ"מ לענין בא אחר וקדשה ועד"ז יש לישב גם דברי רבינו שהשמיט האי לישנא חיישינן מדרבנן דגם בש"ס לא הוצרכו רק כדי לבאר החילוק בהדיוק דבנתן הוא ואמר הוא הוי קידושין גמורים מדאורייתא ובנתן הוא ואמרה היא לא הוי רק מדרבנן ונ"מ לענין קידושין של השני. אבל הרמב"ם דלא מיירי כאן רק לאשמועינן דיו של הקידושין האלו ובזה אין נ"מ בין אי הוי ספיקא לחומרא מדאורייתא בין אי הוי חששא מדרבנן מ"מ צריכה גט. וגם לענין קידשה אחר אין נ"מ להרמב"ם דס"ל לקמן בהל' גירושין פי"א בקטנה שנתקדשה וגדלה ולא בא עלי' וקבלה קידושין מאחר אע"ג דקידושין הראשונים אינם רק מדרבנן מ"מ תצא מזה ומזה וכו' והראב"ד השיג שם עליו דבקידושין דרבנן לא תצא מן השני א"כ להרמב"ם אין נ"מ בין קידושי דרבנן לקידושי ספק דאורייתא רק לענין הולד עי"ש לכן כאן דמיירי מענין קידושין לא חש לבאר. אבל בש"ס הוצרך לבאר החילוק בין גוף הדין של הברייתא דהוי קידושי ודאי ובין הדיוק כן נ"ל:

בטור סס"י כ"ז כתב בנתן הוא ואמרה היא אם הי' מדבר עמה על עסקי קידושין הוי ודאי קידושין וכ' בשם הרמ"ה דכ"ש אם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוי ודאי קידושין אפי' אין עסוקין באותו ענין ע"כ וכ' המשנה למלך כאן וז"ל לכאורה נראה דסובר הרמ"ה דטעמא דמספקא לן בנתן הוא ואמרה היא משום דנתן סתם ולא נודע אם לשם קידושין או לשם פקדון או מתנה וכי אמרה היא הריני מקודשת לך שמא לא חש לדברי' ומש"ה כ' דאם ענה הן מקודשת ודאי דאי טעמא דמספקא לן דכי בעינן כי יקח הוא שהאמירה יהי' ג"כ שלו וכשאמרה היא לא מיקרי כי יקח א"כ גם כי ענה הן לא הוי קידושין כיון דע"י אמירתה נגמרו הקידושין עכ"ד. הנה כסברא הראשונה כ' הריטב"א וז"ל ודאי אמירה שלו בעינן כתיב כי יקח וכו' אלא טעמא דספיקא דחיישינן שמא הי' דעתו בנתינתה על סתם שלה וכאלו אמר לה הילך כמו שאמרת ותהא מקודשת לי ע"כ אמנם נראה מדבריו וגם מסיום לשונו שם דאפי' אם מסכים לדברי' מ"מ לא מקרי אמר הוא ולכן מדינא לא הוי קידושין כ"א מחומרא דרבנן. וא"כ גם בענה הן לא הוי ודאי ומדברי המל"מ משמע דלסברא זו אם מסכים לדברי' די וקרינן כי יקח מצד הנתינה רק דהספק הוא אם מסכים. אבל מדברי הר"ן משמע להדיא דאם הוא מסכים לדברי' הוי כאמר הוא ולפי"ז בענה הן הוי ודאי קידושין ובתוס' רי"ד כ' להדיא כסברא השני' של המל"מ דהספק הוא אי קרינן כי יקח מצד הנתינה לחוד או בעינן אמר הוא ג"כ ואי לאו לא קרינן כי יקח עי"ש ולפי"ז גם בענה הן הוי ספק כמש"כ המל"מ אמנם לענ"ד אינו מוכרח די"ל דכיון דענה הן הוי אמר הוא דוגמא לדבר גבי שבועה דקימ"ל עונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וה"נ כיון דענה הן הוי כמוציא הדברים שאמרה מפיו ממש והא גבי שבועה אמר שמואל בשבועות דף כ"ו גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים. והוא עצמו אמר שם דף כ"ט דהעונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי וה"ה אם אמר הן כשהשביעו חבירו כמבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ז סעי' ב'. נמצא דמ"ש המל"מ דעניית הבעל הן אי הוי ודאי קידושין תלי' בשני סברות הנ"ל אינו מוכרח וממילא דלא קשה מה שהקשה על הטור דס"ל בנתנה היא באדם חשוב דמסכמת היא לדבריו די"ל דגם הכא ס"ל כן אלא דלא מקרי אמר הוא כדעת הריטב"א והספק הוא אם מצד הנתינה בלחוד מקרי כי יקח או בעינן אמירה ג"כ כמ"ש התוס' רי"ד אבל באמר הן הוי אמר הוא והוי ודאי קידושין ועיי' מ"ש להלן

והנה מ"ש רבינו דבנתנה היא ואמר הוא לא הוי קידושין כלל כ"כ הרי"ף. וז"ל הר"ן ועדין יש לשאול כיון דמסקינן דתנא דברייתא נקיט גווני דפשיטא לי' ושביק ספיקי מנ"ל דבנתנה היא ואמר הוא פשיטא לי' דלא הוי קידושי דילמא מספקא ליה כי היכי דמספקא ליה בנתן הוא ואמרה היא איכא למימר דלא דמי בשלמא נתן הוא ואמרה היא והוא שתק הרי הוא כמסכים לדברי' וכו' הילכך איכא למימר דהוי כנתן הוא ואמר הוא אבל נתנה היא ואמר הוא ליכא למימר דקרינן ביה כי יקח כלל ומש"ה ליכא לספוקי דליהוי קידושין כלל ובה"ג כ' דנתנה היא ואמר הוא נמי ספיקא הוי ולא נראו דבריו עכ"ל ואפשר לומר דהוכחת הרי"ף הוא דאי ס"ד דנתנה היא ואמר הוא נמי ספיקא הוי א"כ כיון דבנתן הוא ואמרה הוא מספקינן שמא הוא מסכים לדברי' והוי כאמר הוא כמ"ש הר"ן לפי"ז גם בנתנה היא ואמרה היא י"ל דהוי ספק קידושין שמא הוא מסכים לדברי' והוי כנתנה היא ואמר הוא. ואי משום דהוי ס"ס. הא אי נימא דבנתנה היא ואמר הוא הוי ספיקא על כרחך דהיינו טעמא דספיקא משום דמספקינן שמא קרינן כי יקח מצד האמירה לחוד וכ"כ הגאון בס' הפלאה בקו"א סי' כ"ז לדעת הבה"ג וא"כ הוי ספיקא דדינא והספק אם הוא מסכים הוי ספיקא דמעשה וי"ל דאין מצטרפין כמו ספק בגוף וספק בתערובות ויש להביא ראיה לסברא זו ממה שפסקו הפוסקים ביו"ד סי' י"ג בעובר שיש לו אבר היוצא דהחלב אסור דהוא בש"ס בעיא דלא איפשטא וספיקא לחומרא והקשו הא יש ג"כ ספק בתערובות שיש בבהמה ס' נגד האבר ועיי' בתב"ש ובפמ"ג שם ולפי מ"ש י"ל דספיקא דדינא הוי ספק בגוף ואינו מצטרף לס' תערובות וה"ה לספיקא דמעשה, וע"כ צ"ל דנתנה היא ואמר הוא ליכא ספיקא כלל דודאי לא קרינן ביה כי יקח כמ"ש הר"ן. ולדעת הבה"ג י"ל דס"ל בנתן הוא ואמרה היא אין הספק שמא מסכים דאפי' אם הוא מסכים לא מקרי אמר הוא כמ"ש הריטב"א וס"ל הטעם דספיקא כמ"ש התוס' רי"ד דשמא מקרי כי יקח מצד הנתינה לחוד. ולכן ס"ל דבנתנה היא ואמר הוא נמי ספיקא הוי שמא מקרי כי יקח מצד האמירה לחוד כמ"ש לעיל ולכן ממילא בנתנה היא ואמרה היא אין כאן עוד שום צד ספק דליהוי קידושין ודו"ק

הלכה ג' ואם קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס וכו' וכ' הה"מ דדין השטר מדכתיב ויצאה והיתה ולזה כ' מן המפרשים שאף הוא פסול מן המחובר כמו בגט ע"כ והר"ן בריש קידושין כ' וז"ל בקיצור איכא מאן דאמר דגם בקידושי כסף מחובר לא וראיה מהא דאיתא בגיטין דף ט' בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ופרכינן והאיכא מחובר ומשנינן מילתא דאיתא בקידושין לא קתני אלמא דמחובר פסול בקידושין וליתא דהתם בשטר מיירי וקידושי שטר הוא דאתקיש ליציאה אבל הויה דכסף לא איתקיש וכשר במחובר ע"כ ובס' שער המלך הקשה לשאול לדעת הר"ן מהא דבעי ריש לקיש בקידושין דף ט' שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מאי הוי' ליציאה מקשינן וכו' או דילמא הויות להדדי מקשינן ע"כ וקשה מה ס"ד דהויות להדדי מקשינן כן הא מחובר יוכיח דבכסף כשר ובשטר פסול וא"ל דלפי ההו"א דהויות להדדי מקשינן באמת בשניהם פסול במחובר אך למסקנא דהויה ליציאה מקשינן אמרינן דהוי' דהשטר אתקיש ולא הוי' דכסף. הא אפשר לקיים שניהם להקיש הוי' דשטר ליציאה והדר נקיש הויות להדדי דבש"ס אמרינן בכמה דוכתי דהויות להדדי מקשינן וע"כ צ"ל דלפי ההו"א אמרינן דשניהם כשר במחובר משא"כ לפי המסקנא דהוי' ליציאה מקשינן ע"כ