תפארת מנחם על הרמב"ם יד

שיוכל ליקח בעדו כסף. והנה כן אנחנו צריכים לומר בדברי הריטב"א שהבאתי לעיל שכ' באיסורי הנאה דאע"ג דהיא חולה ויכולה ליהנות שלא כדרך הנאתו מ"מ לאו ממונא יהיב לה ור"ל כיון שא"י למכור לא מקרי כסף ופי' זה מוכרח כדבריו כמו שאבאר אי"ה לקמן פ"ה ה"ד באריכות וסיים שם דאם אמר התקדשי לי בהאי הנאה שנתתי לך דבר שתתרפאי בו מקודשת ע"כ וקשה לפי"ז א"כ גם בקדשה סתם תתקדש בהאי הנאה שנותן לה דבר להתרפאות בו וע"כ צ"ל דבקדשה סתם אין דעתה על הנאה דמשתרשא לה משלה כ"א על גוף הדבר שנותן וזה לא מקרי ממון אע"ג דממילא אית לה הנאה מ"מ כיון שאין דעתה על הנאה זו אינה מקודשת. וכן מוכרח מהא דקימ"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת דהיינו ארווח לה זימנא ופירש"י בדף ואו דכש"כ אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה דמקודשת והקשה בחי' הרשב"א דא"כ איך משכחת מקדש במלוה דאינה מקודשת הא ממילא איכא פרוטה דהנאת מחילת מלוה וחילק בין סתם למפרש עיי"ש ולכאורה קשה אפי' קדשה סתם במלוה שיש לו עלי' ולא פירש שמקדשה בהנאת המחילה מה הוי כיון דממילא איכא. ודמי לכאורה להא דאיתא בדף י"ב ע"ב האי גברא דקידש בציפתא דאסא א"ל והא לית בה שוה פרוטה אמר תקדש בד' זוזי דאית בה ואמרי' דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ופירש"י כיון דבשעת הקבלה לא ידעה מן הד' זוזי משמע דאם ידעה שיש בהציפתא צרורים ד' זוזי הוי קידושין מעליא אע"ג דלא אמר לה שמקדשה בהד' זוזי וא"כ הכא נמי. אמנם הדבר נכון דהנה הר"ן פליג שם על רש"י דאפי' קדשה בהנאת מחילת מלוה בפי' אינה מקודשת דלא דמי לארווח לה זימנא דליכא כ"א הפרוטה דהרווחת הזמן אבל בהנאת מחילת מלוה י"ל דדעתה על המלוה ואינה מקודשת ע"כ ועפי"ז י"ל דדעת רש"י דבקדשה בפי' בהנאת מחילת מלוה אין דעתה על המלוה אבל בקדשה בסתם מודה להר"ן דדעתה על המלוה ואינה מקודשת אע"ג דממילא איכא הנאה דמחילת מלוה מ"מ אין דעתה על זה. האמנם גם בלא דעת רש"י הנ"ל צ"ל כן דהא במקדשה במלוה ממילא איכא הנאה דהרווחת זמן עכ"פ ואמאי אינה מקודשת וע"כ צ"ל דבסתם אין דעתה כ"א על גוף המלוה. שוב ראיתי בתוס' רי"ד שם דף ואו שהאריך בזה וז"ל בקיצור דארווח לה זימנא וא"ל התקדשי לי בהנאה זו שהיית נותנת פרוטה שיפייסני על כך וכו' ואינו נ"ל דהא מקדש במלוה נמי הכי הוא דמוחל לה ההלואה ואפ"ה אינה מקודשת ואמאי הא אית בה פרוטה דהוה יהבה לפיוסה ומשום דלא פירש מה הוי הא מפורש ועומד כיון דמחל לה ההלוואה יש לה הנאה מאותו פרוטה שהיתה נותנת כדי לפייס. והביא בשם ר"ח ז"ל שפירש דמיירי בנקיטה למעות המלוה בידה לפרעו והחזיר לה וארווח לה הזמן ודחה פי' זה וחזר לפי' הראשון דמיירי בפשיטות וכ' וז"ל ומה דקשי' לי' אינה כלום דכי מקדשה במלוה דעתה על עיקר הממון ואינה כלום אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחל לך דעתה על ההנאה ולא על עיקר הממון ומקודשת עכ"ל והן הן הדברים שביארנו לעיל ת"ל. וכן צ"ל למ"ד בש"ס דף מ"ח דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה אע"ג שנותן לה פרוטה מ"מ כיון דדעתה על המלוה ולא על הפרוטה אינה מקודשת אלא דבמלוה ופרוטה ממש קימ"ל דדעתה אפרוטה משום דהפרוטה הוא בעין ומזומן וזה לא שייך בכל הנ"ל. והנה לכאורה יש לחלק דבמקדש במלוה כיון דדעתה על המלוה אינה מקודשת בהנא' פרוטה דאית בה משום דהמלוה עולה מן הסתם יותר אבל בנידון דהריטב"א באיסורי הנאה אע"ג דדעתה על החפץ מ"מ לא נגרע מערכה דהא יש אותה הנאה פרוטה שמתרפאת בו בין פירש בין בסתם דעל כרחך מיירי בידעה שאסור בהנאה דאל"כ בלא"ה אינה מקודשת משום דסבורה ליהנות כדרך הנאתו כמו שכ' התוס' בדף נ"ו אמנם ז"א דגם שם לא נגרע מערכה דהא באמת נותן לה גוף המלוה אלא דלא מהני גבי קידושין משום דלהוצאה ניתנה וא"כ בין פירש בין בסתם הנאתה שוה אלא ע"כ דהקנין של הקידושין תלי' בדעתה ואם היא נותנת דעתה על מה דלא מקרי ממונא לא מהני ועפי"ז עלו דברינו כהוגן:

ז' ואכתי פש גבן לברורי הא דאמרן דהיכי דדעתה על קנין שאינו מועיל אע"ג דאיכא נמי קנין המועיל אינה מקודשת. ויש לדקדק מהא דאיתא בב"מ דף יו"ד ע"א בראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק קנה ואמרינן שם כיון דנפל עליו גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא לי' ורב פפא מוקי שם בר"ה דד' אמות לא קנו ופסקו שם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כאוקמתא דר"פ דבמקום דד' אמות קונות קנה הראשון ואע"ג דגלי דעתי' דניחא ליה לקנות בנפילה לא הורע כחו בשביל זה כיון דעכ"פ רוצה הוא לקנות וכן פסק הרמ"א בח"מ סי' רס"ח סעי' א' וכ"פ הש"ך שם וא"כ הכא נמי אע"ג דדעתה אגוף החפץ או על המלוה מ"מ כיון דעכ"פ היא רוצית להתקדש תתקדש בהנאת הפרוטה. אמנם נ"ל דהפוסקים הנ"ל נמי לא קאמרי דלא משגחינן בגילוי דעת כ"א בקנין ד' אמות מטעם שנתבאר דהנה בח"מ סי' קצ"ח סעי' י"ב כ' המחבר וז"ל אעפ"י שנקנית במסירה בר"ה וכו' אפ"ה כיון שהתחיל למשוך כבר גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות במסירה וכו' ושם לא הביא הרמ"א פלוגתא כלל בזה ושתיק לי' להמחבר. ע"כ נראה דלעולם בכל הקנינים בעינן שיתכוון הקונה והמקנה דוקא לאותו קנין המועיל ואעפ"י שרוצים לקרות ולהקנות מ"מ אינו מועיל קנין שלא נתכוונו לו כמו בעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה כדאיתא במס' יבמות. אמנם קנין ד' אמות שאני דד' אמות של אדם עשו חכמים כחצרו מטעם הפקר ב"ד הוי כחצירו ממש וקימ"ל דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו לכן לא הורע כח במה שלא נתכוון משא"כ בשאר קנינים בעינן כוונה לקנות בהם

הלכה ב' ואם נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק ע"כ בש"ס אמרינן ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. וכ' הר"ן וז"ל בקיצור כיון דספיקא הוי מדאורייתא נמי איכא למיחש והיכי קאמר דחיישינן מדרבנן ונראה דמדינא פשיטא לן דלא הוי קידושין כיון דאמרה היא אלא דחכמים החמירו ועשאו כספק והרמב"ם כ' ספק מקודשת ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין דמדאורייתא שרי דהעמד אשה על חזקתה חזקת פנוי' עכ"ד ומוהר"מ בן חביב בסוף ס' כפות תמרים הביא דברי הר"ן והקשה עליו איך יש להביא ראיה בזה מדברי הרמב"ם הא איהו ס"ל בכל ספיקא דאורייתא דמן התורה מותר ורק מדרבנן חיישינן לחומרא וא"כ גם בקידושין ס"ל כן בלא חזקת פנוי' אבל לדעת הרשב"א ורוב הפוסקים דספיקא דאורייתא אסור מן התורה גם בקידושין כן הוא ולא מהני חזקת פנוי' עכ"ד ור"ל כמו שכ' התוס' בכתובות דף כ"ג בזרק לה קידושין ספק קרוב לו וכו' לא מהני חזקת פנוי' כיון דאתיעבד בה מעשה קידושין איתרע לה חזקתה וא"כ ה"ה בכל ס' קידושין. ולכאורה יש לתרץ דברי הר"ן עפ"י מש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' טומאת מת דבדבר שזדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי חייב אשם תלוי ונראה מדברי הכ"מ שם דאפי' בחתיכה אחת ספק חלב ס' שומן דלא איקבע איסורא וקימ"ל דאינו מביא אשם תלוי כ"א בב' חתיכות דאיקבע איסורא מ"מ דבר שזדונו כרת ויש באיסורו חיוב אשם תלוי לכן היכי דלא איקבע איסורא ספיקו אסור מדאורייתא עיי"ש וא"כ ה"ה ומכ"ש באיסור א"א דזדונו במיתה גם הרמב"ם מודה דספיקו אסור מן התורה. שוב ראיתי שם בס' הנ"ל שהביא בשם מוהרי"ט שהשיג על הכ"מ בזה וגם העלה שם דהכ"מ ג"כ לא ס"ל כן כדעת הרמב"ם. אמנם לאחר שבס' הנ"ל תי' קושית המוהרי"ט וכ' דאפשר לפרש כן דעת הרמב"ם אין קושיא עכ"פ על הר"ן די"ל דס"ל כן בדעתו

והנה בהא דאמרינן בש"ס וחיישינן מדרבנן פירש"י וז"ל שאם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם שמא לא היו של הראשון קידושין וחלו קידושי שני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני עכ"ל ומריש הוי קשי' לי מי הוכרחו לפרש הספק לענין בא אחר וקדשה הא י"ל כפשוטו דחיישינן מדרבנן להצריכה גט מקידושין אלו ועלה בדעתי דכיון דמבואר מהש"ס דלא הוי רק חששא דרבנן ס"ל לרש"י דלענין קידושין