תפארת מנחם על הרמב"ם קמו

נשואה אין אביה מקבל גיטה דאל"כ הו"ל לתרוצי כמשנה אחרונה ובקטנה נשואה עי"ש] ונראה לתרץ דבכה"ג שנתן לה בשתיקה ולא ידעה שזה גיטה הוי אונס דלא הוי לה לאסוקי אדעתה שזה גיטה ולכן לכ"ע פטורה מקרן וחומש דה"נ אמרינן בש"ס דיבמות דף ל"ד בטעמא דר"י דפוטר דמיירי בתרומת חמץ בערב פסח דזמנו בהול דהוי אונס וכ"כ הרמב"ם והר"ש והרע"ב בפי' המשנה שם וברמב"ם פ"י מהל' תרומות וא"כ י"ל דבגט בשתיקה לכ"ע אנוסה הוי ודוקא בארוסה דיש כח לאביה לקבל גיטה או בסוס רץ דהו"ל לאסוקי אדעתה אבל היכי דהיא ברשות עצמה וגם לא עשתה שליח מעולם ולא ידעה שנתן גט לידה הוי אונס לכ"ע

ועוד נראה לתרץ דהנה נלענ"ד עוד דדינו של הרמב"ם נלמד יפה ממשנה וש"ס דיבמות פ' חרש דף קי"ג דאיתא שם במתניתין העיד ר"א בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ובש"ס אמר רבא מעדותו של ר"י בן גודגדא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן ואמר לה כנסי שט"ח זה ה"ז מגורשת ופירש"י מעדותו של ר"י וכו' דאמר לא בעינן דעתה דאשה בגירושין אמר לעדים וכו' והיא לא שמעה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח ולא הודיעה שהיא גיטה ה"ז מגורשת ע"כ ומה שפירש"י והיא לא שמעה וכן פירש"י בגיטין דף נ"ה דשלא בפני' אמר לעדים וכ"כ לעיל בהלכה יוד דהוא מוכרח דאל"כ הוי מדעתה וא"צ ללמוד מעדותו של ריב"ג והתוס' בפרק הזורק דף ע"ח כ' דמיירי שהעדים הודיעו לה אח"כ שהוא מגורשת דאע"ג דלא בעינן דעתה שהיא מתגרשת בע"כ מ"מ צריך שיאמר לה הא גיטך שתדע שנתגרשה ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת עכ"ל והבעל המאור כ' שם וז"ל דכיון שפירש הדבר לעדים א"צ דעת האשה בגירושין ע"כ והרמב"ם לעיל הלכה י' מיסתם סתם וכ' הב"ש בסי' קל"ו דדעתו כדעת הבעה"מ דבגירושין סגי כשהודיע לעדים וא"צ להודיע לה כלל לא בתחלה ולא בסוף ע"כ וכ"כ לעיל דאינו מוכרח די"ל דהרמב"ם מיירי שאמר כן בפני' והתוס' שכתבו דמיירי שהעדים הודיעו לה אח"כ היינו משום דקאי על הש"ס דמיירי ע"כ כשלא אמר בפניה דאל"כ לא היה צריך ללמוד מעדותו של ריב"ג כמ"ש לעיל לפירש"י אכן מדברי הבעה"מ משמע לכאורה דא"צ לכלום וסגי בידיעת העדים אכן כד דייקינן שפיר דברי התוס' מוכרחים דהנה ביבמות בריש פ' חרש כתבו התוס' וז"ל וא"ת לר"י בן נורי [ דס"ל במתניתין שם דחרשת אינה מתגרשת] למה אינה מתגרשת הלא אינה חוזרת כשמרמזים לה וי"ל דמ"מ בשעת נתינת הגט משלחה וחוזרת היא ואינה מבינה עד שמוציאין אותה בע"כ ע"כ ר"ל אחר הגירושין וא"כ אי מיירי האי דרבא באמר לעדים ראו גט וכו' כשלא הודיעו לה לא בתחלה ולא בסוף איך נלמד מחרשית הא בחרשית אחר הגט יכולין לרמוז לה ולהוציאה בע"כ וגם בלא"ה הא דבעינן משלחה ואינה חוזרת הוא הלכה רווחת בכמה דוכתי לכן עכצ"ל דגם באמר לעדים וכו' מיירי בהודיעו לה אח"כ כמ"ש התוס' אלא דאנו למדין מעדותו של ריב"ג דבשעת נתינת הגט לא בעינן דעתה וידיעתה אע"ג דבשעת הנתינה משלחה וחוזרת היא מ"מ סגי בידיעתה אח"כ והוי גט למפרע לאפוקי מדעת ריב"נ במתניתין שם דבעינן בשעת נתינת הגט משלחה ואינה חוזרת ולא הוצרך בש"ס לפרש זה דמיירי בהודיעו לה אח"כ דמסתמא מיירי בהכי דמי פתי יגרש את אשתו ולא יודיע לה שהוא גרושה ממנו שלא תהא חוזרת אליו ולמה הוא מגרשה ולפי"ז גם הבעה"מ והרמב"ם מודים לזה דצריך להודיע לה אח"כ ולא הוצרכו לפרש כמ"ש לעיל ומ"ש הבעה"מ דסגי בידיעת העדים וא"צ ידיעתה היינו דא"צ ידיעתה בשעת הנתינה משום דמיירי בחזר ואמר לה כנסי שט"ח ואי לאו דאמר לעדים מקודם ראו גט זה היה צריך שיאמר לה בשעת נתינה הא גיטך כדקתני במתניתין שם דאל"כ הוי אמרינן דבטולי בטלי' אבל בהודיע לעדים אמרינן אם איתא דבטלי' לעדים הוי מודע להו אבל אח"כ צריך שיודיעו לה כנ"ל כדי שתהא משלחה ואינה חוזרת כמו בחרשית שמרמזים לה אח"כ. נמצא דאין כאן פלוגתא כלל בין הבעה"מ והרמב"ם והתוס' דכלהו שוין בזה ושפיר כ' הרמ"א בסי' קל"ו שצריך שהעדים יודיעו לה אח"כ שהם דברי התוס' על דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם ודלא כהב"ש שהקשה עליו בזה ע"ש

ולפי"ז מש"כ הרמב"ם כאן דאם נתן ולא אמר לה כלום אינו רק פסול מדבריהם ומדאורייתא כשר מיירי כשלא א"ל בשעת נתינה אבל אח"כ כ בודאי הודיע לה שמגורשת הוא דאל"כ משלחה וחוזרת הוא אלא דאשמועינן דאע"ג דבשעת הנתינה, לא א"ל כלום ומשלחה וחוזרת הוא מ"מ בהודיעו לה אח"כ הוי גט למפרע משעת נתינה וד"ז נלמד יפה יפה מעדותו של ריב"ג בחרשית ולאפוקי מדעת ריב"נ דס"ל דבעינן בשעת נתינה משלחה ואינה חוזרת כמ"ש התוס' ובאמת ראיתי לרב וגדול שתמה בספרו איך נלמד בש"ס הא דאמר לעדים וכו' מעדותו של ריב"נ כיון דחרשית אפשר ברמיזה כמ"ש התוס' י"ל דריב"ג מיירי שרמזו לה מקודם נתינת הגט והוי מדעתה עכ"ד והניח בצ"ע אכן לענ"ד לק"מ דא"כ לא היה צריך לעדותו של ריב"נ כיון דרמזו לה והבינה ה"ה כפקחית כיון דהוי בידיעתה אע"ג דלא הוי מדעתה הא גירושין איתנייהו בע"כ ועוד דבכה"ג לא הוי פליג ריב"ת וכמבואר מדברי התוס' ביבמות שם להדיא כנ"ל אמנם הדבר פשוט דקודם הגט אי אפשר לרמוז לה כיון שהיא חרשית שאינה שומעת ואינה מדברת אפילו יוציאו אותה בע"כ לא תדע על מה ולמה ואפילו כשיתנו לה אח"כ הגט לא תבין לתלות בזה כיון שהוציאוה בע"כ מביתו קודם הגט שלא היה הדין להוציאה אז אך אחר נתינת הגט כשמוציאין אותם מבינה כמ"ש התוס' וזה ברור ומוכרח ולפי"ז מפורש יוצא מהך דחרשית דאע"ג דבשעת הנתינה לא ידעה מכלום מ"מ הוי גט כשר וכדברי הרמב"ם כאן דה"ה בפקחית דמדאורייתא אין חילוק אלא דבפקחית הוא פסול מדבריהם כיון דאפשר להודיעה בשעת נתינה נמצא לפי זה דדעת הרמב"ם באומר לעדים ראו גט כו' וחזר וא"ל כנסי שט"ח זה וכן בנתן גט לאשתו בשתיקה ולא א"ל כלום בתרווייהו ס"ל דצריך להודיע לה שזה גיטה כדי שתהא משלחה ואינה חוזרת וכשהודיעו לה אח"כ סגי והיא מגורשת למפרע משעת נתינה וא"צ דוקא שהבעל בעצמו יאמר לה ה"ז גיטך אלא סגי בהודעה בעלמא ע"י מחן דהוא ושני דינים אלו נלמדו מחרשית כמו שנתבאר אלא בנתן בשתיקה דעת הרמב"ם דאע"ג דהודיעו לה אח"כ מ"מ פסול מדבריהם דמדרבנן בעינן בפקחית שיאמר לה בשעת נתינה אבל באמר לעדים ראו גט וכו' וא"ל כנסי שט"ח אם הודיעו לה אח"כ הוי גט כשר לגמרי כיון דהודיע לעדים ובהנך תלתי דיני דמתניתין דהיינו האומר לאשתו כנסי שט"ח ולא אמר לעדים מתחלה ראו גט זה וכו' או ששלפתו מאחוריו או בנתן לה והיא ישינה אינו גט כלל עד שיאמר לה הבעל בעצמו אח"כ הא גיטך ואז מגורשת משעת אמירה ולא למפרע משום דלא דמי לחרשית דבכנסי שט"ח ולא אמר לעדי' מתחלה וכו' אמרינן דבטולי בטלי' ואם כן נתינה לשם גירושין ובשלפתו מאחוריו הוי נתינה גריעא וכן בנתן לה כשהיא ישינה לא קרינן בה ונתן בידה אלא דמ"מ אם א"ל אח"כ הא גיטך מגורשת משעת אמירתו וא"צ שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה וכן הדין בנתן לה בתורת פקדון ואחר כך א"ל הא גיטך וכ"ז מתבאר מדברי הש"ס דף ע"ח ע"א ודף פ"ד ובתוס' ובהר"ן פ' הזורק וכן הוא דעת רבינו הרמב"ם ומבואר למבין

אמנם הרשב"א והר"ן שהקשו על מתניתין דכנסי שט"ח וכו' מה איריא בא"ל כנסי שט"ח או שלפתו מאחוריו דהוי נתינה גריעא הא אפילו נתן לה בשתיקה ונתינה מעליא נמי דינא הכי דהא צריך לפרש לשון גירושין כמו בקידושין ותירצו דמיירי כשדיבר עמה על עסקי גירושין ובכה"ג מהני בשתיקה עכ"ד מבואר דסבירא ליה דנתן לה בשתיקה הדין כמו בהנך תלת דמתניתין שצריך שיאמר לה הבעל עצמו הא גיטך ולא הוי גט רק משעת אמירה צ"ל דסבירא להו דלא דמי להך דחרשית דשם אע"ג דהיא אינה שומעת מ"מ הוא פירש בפיו לשון גירושין ומה דלא שמעה לית לן בה כיון שא"צ דעתה וכן באמר לעדים ראו גט וכו' שפיר מדמי לה בש"ס לחרשית כיון שפירש לפני העדים אבל בשתיקה לא כיון דלא הוציא מפיו לשון גירושין הלכך אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך והרמב"ם ס"ל כיון שא"צ בחרשית שמועתה וע"כ משום דא"צ דעתה אם כן אין צריך גם כן אמירתו כיון שכתוב לשון הגירושין בגט סגי כיון דע"כ חילוק בן גירושין מקידושין ועיין בב"ש סימן קל"ו וזה מה שרציתי לבאר

ועכ"פ לאחר שנתבאר דהא דס"ל להרמב"ם בנותן בשתיקה דכשר מדאורייתא היינו דוקא כשהודיעו לה אח"כ שזה גיטה ואז מגורשת למפרע אבל כ"ז שלא הודיעו לה לא חל הגט עדיין משום דמשלחה וחוזרת שוב לא קשה עליו מן הירושלמי פ"ח דתרומות דלא משני הא דא"ל גירשך מיירי בנתן לה בשתיקה די"ל דלא פסיקא ליה דבכה"ג חייבת בחומש משום אכילת תרומה כיון דבשעת אכילתה עדיין לא היה חל הגט וקנין כספו היתה אז אע"ג דלאחר כך חלו הגירושין למפרע ותדע דהא קי"ל דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה והא דאמרו חכמים לא תאכל הוא משום שמא תשקה לאחיה וכו'