תפארת מנחם על הרמב"ם קמד

לאביהם לא היה רק שמא וקימ"ל דברי עדיף והו"ל כא"י אם פרעתיך אמנם הטעם כיון דקינא לה ונסתרה הוי רגלים לדבר שזינתה ולכן עשתה התורה לספק עד שתשתה ולכן איתרע טענת ברי שלה כיון דהתורה עשתה טענתה לספק ודבר זה מבואר בתוס' במס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה עי"ש וא"כ י"ל דזה דוקא היכי דהדין הוא שלא תשתה כגון במתו בעליהן אבל היכי דאין אנו משקין אותה מחמת ספיקא דילן והיא צווחת שרוצית לשתות ולברר טענת ברי שלה אין הדין שתפסיד כתובה ודוגמא לדבר גבי שבועה דקימ"ל מתוך שאיל"מ אע"ג שטוען ברי כגון בנסכא דר"א והיא מוחזק בממון והטעם הוא ג"כ דאיתרע טענת ברי שלו דהא התורה עשתה לטענתו ספק עד שישבע לברר דבריו [ועי' בר"ן פ' ש"ה דכל הג' שבועות של תורה טעם חיובן מפני שרגלים לדבר שהתובע אומר אמת עי"ש א"כ דמי ממש לשתיה דסוטה והבן] וע' בתוס' ב"מ פ"ק שכ' דבחשוד לא אמרי' מתוך שאיל"מ כיון דברצון הוא נשבע אלא דאנן לא שבקינן ליה ומשכיל על דבר ימצא טוב דחדא טכסיסא הוא האי דינא דמתוך שאיל"מ עם האי דינא דמתוך שלא שותית לא נוטלת כתובה ולכן לקמן בפ"א מהל' סוטה לא סיים דאם הודית שנסתרה דתצא בלא כתובה משום דאין הדין שתפסיד כתובה מפני ספיקא דילן שאין משקין אותה דילמא הלהה שאינו משקה ע פ עצמה והרי היא צווחת שרצונה לשתות ולברר טענת ברי שלה אבל כאן בזה"ז דאין שם מי סוטה לא שייך זה באשר שהיא רוצה לברר דבריה הרי אי אפשר וכיון שמעשי' הרעים גרמו שנסתרה ונעשית טענת ברי שלה ספק שאי אפשר לבררו מספיקא לא גביא ומפני ד"ז דייק הרמב"ם וכ"כ בזה"ז כן נראה נכון ודוק

רמב"ם הלכות גירושין

פרק א הלכה ד' אבל אם כתב לה איני בעלך וכו' איני אישך אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח א"ע ע"כ וכ' הה"מ בפ"ק דקידושין נתן לה ואמר לה וכו' הנה הרי"ף והרמב"ם לא גרסו ואמר לה שהם מפרשים מימרא דשמואל שכתב לה כן בגט ע' בר"ן שם ולכן מ"ש הה"מ ואמר לה הוא שלא בדקדוק או הוא ט"ס וכ' הגאון בס' ישועות יעקב סי' קל"ו דלדעת הרמב"ם אם נכתב הגט כהוגן אלא שאח"כ בשעת הנתינה אמר לשון זה איני אישך הגט קיים דבשעת נתינה א"צ לומר לשון גירושין רק שיודיע לה שנותן לה גט עכ"ד והנה אע"ג דאינו מוכרח כ"כ די"ל דהני לשונות מיגרע גרעי ענין הגירושין הנכתב בגט מ"מ נראין הדברים כן דבפ"ג מהל' אישות הלכה ו' כתב הרמב"ם לענין קידושין וז"ל כיצד הרי שאמר לה או שכ' בשטר שנתנו לה הריני בעלך הריני אישך אין כאן קידושין ע"כ וכאן כ' כיצד כתב לה ולא כתב שאמר מבואר מזה דדעתו דבגט הכל תלוי בכתיבה ולא באמירה והחילוק דבקידושין בעינן שיהיה מדעתה וכ' הר"ן בנדרים דף למד דלא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושין היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי' עצמה לגבי הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה ברשותו עכ"ל ולכן אע"ג דהשטר נכתב כהוגן מ"מ כיון שאמר לה הריני אישך אין כאן ביטול דעתה להיות כהפקר אצלו אדרבה הוא מקנה עצמו לה אבל בגט דלא בעינן דעתה הכל תלוי בכתיבת הגט אם נכתב כהוגן כבר נתקיים מ"ש בתורה ושלחה ומה שאומר איני אישך לא מיגרע בזה דבאמת ענין הגט הוא הפקעת רשותו מעליה כן נ"ל ועפי"ז יתורץ קושית הב"ש בסי' קל"ו שהקשה דברי המחבר אהדדי ד בסי' כ"ז לענין קידושין כ' דבאומר הריני אישך לא הוי קידושין אפילו במדבר עמה על עסקי קידושין ובסי' קל"ו הביא דעת רבינו ירוחם ז"ל דבמדבר עמה על עסקי גיטה מהני באומר איני אישך והר' ירוחם משווה שני הדינים ע"כ ולפי מ"ש י"ל דדעת המחבר לחלק כנ"ל דבקידושין אע"ג שמדבר עמה על עסקי קידושין ומתרצית להתקדש מ"מ כיון שאמר הריני אישך אינו עולה על דעתה לבטל עצמה כהפקר אליו אלא שהיא תקנה אותו אבל בגט דלא בעינן רק שתדע שמגרש אותה סגי כשמדבר עמה ובזה היא יודעת שנותן לה גט וא"ש

הלכה ט אבל אם נתן לה בתורת שט"ח וכו' אינו גט ע"כ הרשב"א והר"ן הקשו אהך מתניתן דכנסי שט"ח מאי איריא כנסי שט"ח הא אפי' סתמא אינו גט ותירצו דמיירי במדבר עמה על עסקי גיטה וסתמא הוי גט והשתא שאמר כנסי שט"ח גרע ע"כ וכ' הלח"מ דלדעת הרמב"ם בפרקין דבשתיקה אינו פסול כ"א מדרבנן י"ל דלהכי נקט כנסי שט"ח דאז בטל לגמרי עכ"ד וכתב עוד דמכאן יצא לו לרבינו מ"ש לקמן דבנתן לה בשתיקה אינו כ"א פסול מדרבנן ע"כ. ולפי"ז אפשר לומר דלדעת הרמב"ם במדבר עמה על עסקי גיטה אפילו א"ל כנסי שט"ח זה הגט קיים כיון דלא מוקי מתניתן בהכי ועוד דאי ס"ל דבכנסי שט"ח אפילו במדבר עמה וכו' בטל א"כ אפשר לומר כתי' הרשב"א והר"ן דבמתני' מיירי במדבר עמה ולכן בסתם כשר ולא יהיה מוכח ממתני' דבשתיקה אינו כ"א פסול אמנם דאי הוי ס"ל להרמב"ם כן הו"ל לאשמעונין רבותא זו דבמדבר עמה אפי' בכנסי שט"ח קיים הגט. ועוד יש להוכיח מבבא שאח"כ באמר לעדים וכו' דס"ל דבאמר לה כנסי שט"ח אפילו במדבר עמה על עסקי גיטה לא מהני כמו שאבאר לקמן. לכן צ"ל דס"ל מסברא דלא מהני אפילו במדבר עמה דכיון שאמר לה אח"כ כנסי שט"ח בטולי בטלי' ודוקא היכי דאמר תחלה לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ואח"כ אמר לה כנסי שט"ח זה אמרינן אם איתא דבטלי' לעדים הוי מודע להו כדאמרי' בש"ס יבמות דף קי"ג וגיטין דף נ"ה אבל הכא גם מתחלה עסקו עמה היה ואח"כ כשאמר לה כנסי שט"ח אז חזינן דבטלי' והודיע לה עיין במשנה למלך. אכן מה דס"ל להרמב"ם דבשתיקה אינו כ"א פסול מדרבנן לפי"ז מרישא דמתניתן בא"ל כנסי שט"ח באמת לא מוכח מידי כנ"ל אלא שי"ל שיצא לו כן מסיפא או שמצאתו מאחוריו קראה וה"ז גט אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך ומוקמונין בש"ס ששלפתו מאחוריו וערק לה בחרצי' דהוי נתינה גרועה ומשמע מזה דאי הוי נתינה יפה א"צ שיאמר כלום וגם בזה כתב הר"ן דמיירי במדבר עמה אכן הרמב"ם י"ל דס"ל דבמדבר עמה מהני אפילו בנתינה גרועה כיון שדבר עמה על עסקי גיטה הוי כאומר לה הא גיטך וא"כ ע"כ סיפא מיירי באינו מדבר וא"כ מוכח דבנתינה מעליא א"צ שיאמר הא גיטך מדאורייתא עכ"פ ועיין בב"ש סי' קל"ח ס"ק א' שכתב ג"כ דלדעת הרמב"ם בשלפתו מאחוריו מהני במדבר עמה ובסי' קל"ו גבי כנסי שט"ח לא כ"כ והיינו כמ"ש דאם איתא דממשנה זו יצא לרבינו דבשתיקה אינו כ"א פסול ע"כ מסיפא יליף לה כמש"פ

הלכה יוד אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה ה"ז כשר ע"כ. הנה התוס' בגיטין דף ע"א כתבו דצריך שהעדים יגידו לה אח"כ ויודיעו לה שזה גיטה והרמב"ם דסתם כ' הב"ש בסי' קל"ו דדעתו כדעת הבעל המאור דבגירושין סגי בידיעת העדים שזה גיטה וא"צ להודיע לה כלל אכן לולא דברי הב"ש היה נראה לומר דהרמב"ם מיירי כשאמר לעדים ראו גט וכו' אמר כן בפניה והיא שומעת והוי כמדבר עמה על עסקי גיטה דבעלמא סגי בזה רק כאן שחזר וא"ל כנסי שט"ח זה הוי אמרי' דבטולי בטלי' אבל כשאמר כן לעדים אמרי' אם איתא דבטלי' לעדים הוי מודע להו והתוס' שכ' שצריך שהעדים יודיעו לה שהוא גיטה היינו משום דקאי על הש"ס דאמרינן מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא בחרשית מוכח דין זה דאמר לעדים וכו' והיינו דלא בעינן דעתה כמו בחרשית וא"כ ע"כ מיירי דאמר כן שלא בפניה דאל"כ לא דמי כלל לחרשית ולכן דייק רש"י ביבמות דף קי"ג ובגיטין דף נ"ה וכ' דאמר כן לעדים שלא בפניה ולא הודיעה עי"ש וע"כ הוצרכו התוס' לכתוב דמיירי שהעדים הודיעו לה אח"כ אבל הרמב"ם כאן י"ל דמיירי כפשוטו דאמר לעדים בפניה ולפי"ז אעפ"י דאמר בפניה מ"מ אמרי' דמה שחזר ואמר כנסי שט"ח מפני כיסופא הוא דאמר כן והיינו דאלי' לנוכח היה בוש לומר הא גיטך והיינו דלא כדעת הרמ"ה מובא בטוש"ע סי קל"ח דכשאמר כן לעדים בפניה תו ל"א דמפני כיסופא אמר כן

הלכה יא המגרש צריך שיאמר לה כשנותן לה הגט ה"ז גיטך ואם נתן בידה ולא אמר כלום ה"ז גט פסול ע"כ וידוע דכ"מ שכ' רבינו ה"ז גט פסול ר"ל מדרבנן ומדאו' כשר והנה הכ"מ כ' לעיל דיליף לה מרישא דמתניתן בהזורק דף ע"ח א"ל כנסי שט"ח וכו' וכ"כ לעיל דיותר נראה דמסיפא מצאה מאחוריו קראה וה"ז גט וכו' נלמד ד"ז אבל מרישא אינו מוכח עיין מ"ש לעיל בה"ט ונראה עוד סעד לדברי רבינו ממה דקימ"ל דתקנו זמן בגיטין שמא יחפה על בת אחותו והקשה בפני יהושיע בגיטין דף י"ז לדעת הפוסקים דאשה שאומרת גרושה אני נאמנת אפילו שלא בפני בעלה מה הועילו בתקנתן הא יכולה לומר גרושה