תפארת מנחם על הרמב"ם קמג

לה אמתלא הא בשביל זה השיג עליו ואיך קרא לזה דבר חכמה ואינו אלא שגיאה לפי דבריו ובזה נבא אל הביאור בדברי הה"מ דהנה י"ל דהא דאמרינן בכ"מ שוי' אנפשיה חד"א היינו אם בשעת דבורו נגזר לפי דבריו עליו איסור בדבר אחד שהיה מותר בו ויש נ"מ תיכף לענין איסורא וכן הוא כל שוי' חד"א הנמצא בש"ס אבל אם בשעת דבורו אין נ"מ לענין איסור לגבי עצמו אלא שלאחר זמן נולד הנ"מ לענין איסור על עצמו י"ל כיון דבשעת דבורו לא היינו דנין ע"ז ויצא בחזקת שאינו נאמן לגבי אחרים אף לגבי עצמו ליכא חד"א אח"כ וכה"ג כ' בתשו' נודע ביהודא חאה"ע סי' ט"ז באחד שאמר שלא בא על אשה זו ואח"כ נודע שהיא מעוברת די"ל דל"א בזה שוי' אנפשיה חד"א ואסורה עליו משום מעוברת ומניקת חבירו כיון דבשעת דבורו הראשון לא נגזר עלי' האיסור דלא הי' נודע שהיא הרה ואולי אם היה יודע לא היה מודה ע"ש וגם בנדון שלפנינו שאמרה לבעלה נאנסתי דלבעלה מותרת ואנחנו לא נדע אם ימות בעלה בחייה והואיל והיא עכשיו אשת איש אין נ"מ לענין איסורא לכל כהן שבעולם י"ל דל"א בזה שוי' אנפשי' חד"א ואע"ג דלא דמי ממש לגוונא דהנוב"י מ"מ נראין הדברים דכל זה תלוי אי נימא דהא דשוי' אנפשיה חד"א הוא מטעם דאדם נאמן על עצמו דכל מה שיאמר כי הוא זה וכמ"ש לעיל אות כ"ב בשם בעל קצוה"ח דהיינו טעמא דהודאת בע"ד והיינו טעמא דשוי' חד"א לפי"ז אין חילוק אבל אי נימא כדעת קצת פוסקים דטעמא דשוי' חד"א הוא משום קונם ונדר [ ועיין במוהרי"ט ח"א סי' צ"ב ובשעה"מ לעיל פ"ט] כמ"ש לעיל אות ט"ז י"ל בין בנדון דהנוב"י ובין בנ"ד כיון דלא היה אז דעתו לאסור עצמו בדבר זה לפי שלא היה אז נ"מ כלל אין כאן נדר ומכ"ש בנ"ד דהשתא בלא"ה אסורה לכל כהן משום אלו אפילו היה דעתה ע"ז לא היה הנדר חל כמש"כ התוס' בסוף נדרים במשנה דנטולה אני מן היהודים דהקשו איך הנדר חל על היהודים הא בלא"ה אסורה משום א"א ואין אחע"א ותירצו דחל ע"י כולל דהבעל ע"כ והכא בנ"ד כיון דלא מצי לשוי' חד"א לגבי הבעל ומותרת לו א"כ אין כאן כולל וממילא ראוי שתהיה מותרת אחר שימות בעלה לכל כהן וכה"ג ממש כ' הש"ך ביו"ד סימן רל"ח דנ"מ בזה"ז בהא דאין שבועה חלה על נבילה וטריפות בלא כולל לענין אם חלה אח"כ דהותרה לו נבילה א"צ לשאול על השבועה משום דלא חלה כלל והיינו כמש"כ בשעה"מ פי"ז מהל' א"ב בקונטרס אין אחע"א דבנדר שבועה לא מיתלי תלי וקאי ואי משכח רווחא וחיילא כדאמרינן במס' יבמות דף ל"ד לענין איסור אחות אשה משום דבנדר ושבועה בתר שעת אמירה אזלינן ואי השתא בשעה שיצאה מפיו לא חיילא לבתר זימנא נמי לא חיילא לכן נתבאר מזה דבנ"ד עכ"פ אי הוי אמרינן דבכ"מ טעמא דשוי' חד"א הוא מטעם נדר לא הוי שייך כאן כלל לומר שוי' חד"א לכהן אחר לאחר מיתת בעלה אמנם הרמב"ם ס"ל דהטעם הוא משום נאמנות דאדם על עצמו אפי' בדבר שאינו נאמן לגבי אחרים ולכן כ' דשוי' חד"א לכל כהן לאחר שימות בעלה וזה הוא שחידש הרמב"ם כאן והראב"ד קלסי' דדבר חכמה אמר אלא דהשיג עליו מטעם דיש לה אמתלא ולפי"ז יש לפשוט ג"כ ספיקו של הנוב"י הנ"ל לחומרא דכיון דמטעם נאמנות הוא אין חילוק ש והבן] מא ועפ"י הוצעות אלו יתבארו דברי הה"מ ז"ל על נכון דמש"כ בתחלה דפי' אמרו בסוף נדרים דהאומרת טמאה אני לך אע"ג דמותרת לבעלה אסורה לאכול בתרומה וא"כ ה"ה ודאי לענין להנשא לכהן נתכוין נגד עיקר השגת הראב"ד ז"ל דיכולה ליתן אמתלא לדבריה שאמרה כן כדי שיגרשנה לכ"כ דהרי בדברי הרמב"ם מבואר דאע"ג דאינה נאמנת ומותרת לבעלה אסורה בתרומה דשוי' אנפשה חד"א ולא מהני אמתלא וע"כ שאין זו אמתלא טובה כיון דאין בעלה מצווה ומחויב להאמין לה כמו שסיים לבסוף ואח"כ כ' לענין מש"כ הראב"ד דדבר חכמה אמר והיינו דגם כאן שייך עכ"פ לומר שויא חד"א אם לא משום אמתלא והיינו דטעם שוי חד"א הוא משום נאמנות ולא משום קונם ונדר כמו שנתבאר לעיל בארוכה ושפט הראב"ד דמחכמתו אמר הן וקלסי' אלא שכ' דמ"מ אין שמועתו מכוונת משום דיש לה אמתלא לזה כ' המ"מ דלא מחכמתו הוא אלא דלמדו מסוגיא דפ' האשה שנתארמלה דאמרינן שם במשארסתני נאנסתי קפסלה נפשה מן הכהונה הרי דשייך עכ"פ דין דשוי' אנפשה חד"א בכה"ג ממש דמיירי הרמב"ם דגם שם אין נ"מ עתה לענין כהונה דיושבת תחת בעלה ואי משום קונם ונדר קאתינן עלה בודאי לא הוי אמרינן בזה שוי' חד"א אלא ע"כ דמטעם נאמנות קאתינן עלה

מב ועתה גירסת הה"מ נכונה דגריס בדברי רבינו אשת ישראל או אשת כהן שאמרה נאנסתי וכו' ומה שהקשה המשנה למלך דבאשת ישראל מה איצטריך הרמב"ם לאשמעונין דמהיכי תיפוק אדעתן שלא תהא נאמנת לשווי' חד"א ולפי מש"כ איצטריך לאשמעונין טובא דלא נימא כיון דעתה אין נ"מ לכהונה לא שווי' חד"א כאשר באמת כן הוא לדעת האומרים בטעמא דשווי' חד"א דהוא משום נדר וכמו שנתבאר. ומעתה על שני הדינים שכתב הרמב"ם באשת ישראל ובאשת כהן על דין הראשון לא השיג הראב"ד ואדרבה אמר שדבר חכמה אמר אכן בדין השני באשת כהן השיג מטעם אמתלא לכן כתב דאין שמועתו מכוונת אבל בא"י דלא שייך אמתלא מודה והה"מ בא מתחלה להציל רבינו מעיקר השגת הראב"ד בדין השני באשת כהן וכ' דבפי' איתמר כן לענין תרומה דאסורה לאכול וא"כ ה"ה לענין להנשא לכהן ולא מהני אמתלא ואח"כ כתב דגם במה דשפט הראב"ד דמה שכ' הרמב"ם דבכה"ג שייך שווי' חד"א הוא מחכמתו לא כן הוא אך נלמד מסוגיא דפרק האשה וכו' ובזה סרה קושית המלמ"ל דלא דמי לנדון דהכא שיש לה אמתלא וגם י"ל כיון דהותרה הותרה משא"כ התם דבאמת אינו נלמד משם כ"א מתרומה דדמי לנדון דההא. אך שהיה מקום לחלק דשם לענין תרומה שווי' חד"א בשעת דבורה תיכף וכן ס"ל לרבה בש"ס סוף נדרים דאסורה תיכף בתרומה ואפילו ר"ש דפליג מודה דלאחר שנתארמלה או נתגרשה אסורה ומדינא אסורה תיכף אלא דס"ל דמשום לעז על בניה התירוה לכן ליכא למילף מהתם בכה"ג היכי דלא נ"מ עתה לענין איסור אי אמרינן שווי' חד"א לכן הוצרך הה"מ ללמוד מסוגיא דפרק האשה הנ"ל ובזה עלו דברי הה"מ כהוגן הדק היטב ודוק

והנה לפי המתבאר דמה שכ' הרמב"ם בפ' י"ח מהל' א"ב דאע"ג דמותרת לבעלה אסורה לכל כהן לאחר מיתת בעלה דשווי' חד"א הוא מילתא חדתא דלדעת הפוסקים דשווי' חד"א הוא משום קונם ונדר ל"א אמרי' בכה"ג שווי' חד"א והראב"ד השיג דלא שווי חד"א דיכולה ליתן אמתלא שאמרה כן כדי שיגרשה ומהא דכ' הה"מ ראיה מתרומה אפשר לומר דדעת הראב"ד דשם לענין תרומה מיירי בעומדת בדבריה אבל אם חזרה בה ונתנה אמתלא מותרת בתרומה וא"כ נהי דהרמב"ם לא ס"ל הכי מ"מ באשת ישראל שאמרה טמאה אני ברצון שכתבנו לעיל דדעת הרמב"ם כהירושלמי דאם היה חבר חושש להוציאה לצי"ש וא"כ לפי מש"כ הה"מ דהרמב"ם ס"ל דלא הוי אמתלא טובה כיון שאין הבעל מצווה לגרשה לפי"ז כאן בא"י י"ל דמודה להראב"ד דאמתלא טובה הוא שאמרה כן כדי שיגרשה שסברה שירצה לצי"ש דאפי' לפי גירסת הה"מ אשת ישראל או אשת כהן שאמרה נאנסתי וכו' היינו א"י באונס דליכא אמתלא כלל כנ"ל משא"כ באשת ישראל ברצון לפי"ז יש שני סברות להתיר באשת ישראל שאמרה טמאה אני ברצון דאם מת בעלה שתוכל להנשא לכהן חדא לדעת הרבה פוסקים דטעם שווי' חד"א הוא מטעם נדר ולא שייך בכה"ג כמו שנתבאר ועוד די"ל דבזה גם הרמב"ם מודה להראב"ד שאם חוזרת מדבריה ונותנת אמתלא שאמרה כן כדי שיגרשה מהני דאמתלא טובה הוא וזה דוקא כשחוזר' מדבריה זה מה שרציתי לבאר אך ח"ו לא להלכה ומי שדעתו יפה ידון בדבר

הלכה כה אמר לה בינו לבינה אל תסתרי וכו' אסורה עליו בזה"ז שאין שם מי סוטה ע"כ והקשה בכ"מ דהא בזמן דאיכא מי סוטה נמי הדין דא"י להשקותה אא"כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים וכמו שפסק רבינו בפ"א מהל' סוטה ע"כ ונלענ"ד לתרץ דהנה עוד יש לדקדק דהרמב"ם סיים כאן דאם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה ובפ"א מהל' סוטה ה"ח כ' קינא בפני ב' וראה שנסתרה אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה שא"י להשקותה ע"פ עצמו עכ"ל ולא סיים וכ' דאם הודית שנסתרה תצא בלא כתובה. לכן נראה דלענין הפסד כתובתה יש חילוק בין זה"ז שאין שם מי סוטה ובין זמן הבית דהיה מי סוטה אלא שלא היה יכול להשקותה מפני הספק דהרמב"ם ס"ל הא דאינו משקה ע"פ עצמו הוא מספק דילמא קימ"ל כר' יהושיע דהנה במתו בעליהן עד שלא שתו דקימ"ל מתוך שלא שותית לא נוטלת כתובה קאמרינן בש"ס דכתובות דף פ"א משום דהוי ספק זנאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ופירש"י מיד יורשי הבעל שהם ודאי בירושה ע"כ וקשה הא אדרבה היא טוענת ברי שלא זינתה והיורשים שמא דגם