תפארת מנחם על הרמב"ם קמב

שתי' השעה"מ קושיות המוהרי"ט עיין לעיל אות ט"ו דשדותי נרגא בי'

לח שם ואם היתה נאמנת לו וכו' יוציא ויתן כתובה ע"כ וכ"כ לעיל הלכה י"ח באשת ישראל וכ' הה"מ שם דנלמד מהא דאמר שמואל בקידושין דף ס"ו אי מהימן לך זיל אפקה ולעיל הלכה י"ז כ' הה"מ בשם הרי"ף ז"ל דאי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציא לצאת ידי שמים ע"ש וא"כ הא דכ' רבינו כאן יוציא וכן מש"כ לעיל הי"ח חייב להוציאה ר"ל לצי"ש ולפי"ז משמע לכאורה דאם הוא מסופק אם להאמינה או לא אפילו לצי"ש אינו חייב לחשוש לדבריה ולהוציאה ולכאורה היה נראה דתלי' בשני תירוצי הר"ן בסוף נדרים שהקשה כיון דלמשנה ראשונה נאמנת מדינא היאך התירוה משום שמא ענ"ב וכי איסור שבה להיכן הלך ותי' דאפקיענהו רבנן לקידושין מינה ועוד תי' דמדינא אינה נאמנת כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה לאפקועי שיעבודיה אלא וכו' ומחששא דענ"ב חזרו ואוקמוה אדינא דאינה נאמנת ע"כ

ולפי"ז י"ל דלתי' הראשון דוקא כשסומך דעתו על דבריה חייב להוציאה לצי"ש דבכה"ג לא הפקיעו הקידושין אבל כשהוא מסופק אין כאז בית מיחוש דהפקיעו הקידושין וממ"נ ליכא איסורא ועיין מ"ש לעיל אות י"א בשם שו"ת ברית אברהם. אכן לתי' השני דאוקמוה אדינא דאינה נאמנת להפקיע שיעבודיה י"ל כיון שהדבר ספק והוא טוענת ברי להפקיע שיעבודו והוא אינו יודע לא עדיף שיעבוד זה שיש לו עלי' ממה שאדם מוחזק בממונו ויש לו חזקת מרא קמא מ"מ קי"ל באומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר א"י שחייב לצי"ש והיינו כיון שזה טוען ברי וזה שמא חייב לצי"ש להוציא ספק גזל מידו וה"ה ומכ"ש בנדון זה דחייב לצי"ש לפרוש מספק איסורא. אמנם לפי מש"כ לעיל דלאחר שתקנו שאינה נאמנת לא שייך עוד חששא דענ"ב ויש לנו לומר דקושטא קאמרה אלא דהוכרחו לעמוד בדין הראשון דאינה נאמנת דאל"כ תחזור לקלקול הראשון עי"ש וא"כ עכצ"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף כ"ה דיש כח ביד חכמים לעקור האיסור לגמרי או כמ"ש הר"ן דאפקעינהו לקידושין וא"כ א"צ להוציאה אפילו לצי"ש ואולי עדיין י"ל דכיון כדי שלא תחזור לקלקול הראשון העמידו אדינא דאינה נאמנת להפקיע שיעבודיה וכיון דמשום הפקעת שיעבודו אינה נאמנת י"ל דחייב עכ"פ להוציאה לצי"ש

לט והנה כ"כ דמדברי הרמב"ם משמע דהיכי דאין דעתו סומכת על דבריה אינו חושש אפילו לצי"ש וכן יש כדמות ראי' ממ"ש הה"מ פי"ח מהל' א"ב בדעת הרמב"ם דלהכי אסורה לאחר מיתת בעלה בכל כהן דשוי' אנפשה חד"א וא"י ליתן אמתלא שאמרה כן כדי שיגרשה כיון שאינה נאמנת ע"כ ואם איתא דלצי"ש צריך לחשוש למה א"י ליתן אמתלא שאמרה כן שסברה שירצה לצי"ש ויגרשה דהא אמתלא טובה הוא והנה ראיתי במרדכי פ' האומר שמביא מן הירושלמי עלה דמתניתין דסוף נדרים וז"ל אמר ר' אילא אם היה חבר חושש ע"כ מבואר מזה דחבר וי"ש ובעל נפש יחוש לדבריה להוציאה ולפי"ז קשה אמאי השמיט הרמב"ם דין זה ועיינתי בירושלמי ואיתא שם דאמר ר' אילא דאם היה חבר חושש ואם הוא כהן אסורה לאכול בתרומה ע"כ ולפי"ז קשה יותר כיון דר' אילא ערבינהו ותנינהו לשני דיני' אלו דאם הי' חבר חושש ואם הוא כהן וכו' ומשמע דגם טעמא הוא דלמיחש מיהו בעינן וא"כ כיון דהרמב"ם פסק דאסורה בתרומה והיינו כרבה בש"ס דילן א"כ הו"ל לפסוק נמי הך דר' אילא דחבר חושש. וא"ל משום דבש"ס דילן קידושין דף י"ג ביהודית אשת ר' חייא דא"ל לאו כל כמינה דאמך לאסרך עלי ולא חש לדבריה ומי לנו חבר גדול מר' חייא ש"מ דפליג על ר' אילא אין ראיה משם דידע דמשום צער לידה קאמרה כן כמבואר שם והנה מדברי המרדכי ומלשונו משמע דר' אילא קאי על המשנה דסוף נדרים אכן לפי מה שהעתקתי לעיל לשון הירושלמי אם היה חבר חושש ואם היתה אשת כהן אסורה בתרומה ואי קאי אמתניתין דמיירי באשת כהן כדאיתא בש"ס דילן מדקתני ברישא נוטלת כתובה הול"ל בקיצור אם היה חבר חושש ואסורה לאכול בתרומה ואמאי איכפל ותני אשת כהן הא מתניתין בהכי מיירי לכן נלענ"ד דאפשר דר' אילא לא קאי אדינא דמתניתין אלא מיירי באשת ישראל שאמרה טא"ל ברצון דאם היה חבר חושש ואח"כ אמר דבאשת כהן אסורה בתרומה ולפי"ז י"ל דדוקא בא"י דאיכא הוכחות טובא דקושטא קאמרה דהא מפסדת כתובתה וגם מזלזלא נפשה טובא לומר שזינתה ברצון וגם יש לה מגו דמ"ע אלא דמ"מ לא האמינוה כמו שנתבאר לעיל הרבה מזה ולכן עכ"פ חבר צריך לחוש לצי"ש אבל באשת כהן דליכא כל הני הוכחות י"ל דאפילו חבר א"צ לחוש ואם צדקנו בדברינו אלה אפשר לומר דזה ג"כ דעת הרמב"ם ואע"ג דלאו בפירוש אתמר השמיענו כן בצחות לשונו דלעיל באשת ישראל אין משגיחין על דבריה וכאן באשת כהן כ' אינו חושש לדבריה דאין לחוש כלל אבל בא"י דכ' אין משגיחין ר"ל דהב"ד אין משגיחין לדברי לאוסרה עליו אבל הוא בעצמו ראיוי שיחוש והיינו חבר שהוא בעל נפש ואח"כ כ' דאם סומכת דעתו על דבריה חייב להוציאה ר"ל לציש כמ"ש לעיל והיינו כל אדם בכלל אפילו אינו בעל נפש והיינו מן מימרא דשמואל בקידושין דף ס"ו [ויש טעם שלא כ"כ בפירוש בא"י דחבר יחוש דרצון חכמים ם בזה הסתר דבר כדי שלא יחזור הדבר לקלקול ראשון באשה שתדע בבעלה שהוא בעל נפש תתן ענ"ב ותקלקל על בעלה ע"כ הבליע ד"ז בנעימת לשונו] והא דפסק בפ"ח מהל' תרומה באשת כהן דאסורה בתרומה היינו משום דשוי' אנפשה חד"א וזה לא שייך לגבי בעלה דמשעבדה ליה וגם אם נאמר שהרמב"ם מפרש הירושלמי כמו שפירשנו ארווח לן נמי מה שנתחבטנו לעיל בריש הקונטרס למצוא מקום מוצא לדברי הרמב"ם דגם באשת ישראל אינה נאמנת אע"ג דאיכא כל הנך טעמי ולפי הנ"ל הדבר מפורש יוצא מדברי ר' אילא דישראל חבר חושש לצי"ש אבל מדינא אינה נאמנת. וגם מש"כ לעיל דממ"ש הה"מ בפי"ח מהל' א"ב דאסורה לאחר מיתת בעלה לכהן דלא מהני אמתלא כדי שיגרשה כיון דאין הבעל מצווה שיגרשה דאינה נאמנת מוכח דאפילו לצי"ש אינו מצווה האמנם דהרמב"ם לא כ' שם דין זה רק באשת כהן שאמרה נאנסתי [ועין מ"ש לקמן בשם המל"מ] והראב"ד השיג עליו דמהני אמתלא ועין מש"כ לעיל בשם הב"ש והנוב"י דבא"י גם הראב"ד מודה אכן לפי המתבאר י"ל להיפך דלהכי לא כ' הרמב"ם רק באשת כהן דבא"י מודה הרמב"ם להראב"ד דאמתלא טובה הוא כיון דצריך עכ"פ לגרשה לצי"ש משא"כ באשת כהן וכמו שנתבאר ודוק זה הנלענ"ד ולא להלכה אני אומר כ"א להעיר לב המעיין

מ ואגב אמרתי לבאר דברי הה"מ בפי"ח מהל' א"ב הנ"ל ולהסיר מעליו תלונת המל"מ ואעתיק ד' בקיצור ז"ל הראב"ד בהשגות אעפ"י שאמר דבר חכמה מ מ למה אינה נאמנת וכו' אמתלא גדולה הוא ע"כ וכ' הה"מ וז"ל בפי' אמרו בנדרים האומרת טא"ל אסורה לאחר מיתת בעלה בתרומה וה"ה ודאי להנשא לכהן דמ"ש ובהשגות א"א אעפ"י שאמר דבר חכמה וכו' אמתלא גדולה היא אני אומר שדינו של רבינו אינו מחכמתו כ"א מסוגיא דכתובות הנושא וכו' היא אומרת משארסתני נאנסתי ר"ג ור"א נאמנת מגו דא"ב אמרה מוכ"ע וכו' ואמרה נאנסתי דקפסלה נפשה מן הכהונה מבואר כדברי רבינו ומ"ש הראב"ד שאם נתנה אמתלא י"ל שאין לסמוך ע"ד דהא בעלה לא היה מצווה לגרשה עכ"ל ובמ"ש הה"מ שהרמב"ם למד דין זה מסוגיא דכתובות כ' המל"מ וז"ל לא ידעתי מה זו סמיכה דשם מיירי באשת ישראל דלכ"ע שוי' אנפשה חד"א כיון שלבעלה מותרת והראב"ד לא יחלוק ע"ז כ"א באשת כהן כיון דלא נתקבלו דבריה והואיל והותרה הותרה לגמרי ואף רבינו לא הוצרך לכתוב ד"ז כ"א בא"כ אבל בא"י מהיכי תיסק אדעתן דלא תהא נאמנת אעפ"י שנראה שגירס' הה"מ בד' רבינו א"י או א"כ שאמרה נאנסתי גירסתינו אינו כן כמ"ש ועוד מקום לדקדק דהה"מ פתח להוכיח מאכילת תרומה דסוף נדרים וסיים בסוגיא דכתובות ולדעתו שהוא הוכחה גמורה הו"ל להביא סוגיא זו בתחלת דבריו עכ"ל המל"מ וראיתי להגאון בספר עצי ארזים סימן ו' שהבין קו' המל"מ דמהך דכתובות אין ראיה דמיירי בא"י דמותרת לבעלה באונס ול"ש אמתלא שאמרה כדי שיגרשה ותי' שם ותירוצו אינו מחוור אמנם בלא"ה נלענ"ד דאין זה עיקר קו' המל"מ אמנם עיקר כוונתו להקשות דלו יהא דגם שם יש אמתלא [כמ"ש הגאון הנ"ל לענין גביות כתובה] מ"מ אין ראיה משם לאשת כתן שבאה לאסור עצמה על בעלה ולא נתקבלו דבריה וכיון שהותרה הותרה לגמרי דאין לנו לחלק דבריה בנושא אחד דמה שנא בעלה מכהן אחר אבל שם לא באתה לאסור עצמה דמיירי בא"י י דמותרת לבעלה אם נאנסה ובשתים הוי קשי' ליה להמל"מ בדברי הה"מ וזה מבואר למעיין בדבריו וכדי לתרץ את זה וגם מה שדקדק עוד המל"מ בדברי הה"מ דפתח דמתרומה יליף לה הרמב"ם ד"ז לכהונה וסיים דמסוגיא בפ' האשה למדו וזה ודאי דקדוק נכון גם יש לדקדק במ"ש הראב"ד ז"ל אעפ"י שדבר חכמה אמר דמשמע דחדית הוא ליה שחידש הרמב"ם וכי איזה דבר חידש כאן הא כלל גדול הוא בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי דאע"ג דאינו נאמן לגבי אחרים לגבי עצמו שוי' אנפשיה חד"א ואי משום דכאן יש