תפארת מנחם על הרמב"ם קמ

בפני יהושיע שם וכ"כ בס' סדרי טהרה סי' קפ"ה ועכ"פ כאן דאינה נאמנת שהיה מתחלת התקנה מחששא דענ"ב לאחר התקנה לא שייך עוד הך חששא כיון שאינה נאמנת כמ"ש לעיל להרמב"ם דלאחר התקנה אמרינן דקושטא קאמרה ואעפ"כ אין משגיחין בדברי' ואע"ג דהראב"ד פליג על הרמב"ם בפי"ח מהל' א"ב אכן סיים שם אם היה קטטה ביניהם ע"ש והיינו דבקטטה יש רגלים לדבר שאמרה כן כדי שיגרשה אבל בסתם י"ל דמודה להרמב"ם ולכן שתיק כאן ואודי דלגבי עצמה נאמנת ומפסדת כתורתה ובזה יבואו גם דברי הב"ש והנוב"י לנכון וע' מ"ש לעיל אות ט':

לא והנה לכאורה לא היה צריך הרמב"ם כאן לטעם דפלגינן דיבורה דהכי הוא דינא בכל מקום דכל לגבי עצמו נאמן משום הודאת בע"ד וכ"כ בטוש"ע ח"מ סי' צ"ב כשם הרמ"ה ז"ל דאע"ג דאין אדם נעשה חשוד ופסול ע"פ עצמו מ"מ אם נתחייב שבועה להפטר אומר התובע כיון שלדבריך חשוד אתה אני אשבע ואטול ע"כ ודין זה נלמד יפה מש"ס דיבמות פ' החולץ דף מ"ז מעשה באחד שבא לפני ר' יהודא וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואינך נאמן לפסול בניך ע"כ ור' יהודא לית ליה סברא דפלגינן דיבוריה כדאיתא במשנה שם פ' כיצד דף כ"ד הרגתיו לא תנשא לר"י ע"ש בש"ס וגם אי אפשר לחלק העניינים שיהיה אמת לגבי עצמו ולא לגבי בניו ואפ"ה נאמן לגבי עצמו משום דשווי' אנפשי' חד"א וא"כ ה"ה בממון אמרי' בכה"ג הודאת בע"ד כמאה עדים לגבי עצמו וכ"כ התוס' בפרק כיצד דף כ"ד ע"ב וז"ל תימא דהכא לית ליה לר"י פ"ד וכו' ובפ' החולץ א"ל ר"י נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך אלמא פ"ד מיהו י"ל דהתם לאו מטעם עדות נאמן דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהיה בניו כשרים אלא הא דפסלינן היינו לפוסלו בבת ישראל דשווי' אנפשי' חד"א או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור משום הודאת בע"ד עכ"ל ע' במוהרש"ל ומהרש"א שם:

לב אכן הא דלא כ' הרמב"ם הטעם משום הודאת בע"ד י"ל דלטעמיה אזיל שכ' בפ"ב מהל' טוען מי שהעיד על עצמו שהוא חשוד שעבר עבירה שנפסל בה מ"מ אם נתחייב שבועה להפטר נשבע ע"כ והיינו דלא כהרמ"ה הנ"ל ואפשר דס"ל בטעם הודאת בע"ד כמאה עדים כמ"ש מוהר"י בן ל"ב בתשובה דאע"ג דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב אינו נאמן אפי' לחוב אמנם אתינן עלה מתורת חיוב ומתנה ולא מתורת נאמנות אך כיון דאם יכול להתחייב עצמו בדבר שלא היה חייב בו הוי כאלו מתחייב עצמו עתה בהודאה זו עכ"ד ולכן לא אמרי' כן רק במחייב עצמו ממון לאדם ע"פ הודאתו משא"כ בהודה על עצמו שהוא חשוד מ"מ מעולם לא רצה לחייב עצמו ממון לזה שבא לתובעו אח"כ וכן בהאי דר"י ס פ החולץ לא קאמר רק דנאמן אתה לפסול עצמך והיינו משום דשווי' אנפשי' חד"א בפירוש אבל לענין ממון כגון בנגח שור של ישראל שורו לא שמעי' ולא ס"ל להרמב"ם בכה"ג הודאת בע"ד כיון שמעולם לא רצה להתחייב בענין זה לשכנגדו וליתן לו מתנה ולכן בהא דאומרת טמאה אני לך כיון דהודאת בע"ד לאו מטעם נאמנות הוא כ"א מתורת מתנה וחיוב וכאן בכתובה נצטרך לומר דבהודאתה מחלה לו כתובתה אפשר דס"ל להרמב"ם כדעת הפוסקים בטוש"ע ח"מ סי' רמ"א דבדנקיט שטרא לא מהני מחילה בלא קנין וה"נ נקיטא כתובה ולא מהני מתורת מחילה ולא אמרינן בזה הודאת בע"ד ולכן כ' הטעם דפ"ד:

לג ובעמדינו בדברי מוהר"י בן ל"ב הנ"ל אמרתי לבאר פרט זה קצת לפי דעתי הקלושה. דהנה הגאון בקצות החשן סי' ל"ד הרבה להשיב עליו בכמה קושיות ועיקר קושייתו הוא ז"ל הא ודאי היכי דכופר הכל רק שמתחייב לו עתה בחיוב חדש בסך מקצת תביעתו אין זה נקרא מודה במקצת להתחייב שבועה ואם איתא דגם הודאת פיו בכ"מ מתורת חיוב חדש קאתינן עלה אם כן מודה במקצת דחייב שבועה היכי משכחת לה עכת"ק ולכן העלה בקצוה"ח דהודאת בע"ד מתורת נאמנות הוא ואע"ג דקרוב פסול לעדות לגבי קרוביו מ"מ לגבי עצמו וממונו גזיה"כ הוא שיהא נאמן ונלמד ממקרא כתוב בתורה כמו שפירש"י בקידושין דף ס"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי פירש"י דכתיב כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו עכ"ל הרי דהאמינה תורה אדם על עצמו אעפ"י שהוא קרוב וסיים שם וז"ל ואכתי איכא למידק מנ"ל דהודאת בע"ד יותר ממאה עדים היכי דמכחשי ליה סהדי ואי משום דכתיב כי הוא זה דילמא היינו היכי דלא מכחשי ליה סהדי ואין לומר דידעינן מסברא הא חזינן מלשון רש"י דיליף לה מקרא עכת"ד:

ואשר אחזה אנכי העני דלפי דרכו של המוהר"י בן לב סוערים עליו קושיות נשגבות שהקשה עליו הקצוה"ח ולפי"ד הקצוה"ח עדין עיקר חסר דמנא לן דהודאת בע"ד אלימא כ"כ אפי' במקום דמכחשי ליה סהדי וכדמסיק בעצמו ע"כ אמרתי אבחר דרכם יכונו יחדיו שניהם כאחד טובים וירווח לנו ולא תיקשי ולא מידי והוא דהודאת בע"ד היכי דלא מכחשי ליה סהדי הוא מתורת נאמנות וגזיה"כ הוא דאדם נאמן על עצמו ומקרא דכי הוא זה ילפינן לה כמו שפירש"י אמנם כ"ז באין מכחישים אותו אבל אם עדים מכחישים אותו בזה לא אמרה תורה שהוא נאמן ואדרבה העדים נאמנים והאמת כדבריהם ומ"מ מחייבינן ליה מתורת חיוב שחייב עצמו עתה בהודאתו כמ"ש מוהר"י בן לב ומסברא אמרינן כן ובזה סרה קושית הקצוה"ח מודה במקצת דחייב רחמנא היכי משכחת לה דשפיר משכחינן לה במודה וליכא דמכחיש ליה דאז הוא בתורת נאמנות ומה שהקשה הקצוה"ח על דברי עצמו דאי מסברא אמרי' אפילו מכחישים אותו אם כן למה ליה לרש"י למילף מקרא ג"כ לק"מ דנהי דידעינן מסברא דמתחייב בתורת חיוב חדש מ"מ אי לאו דגלי קרא דבהודאת פיו דהיכי דליכא דמכחיש ליה הוא מתורת נאמנות מגזיה"כ ה"כ לא הוי משכחינן לדין מודה במקצת שיתחייב שבועה דבחיוב חדש לא חייבה התורה שבועה כ"א בהודאה במקצת מתורת נאמנות והיינו דגלי לן קרא דין מודה במקצת לענין שבועה וגם רש"י הוכרח שם לפרש דברים אלו לפום מה דמקשה הש"ס שם כיון דדבר ערוה ילפינן דבר דבר מממון נימא כמו בממון מהני הודאת בע"ד ה"נ בקידושין יועיל אם שניהם מודים ובקידושין לא שייך חיוב חדש כ"א מצד אמתת הדבר לכן כ' רש"י דמכי הוא זה ילפינן לה לנאמנות גמור ובזה עלו כהוגן דברי המוהר"י בן לב והקצוה"ח צדקו יחדיו עולים בקנה אחד כפתור ופרח וגם נתיישבו בזה גם שאר הקושיות שהעיר הקצוה"ח שם ואין רצוני להאריך וסמכתי על המעיין ומבין מדעתו:

לד הלכה יט האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס ה"ז מותרת לבעלה ע"כ בכ"מ הבין כוונת הרמב"ם בשגגה שסברה שהוא בעלה וכ' שנלמד ממשנה דפ"ד אחין דף ל"ג שתים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו וכו' דמבואר שם דמותרת לבעלה ע"כ וכ"כ הרמ"א באה"ע סי' קע"ח דין זה בפשיטות בשם הרמב"ם דסברה שהוא בעלה מקרי אונס ומותרת לבעלה וכן מבואר להדיא מדברי הר"ן סוף נדרים גבי הנך עובדי דאהלויי ונפטויי וז"ל אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפילו לפי דברי' סבורה היתה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה עכ"ל וכ"כ התוס' שם וכ"כ הרא"ש בפירושו שם אכן המרדכי בקידושין פ' האומר רצה להוכיח דגם במקום שמפסדת כתובתה אמרי' ענ"ב הביא ראיה מהנך עובדי דאהלויי ונפטויי וכ' דהא אפילו לפי דבריה אינה אונס ומפסדת כתובתה ואפי"ה אמרו ענ"ב ע"כ מבואר מדבריו היפך דעת הפוסקים הנ"ל וראיתי למי שרצה להשוות דברי המרדכי להפוסקים הנ"ל ולא נראין לי דבריו לכן כדי שלא יהיה דברי המרדכי נגד המשנה דפ"ד אחין הנ"ל נ"ל לחלק דכשם דאמרי' בחולין דף צ"ו סומא איך מותר באשתו ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעת עינא דקלא הכי נמי באשה עלי' רמי' למידק שלא תמסור עצמה לבעילה עד שתדע שהוא בעלה אמנם כ"ז כשיש עמה בבית עוד אחר אבל בחדר מיוחד שיודעת בבירור מתחלה שלא היה שם אחר חוץ מבעלה אם נזדמן ע"י איזה סיבה שנבעלה מאחר מקרי אונס דלא הוי לה לאסוקי אדעתה וכ"ש בגוונא דמתניתין דפ"ד אחין דבשעת כניסתן לחופה דהיינו יחוד כידוע דחופה היינו יחוד עם בעלה בלחוד ונזדמן שהחליפו והכניסוה לחדר בחזקת שזה בעלה ולא אחר ומה הוי לה לאסוקי אדעתה פשיטא שאין לך אונס גדול מזה אבל בגוונא אחרינא לא כנ"ל ומכ"ש בכגון עובדי דאהלויי ונפטויי דסוף נדרים דידעה שהיו עמה בבית נכרים דפריצי ודאי דהו"ל לאסוקי אדעתה לא מקרי אונס אלא פשיעה וקרוב למזיד זה נראה בדעת המרדכי ויש ראיה לדברים אלו גם מדברי רש"י בכריתות בריש פ"ד במתניתין שומן וחלב לפניו ואכל אחד מהם וכו' אשתו ואחותו עמו בבית שגג באחת מהם וכו' ופירש"י ד"ה אכל אחד מהם סבור שומן הוא ואח"כ נודע שהאחת היה חלב וכו' אבל אם בשעת אכילה היה לו ספק והזיד ואכלה מספק מזיד הוא ע"כ וא"כ ה"ה באשתו ואחותו עמו בבית אלא דמדברי רש"י אלו הי' אפשר