תפארת מנחם על הרמב"ם קלט

אמת ואולי הרמב"ם ס"ל לפרש גם כל פ"ד בש"ס עד"ז שאין אנו נחתינן כלל לחלק הדיבורים או הענינים רק בפשיטות מחלקינין התועליות היוצאין מדבריו ונאמין לו לאיזה ענין ולענין אחר לא נאמין וכן נראה לכאורה דעת רש"י בסנהדרין דף ט' וז"ל פ"ד ונאמן לגבי חברי' ואינו נאמן לגבי דידיה עכ"ל ולא איטפל לבאר ולפרש הציור דפ"ד דאומרים רבע לאדם אחר או שתבעו לזה המעיד רק לאונסו וכמו שהאריכו התוס' שם בזה וכן במס' יבמות דף כ"ה סתם רש"י וכ' נאמן לגבי חבירו ואינו נאמן לגבי עצמו אכן מדברי התוספת בסנהדרין שם מבואר דעכ"פ מוכרח לחלק הענינים שיהיה הענין שנאמין לו יכול להיות אמת אע"ג דלגבי עצמו אינו נאמן וכן מוכח מדברי התוס' בכתובות דף י"ח שהקשו בעדים שאמרו כת"י ואנוסים היינו מחמת ממון נימא פ"ד ותירצו כמה תירוצים דנפשות לא שכיח ועוד דאין להוסיף על דבריהם עי"ש ולפי מש"כ דנראה מדעת דא"צ לחלק רק התועליות היוצאין מדבריהם אין מקום לתי' הנ"ל והדרא הקושי' דנאמנין לגבי אחרים לפסול השטר ולא נאמין אותם לגבי עצמם למשוי נפשייהו רשיעי ולפי"ז בע"כ צריך לתרץ כמ"ש התוס' שם כיון דקיום שטרות דרבנן ל"א פ"ד לפסול השטר אכן מדברי התוס' עצמם בתירוצם הנ"ל מבואר דמוכרח לחלק הענינים הנ"ל וכן מבואר יותר להדיא בתוס' יבמות דף כ"ד ע"ב ד"ה לימא ויובא דבריהם להלן באות שאח"ז וכן מבואר מדברי הרמב"ן והרשב"א והרא"ה, והר"ן שכתבו גבי אנוסים היינו מחמת ממון כתירוצי התוס' וכן הוא דעת הרא"ש ספ"ק דמכות גבי אילעי וטובי' קריבי' דערבא הוי דהקשה נימא פ"ד ונאמין להם לגבי לוה שלא פרע ולא נאמין להם לגבי ערב וכ' בשם י"מ דלהאמינם לגבי לוה ולא לגבי ערב אי אפשר כיון שיש שטר שהוא ערב ע"כ ור"ל דכיון דהלוה לא פרע ממילא מחויב הערב כיון שיש שטר שהוא ערב ואי אפשר לחלק הענין הרי דבכה"ג ל"א פ"ד:

כח אמנם גם אי נימא דזה דעת הרמב"ם ז"ל דאפילו דאי אפשר לחלק הענינים מ"מ אמרינן פ"ד וכמו שכ' שנראה שזה ג"כ דעת רש"י וכן נראה שזה דעת הראב"ד ז"ל דבסוף פ"ק דמכות גבי אילעאי וטובי' קריבי' דערבא שכ' הרא"ש שם דל"א פ"ד משום דיש שטר שהוא ערב והיינו כיון שא"א לחלק הענינים כמ"ש לעיל כ' אח"כ דהראב"ד תי' בענין אחר ע"ש מוכח דס"ל דאי לאו תירוצו הוי אמרי' פ"ד אפי' בכה"ג אכן כ"ז היה אפשר לומר אם הענין שלא נאמין אינו משום חשדא דמשקר רק גזה"כ שלא לסמוך על עדותו אפילו אומר אמת כגון בעדים הקרובים לערב דאע"ג דנאמין להם לגבי הלוה שלא פרע והדבר אמת שלא פרע מ"מ אין לחייב הערב עפ"י קרובי' דכן גזרה התורה דאין אדם מתחייב עפ"י קרובים אפי' שיהיה אמת אבל לגבי הלוה נאמנים שכן האמת אבל בנידון דהכא דאינה נאמנת לגבי בעלה לענין איסור משום חשדא דשקר דעיניה נתנה באחר ומחזיקינן הדבר לשקר מוחלט עד שאנו סומכים להתיר איסור דאורייתא דבר ערוה החמורה איך יתכן לומר פ"ד להפסידה כתובתה ואיך נאמר שני הפכים בנושא אחד מה שאין הפה יכול לדבר כלל והנה כן העלה הש"ך בח"מ סי' ל"ד דבנוגע לעדות ל"א פ"ד משום דחשדי' ליה למשקר בכל העדות והוי כאלו לא העיד כלום ומכ"ש הכא דעבדינן מעשה היפך דברי' ומתירין אותה לבעלה ועוד דאפילו לדעת קצת פוסקים [עיין בתומים שם] דגם בנוגע לעדות אמרינן פ"ד י"ל דס"ל דנוגע אינו פסול משום חשדא דמשקר דלא חשדינן ליה להעיד שקר בשביל הנאתו כ"א הטעם משום דאדם קרוב אצל ממונו כמ"ש הסמ"ע בסי' ל"ז בשם העיר שושן וכ"כ מוהר"י אבן לב בתשובה משא"כ הכא דחשדינן לה לעיניה נתנה באחר ומשקרת א"כ הרי הוא כאלו לא אמרה כלום ואיך נימא פ"ד:

כט ובכדי שלא להניח דברי רבינו הרמב"ם בתימה גדולה כזו יגעתי ומצאתי ת"ל להבין דבריו הקדושים ע"פ דברי עצמו שכ' בפי"ח מהל' א"ב הלכה ט' דאשת כהן שאמרה נאנסתי אעפ"י שמותרת לבעלה אסורה לכל כהן שבעולם לאחר מיתת בעלה שהרי הודית שזינתה ונעשית כחתיכה דאיסורא עכ"ד והראב"ד השיג עליו שהרי לא נתקבלו דברי' מפני שאמרינן עיניה נתנה באחר וא"כ יכולה ליתן אמתלא לדבריה שאמרה כן כדי שיגרשה עכ"ד והה"מ כ' שם דטעמו של הרמב"ם ז"ל כיון שלא היה הבעל מחוביב לגרשה דקימ"ל דאינה נאמנת אינה יכולה ליתן אמתלא שאמרה כדי שיגרשנה דהא אינה נאמנת עכ"ד ולכאורה קשה לפי"ז לאחר שאמרו חכמים שאינה נאמנת משום דחיישינן שמא ענ"ב א"כ שוב עתה אשה האומרת טמאה אני לך ראוי לחוש לדבריה דמסתמא קושטא קאמרה דהא לא שייך לומר ענ"ב כיון דהדין הוא דאינה נאמנת ואי דאם נאמין לה שוב יחזור החשש דענ"ב הא כל כה"ג דמן ההיתר נמשך סברא לאיסור ומן האיסור נמשך סברא להיתר יש לילך לחומרא כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ו ד"ה עלה עליה זכר וכו' וצ"ל לפי שבתחלה ראו שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכן ראו להתירן כמ"ש התוס' לשון זה ביבמות דף כ"ה וכ"כ הרא"ש שם ולכן אע"ג דלאחר התקנה אם אשה אומרת כך יש לנו לומר דקושטא קאמרה מ"מ אי אפשר שיחזור הדין דא"כ תחזור לקלקול הראשון וכה"ג ממש מצאנו במשנה דיבמות דף קי"ח באשה שהלכה היא ובעלה למה"י ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה ע"כ:

והטעם מבואר שם מפני שחשודה לקלקל צרתה והח"מ והב"ש הביאו בשם הירושלמי שהקשה דגם על עצמה לא תהיה נאמנת דחשודה לקלקל גם עצמה כדי לקלקל צרתה ואומרת תמות נפשי עם וכו' ותי' כיון דהדין הוא דאינה נאמנת על צרתה תו לא עבידא לקלקל נפשה והקשה עוד כיון שאומרת אמת תיהמן גם על צרתה ותירץ שאם אתה אומר כן חזרו לקלקול הראשון תקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה עד כאן דברי הירושלמי הרי דגם שם לאחר שאמרו דאינה נאמנת היה ראוי שיחזור הדין שתהא נאמנת אלא דאי אפשר מפני שא"כ תחזור לקלקול הראשון ולכן הוכרחו לעמוד בדין הראשון שלא תהא נאמנת לגבי צרתה אע"ג שאנו מחזקי' דברי' לאמת ומתירין אותה שתנשא ותטול כתובה והכא נמי בנ"ד דכוותי' שחששו בתחלה שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה והוצרכו לתקן שלא תהא נאמנת ולעקור ד"ת דשווי' אנפשה חד"א כמ"ש התוס' ביבמות ובסוף מס' נדרים יעו"ש לכן אע"ג דמשום זה ראוי שיחזור הדין ולחוש לדברי' דקושטא קאמרה כיון דלא שייך ענ"ב עוד אלא שא"כ תחזור לקלקול ראשון לכן מההכרח לעמוד בדין הראשון שלא תהא נאמנת לאסור עצמה על בעלה אע"ג דקושטא קאמרה כמו התם. ואין לומר דהתם הוא לחומרא לאסור צרתה דהא איתא התם דאם היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ואע"ג דר' עקיבא פליג התם מ"מ איפסק בש"ס שם הילכתא כר"ט וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מהל' תרומות. נמצא דעכ"פ עתה לאחר התקנה שאין משגיחין לדבריה שוב אמרינן דאומרת אמת ואפ"ה כך גזרה חכמת התורה שלא להשגיח בדבריה כדי שלא תהא אשה מקלקלת עצמה על בעלה ועלו בזה דברי הרמב"ם בפי' המשנה כהוגן בטעמו ונימוקו דפ"ד ונאמנת לענין כתובה שתפסיד אע"ג שאין משגיחין לדברי' לגבי בעלה מ"מ להפסיד לעצמה כתובתה נאמנת כמו דאמרינן בכ"מ פ"ד כן נ"ל נכון בס"ד ת"ל:

למד והנה הראב"ד ז"ל מדשתיק נראה דמודה להרמב"ם ז"ל בדין זה דלגבי עצמה נאמנת ומפסדת כתובתה ובפרק המדיר בסוגיא דהאכילתו שאינו מעושר דפריך בש"ס אי דידע יפרוש אי דלא ידע מנא ידע וכו' והקשו הראשונים אמאי לא משני דהאשה עצמה הודית ותי' הר"ן בשם הראב"ד דאינה נאמנת לשווי' נפשה רשיעא והרשב"א והר"ן דחו תירוצו דלגבי עצמה להפסיד כתובה נאמנת מבואר מזה דדעת הראב"ד כיון דאינה נאמנת לגבי בעלה כתובתה לא הפסידה וזה דלא כדעת הרמב"ם כאן ועיין בב"ש סי' ו' ס"ק כ"ו שכ' דהא דפליג הראב"ד בפי"ח מהל' א"ב דאשת כהן שאמרה שנאנסה דמותרת לכל כהן לאחר מיתת בעלה דמהני אמתלא היינו דוקא באשת כהן דלא מפסדה כתובה אבל באשת ישראל דמפסדה כתובה לא מהני אמתלא וכן העלה הגאון בשו"ת נוב"י בדעת הראב"ד דבאשת ישראל מודה משום דנתקבלו דבריה לענין כתובה [ולא זו הוא של הב"ש עי"ש] ולכאורה נראה שנעלם מהגאונים הנ"ל דברי הראב"ד עצמו מובא בר"ן פ' המדיר הנ"ל. אכן לפי המתבאר באות הקדום י"ל דהנה כבר כתבתי לעיל אות דמדברי הראב"ד המובאים ברא"ש פפ"ק דמכות נראה דס"ל דאמרי' פ"ד אפי' באי אפשר לחלק העניינים וגם נתבאר שם דזה דוקא אם הענין שאין מאמינים לה אינו מפאת חשדא דמשקר וס"ל נמי דא"א משים עצמו רשע דאמרי' דמשקר מפני שיש לו חזקת כשרות כמו שפירש"י בכתובות דף י"ח לכן שם גבי האכילתו שאינו מעושר כיון דא"א מע"ר ל"א פ"ד אבל הכא ס ל דלא שייך א"א מעיר די"ל דכוונתה לטובה שלא להכשיל בעלה ושם לא שייך זה דהא הברירה בידה שלא להאכילו עוד שאינו מעושר ומה צורך להודאתה כמ"ש