תפארת מנחם על הרמב"ם יג

אסי ור' חייא בר אבין באתרוג של מע"ש אליבא דר"מ אי מקרי לכם דר"א סבר דין ממון בעינן ולא מקרי לכם ורחב"א ס"ל דסגי בהיתר אכילה וכיון שמותר באכילה מיקרי לכם וס"ל להרמב"ם כרחב"א דע"י היתר אכילה מיקרי נמי עריסותיכם עכ"ד נשמע מזה אע"ג דמע"ש מקרי שלו מ"מ לא מהני בקידושין ולכאורה איפכא מסתברא דאפי' למ"ד באתרוג בעינן דין ממון מ"מ בקידושין מקודשת כיון שנותן לה דבר שיכולה ליהנות ולאכול ומי גרע מאדבר עליך לשלטון. ובאמת משמע כהכ"מ מדלא אפלגי ר"א ורחב"א לענין קידושין אליבא דר'"מ. אמנם לפי מש"כ הדבר נכון דאע"ג דיכולה לאכול ומטו' לה הנאה מ"מ כיון שא"י למכור ולעשות מזה כסף ובכה"ג לא הוי שו"כ ככסף ודוקא גבי אתרוג דלא בעינן שיהי' נקרא כסף רק שיהי' שלו סגי בהיתר אכילה לרחב"א משא"כ בקידושין מודה דאינה מקודשת מטעם הנ"ל. ועפי"ז יובנו דברי התוס' בקידושין דף נ"ו ע"ב ד"ה המקדש בחלקו עיי"ש: ג' ועפ"י הדברים האלה שכ' לחלק לגבי מע"ש אע"ג דלענין אתרוג מקרי לכם מ"מ לענין קידושין לא מקרי כסף יש לתרץ דברי הרמ"א באה"ע סי' כ"ח סעי' כ"א שכ' באשה שנדרה הנאה מאחד אם קדשה אינה מקודשת דהוי כאלו קדשה באיסורי הנאה ודוקא שקדשה בתורת כסף אבל בקדשה בשטר הוי קידושין ע"כ ובסי' ל"ב סעי' ד' כ' כתבו על איסורי הנאה דפסול ובב"ש שם ס"ק ח' הקשה דברי הרמ"א אהדדי עי"ש ונ"ל דראיתי בס' שעה"מ שהביא בשם הרשב"א דלא אמרינן בקידושין הואיל ואי בעי מיתשל. ונראה דטעמו דהנה כל חילא דסברת הואיל הוא משום כיון דהוא יכול לשאול יש לו שייכות בממון זה ומקרי שלו כיון דהוא יכול לשאול ויהי' שלו ממש ואחר אין לו כח זה ומש"ה כתבו התוס' בפסחים דף מ"ו דלא אמרינן הואיל ואי בעי פריק כיון דגם אחר יש לו אותו זכות ע"ש והנה זה דוקא דמש"ה מקרי שלו כנ"ל אבל בקידושין לא מהני מה שמקרי שלה רק דבעינן שיקרא כסף וכל זמן שלא שאלה א"י למכור אותו דבר דאסור הוא לה בהנאה ובכה"ג לא מקרי שו"כ ככסף כיון שא"י למכור ולעשות כסף. אבל בשטר דלא בעינן שיקרא כסף רק שיהי' שלה שפיר אמרינן ע"י הואיל וא"ב מתשיל דמקרי שלה לכן גבי נדרה הנאה שפיר מחלק הרמ"א בין קידושי כסף לשטר [ולפי"ז צ"ל דהרמ"א מיירי שם בקדשה בשו"פ ולא בכסף] אבל בסי' ל"ב דמיירי באיסורי הנאה ממש גם בשטר לא מהני דלא מקרי שלה ואתי שפיר

ד' המוהרי"ט בחי' ריש קידושין כ' דלדעת הרשב"א והר"ן דשו"כ ככסף משום דנתרצית א"כ בקדשה ע"מ שיתן לה מאתים ונתן שו"כ בע"כ לא מהני כיון דלא נתרצית לא הוי שו"כ ככסף ע"כ ומובא בב"ש סי' כ"ז והקשה אחד מן התלמידים מהא דאיתא בריש קידושין אי תני קונה הו"א בע"כ ולדברי מוהרי"ט קשה איך הי' מקום לטעות דבע"כ הא במתניתין תני שו"פ ושוה דינר ובבע"כ לא הוי שו"כ ככסף והשבתי דהא דכ' הרשב"א והר"ן דשו"כ ככסף משום דנתרצית לאו משום דרצונה משוי' לי' כסף אלא דבלא"ה הוא חשוב ככסף דהא הוא שו"כ ר"ל למכור ולעשות כסף רק משו' דטירחא זו עלי' רמי' למטרח ולזבין וכיון שנתרצי' בהאי טירחא וניחא לה ממילא הוי ככסף וא"כ גם מוהרי"ט לא קאמר רק אליבא דאמת דקימ"ל דקידושין הוא דוקא מדעתה אבל אי הוי תני קונה והו"א דבע"כ ר"ל שיכול לכופה על גוף הקידושין א"כ פשיטא דהו"א דיכול לכופה שתקבל שו"כ ולמטרח ולזבין דכפיית טירחא זו קיל ומסתבר יותר מגוף הקידושין ועפי"ז יש לתרץ מה שהקשה בהפלאה בקו"א סי' כ"ז לפי מש"כ התוס' דף כ' ביעוד דמיעדה בע"כ וא"כ יש ללמוד מזה דשו"כ מהני בע"כ לר"י בר' יהודא דס"ל בדף י"ט דבעינן שנשתייר שו"פ באחרונה ואפילו לרבנן דס"ל מעות הראשוני' לקידושין נתנו כיון דקיי"ל דאמה העברי' נקנית בשו"כ הרי דמוכח דנתינה בע"כ מהני אפי' בשו"כ ע"כ ולפי מש"כ ניחא דליכא למילף מהתם דשם כיון דיכול לכופה על גוף הקידושין ממילא יכול לכופה נמי על שו"כ אבל בקידושין דבעינן שיהי' מדעת אינה מקודשת בשו"כ בע"כ דא"י לכופה על טרחא זו למטרח ולזבין ולעשות מהחפץ כסף. ובזה ניחא נמי דליכא למילף מע"ע דמהני שו"כ בע"כ כמו שהקשה הב"ש בסי' כ"ז דע"ע שאני שכופין אותו גם על גוף הפדיון דהיינו שיוצא בגרעון כסף בע"כ. אמנם בלא"ה דברי הב"ש מגומגמין שם דהמוהרי"ט אזיל לדעת הרשב"א דלא יליף כלל מע"ע דשו"כ ככסף כמבואר במוהרי"ט שם משום די"ל ע"ע שאני דריבה בו התורה קנינים ומ"ש הב"ש איך יליף בש"ס שו"כ מע"ע באמת אינו בש"ס כלל אלא שהתוס' כתבו כן אמנם הא קשי' אמאי לא ניליף מניזקין דשו"כ מהני בע"כ ודמי לקידושין דגוף הנתינה היא מדעתו אלא דהוא רוצה כסף ונוטל שו"כ בע"כ וזה קשה בדברי הרשב"א והר"ן עצמם לאחר שכתבו דבע"ע צריך קרא משום דבע"כ. ובניזקין צריך משום דבעי מיטב וא"כ תו לא הוי שני כתובין דאפשר לעשות צריכותא מטעמים הנ"ל וא"כ נהי דמכ"ע ליכא למילף אבל מניזקין שפיר יש ללמוד ואם נאמר דלא כתבו כן רק לרווחא דמילתא ור"ל דלאחר שנתבארו טעמים אלו בע"ע וניזקין שוב א"צ ללמוד משם די"ל בקידושין מסברא כיון דנתרצית עכ"פ אזדא לי' ספיקו של המוהרי"ט דמ"מ ילפינן מניזקין לענין בע"כ וצ"ע

ה' הרמב"ם פ"ד כ' דהא דבפחות משו"פ חיישינן שמא שו"פ במדי היינו דוקא בדבר המתקיים להוליכו שם ויהי' שם שו"פ אבל בדבר שאינו מתקיים ליכא למיחש כיון דהכא לא שוה וקודם שיגיע למקום היוקר יופסד ע"כ ושפטו מזה דדעתו דאם ידעינן בודאי ששו"פ במקום אחר הוי קידושין גמורין מדאורייתא. אמנם שיטת הרמב"ן והרא"ש דאפי' שו"פ במקום אחר לא הוי קידושון מהתורה דאין לממון אלא מקומו ושעתו אלא דהא דחיישינן שמא שו"פ במדי היא משום גזירה דהרואין שמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין גם במקומו לא יחוש וא"כ אין חילוק בין דבר המתקיים לאינו מתקיים ולעולם חיישינן מדרבנן משום גזירה הנ"ל והר"ן החזיק דברי הרמב"ם וכ' וז"ל לפיכך נ"ל דאי שו"פ במדי קידושי תורה הם דכיון שהיא נתרצתה בהן ושו"פ באיזה מקום וכו' הו"ל כאלו אמרה לדידי שוה כדאמרינן לגבי חמשה סלעים של פדיון הבן עכ"ל. ולכאורה לפי טעמו שנתן לשיטת הרמב"ם אין חילוק עוד בין דבר המתקיים או לא די"ל כיון דשו"פ באיזה מקום תורת כסף עליו ויכולה לומר גם כאן לדידי שוה לי דבשלמא באינו שוה בשום מקום א"י לומר לדידי שוה לו דלא דמי לה' סלעים של פדיון הבן משום דפחות משו"פ לא הוי כסף וא"י לעשות ברצונה כסף ממה שאינו אבל אם שוה באיזה מקום ל"ל דבר המתקיים להוליכו שם דכבר י"ל דמקרי כסף גם כאן וידעתי שיש לדחוק דאע"ג ששו"פ באיזה מקום מ"מ אם אינו מתקיים להוליכו שם לא מקרי כסף. אמנם לפי מה שהצעתי בפתיחת דברי ניחא שפיר דהא גם זולת זה שאינו שו"פ כאן אינו כסף בעצם רק דשו"כ הוי ככסף משום דיכול למכור וליקח כסף א"כ לזה לא מהני לדידי שוה לי פרוטה דהא אם תמכור זה לאחר לא יתן פרוטה וא"כ בכה"ג לא הוי שו"כ ככסף לכן בעינן דוקא שיהי' דבר המתקיים להוליכו למקום היוקר ותוכל לוקח שם פרוטה. וממוצא הדברים יש ללמוד ולפשוט מה שנסתפק הר"ן לעיל מינה בסוגיא דפדיון הבן אם יכולה אשה לומר על פחות משו"פ לדידי שוה לי אף באינו שוה בשום מקום ולפי מש"כ באינו שוה בשום מקום א"י לומר לדידי שוה לי כיון דאינו כסף בעצם רק דשו"כ ובכה"ג לא הוי שו"כ ככסף דאם תמכור לאחרים שאינו שוה אצלם לא תקח פרוטה ודו"ק

ו' וראיתי לבאר מש"כ דאם מקדשה בדבר שא"י למכור אע"ג דמטי' לה הנאה שהוא שו"פ מ"מ אינה מקודשת ולא דמי לאדבר עליך לשלטון דמקודשת בהנאה דמטי' לה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאחד בשביל זה דהתם דעתה על הנאה זו ונתקדשה בפרוטה דמשתרשא לה. אבל במקדשה בחפץ אין דעתה על הנאה דמשתרשא לה משלה כ"א על החפץ עצמו והחפץ לא מקרי כסף אם א"ו למכור ולעשות כסף דשו"כ ככסף צריך להיות כשמו שוה כסף ר"ל