תפארת מנחם על הרמב"ם קלח

דבמה שאומר מזיד הייתי למיפטר נפשי' מקרבן מחייב להשליח ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן ולא דמי למשנה דכריתות דמיירי רק לגבי עצמו למיפטר נפשי' מקרבן ואינו חב ומחייב לאחרים כלל ועפי"ז יש לתרץ גם דברי הר"מ ז"ל שהוצרך להביא ראיה מפ"ק דב"מ משום דממשנה דכריתות באמת אין ראי' כמ"ש דיש לחלק כנ"ל דשם אינו חב לאחרים אבל בפ"ק דב"מ נראה דאפילו במקום שחב לאחרים נאמן לחכמים לומר מזיד הייתי כגון במעילה למיפטר נפשי' מקרבן ולחייב את השליח דפריך התם מה לפיו שכן מחייבו אשם תאמר בעדים שאין מחייבין אשם ומשני דר"א כר"מ ס"ל דעדים מחייבים אשם ע"ש ואם איתא גם לחכמים משכחת לה דעדים יחייבו אשם כגון באמר לשליח הבא דאינו נאמן לומר מזיד הייתי משום דחב ומחייב להשליח משמע דגם בכה"ג נאמן וא"ש ודוק מ"מ לעיקרא דמילתא נקטינן מהני מילי מעליותא דבמקום שנמשך איזה חוב לאחרים א"א מע"ר ואינו נאמן משום דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו בדבר שנוגע לאחרים ואין הדבר תלוי בכוונה לטובה או לתשובה כמו שנתבאר לעיל בכוונת התוס' בעיקר החילוק בין פלוני רבעני כו' ובין אכלתי חלב מזיד משום דבאכלתי חלב אין הדבר נוגע רק לגבי עצמו למיפטר נפשי' מקרבן ואין אנו יכולין לחייבו ומכ"ש שיש איסור לפי"ד להביא חולין בעזרה ובמה דמבואר מדבר' הר"מ ז"ל דנאמן אפילו במקום דאיכא חוב לאחרינא העיקר כדברי התוס' שם דאינו נאמן ומסוגיא דב"מ אין ראיה דלא נאמרה רק לשקלא וטריא וגם בלא"ה יש לדחות ומובן למעיין שם וכ"כ המהרש"א שם בשם התוס' ישינים דבמזיד אינו נחמן וע"כ מטעם שנתבאר:

כד ובזה הונח לן דברי הראב"ד ז"ל מובא בר"ן פ' המדיר בהאכילתו שאינו מעושר דפריך הש"ס אי דידע יפריש אי דלא ידע מנא ידע ומקשו אמאי לא מוקי כשהאשה עצמה הודית ותי' הראב"ד דאינה נאמנת דא"א משים עצמו רשע וכ' בפני יהושיע דאע"ג דאיכא למימר בכגון שיש שם עוד מאותו הכרי וכוונתה לטובה שלא להכשיל עוד מכאן ולהבא ובכה"ג נאמנת אך ז"א דא"כ למה לה להודות תפרוש עתה עכ"ד ולפי מש"כ א"צ לזה דאפילו מתכוונת לטובה א"א מע"ר ואינה נאמנת לפסול עצמה לגבי בעלה והתוס' בכריתות לא כ"כ רק לגבי עצמו ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה בספר סדרי טהרה סי' קפ"ה על הש"ע יו"ד סי' קע"ז סעיף י"ב המקבל מעות למחצית שכר וטוען שהלוה לו בריבית אינו נאמן דא"א מע"ר וכו' ואמאי אינו נאמן הא כוונתו לטובה שלא לעבור על האיסור של ריבית ובכה"ג נאמן כמ"ש התוס' בכריתות עכ"ל והניח בצ"ע ולפי מש"כ ניחא דשם חב לאחרים דהיינו להמלוה להפקיע מחצית שכרו לכן אינו נאמן:

כה ומעתה מה שדחה השעה"מ לעיל פ"ט דברי עצמו במ"ש בישוב דברי רבינו מחמת סברת התוס' בפ"ק דב"מ ובכריתות דיחוי זה חוזר ונראה לישב דברי רבינו כאן בטמאה אני לך ברצון דאינה נאמנת אע"ג דמפסדה לכתובתה ובטענת מאוס עלי פ' לעיל פי"ד דנאמנת מטעם דמפסדת כתובה דהכא טעמא אחרינא איכא דא"א מע"ר ולהכי אינה נאמנת במגו דא"ב אמרה מאוס עלי דבמקום דמע"ר לא מהני מגו ומה שדחה השעה"מ דהא הכא כונתה לטובה שלא תיבעל באיסור כל ימיה ז"א דלא מהני כ"ז למיפסל עצמה לגבי בעלה והתוס' לא כ"כ רק גבי אכלתי חלב במזיד דאין הדבר נוגע כ"א לגבי עצמו ומה שסיים הרמב"ם דאין משגיחין על דבריה משום שמא עיניה נתנה באחר כ' בשעה"מ דהוצרך לזה דאע"ג דאמרי' בכ"מ א"א מע"ר מ"מ טעמא בעי למה משקר ומשים עצמו רשע ולכן הוצרך נמי הכא למיהב טעמא מה ראתה על ככה לשקר עכ"ד ולענ"ד נראה דאע"ג דבעלמא לא בעינן טעמא אלא אמרי' דאינו נאמן להעיד על עצמו שהוא רשע במקום שיש חוב לאחרים משום דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול מגזה"כ אפילו אומר אמת כידוע מהפוסקים אכן בנ"ד דשייך לומר שוי' אנפשי' חד"א ובכה"ג אם הדבר אמת איך מאכילין לאדם דבר האסור וכן ראיתי בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' ע"ד דבתשו' גאוני בתראי עמדו בחקירה זו הט"ז ואחיו הגאון מוהר"י הלוי ז"ל אם במקום דשוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא אמרי' א"א מע"ר ולכן י"ל דעכ"פ צריך טעמא למיהב די"ל שמשקרת כי היכי דלא ליהוי כמאכילין אותה דבר האסור לה ודוק:

ובזה מיושב מה שהקשה בס' מ"צ מובא בשעה"מ לעיל פ"ט בהא דאמרי' בסוף נדרים במאי עסקינין אי נימא באשת ישראל וברצון מי אית לה כתובה ואיפכא הו"ל לאקשוי' אי בא"י וברצון אמאי נאמנת ויוצאת הא א"א מע"ר. והשעה"מ תי' בטמאה אני לך ברצון ל"א א"א מע"ר דמתכוונת לטובה עפ"י דברי התוס' וכבר נתבאר דז"א אכן לפי מש"כ ניחא דכיון דבטא"ל שוי' אנפשה חד"א לא הוי אמרי' א"א מע"ר אי לאו טעמא דמשקרת משום דעיניה נתנה באחר ולכן למשנה ראשונה דלא חששו לענ"ב משום דמזלזלא נפשה כולי האי וכמ"ש הר"ן שם דגם טעמא דאין אדם משים עצמו רשע לא שייך אמנם הרמב"ם לדידן דקי"ל כמשנה אחרונה דיש לחוש לענ"ב שפיר י"ל דאינה נאמנת דא"א מע"ר וא"ש ודוק היטב:

כו והנה לעיל אות ט"ו כ' לתרץ הא דאינה נאמנת בטא"ל ברצון במגו דמ"ע כיון דגם עתה מפסדת כתובה משום דבמ"ע הדין שכופין אותו להוציא ואם אין הדבר אמת שמאוס הוא עליה הוי גט מעושה שלא כדין והגט פסול משא"כ בטח"ל ברצון דאין כופין אותו להוציא כיון שמעשיה הרעים גרמו לה תיעגן ותיתב כמ"ש בשו"ת ברית אברהם בשם המג"א על התוספתא ואנן חשדינן לה שענ"ב ואומרת כן אולי יוציא אותה ברצונו שיחוש לדבריה וכמ"ש לקמן דלמיחש מיהא בעי לי"ש לכן אין להאמינה במגו דמ"ע דאינ' רוצה לעמוד באיסור א"א כל ימי' ולפי מה שהעליתי כאן דאינה נאמנת בטא"ל ברצון דא"א מע"ר לכן גם מגו דמ"ע לא מהני דא"א מע"ר אפילו כשיש מגו ויש נ"מ בין שני התירוצים לענין אשת כהן האומרת נאנסתי וצווחת איני רוצה להכשילו באיסור ואני רוצה לצאת בלא כתובה. והנה הא דמפסדת לעצמה כתובה לא סמכינן ע"ז כמ"ש הגאון בס' אבני מילואים הבאתיו לעיל אות ה' דדוקא במאוס עלי דלא משעבדא ליה בענין זה כמ"ש הרמב"ם דאינה כשבויות חרב שתיבעל לשנוי לה לכן הך חששא דענ"ב לא מהני לאפוקי לה מדינא במקום דאיכא הוכחה דקושטא קאמרה מדמפסדת לעצמה כתובה אבל בטא"ל דמדינא אינה נאמנת כיון דמשעבדא ליה כמ"ש הר"ן לכן לא משגחינן על הוכחה זו דפסידא דכתובה עכ"ד ואע"ג דלעיל שדיתי נרגא לדחות סברא זו היינו לענין אשת ישראל ברצון אבל לענין אשת כהן באונס הדברים נכונים כמו דמבואר למעיין שם בדברינו וזיל בתר טעמ' יעו"ש וגם לפי מה שכ' לעיל אות ז לחלק דבטא"ל לא אזלינן בתר הוכחה זו דפסידא דכתובה כיון שיש תקנה ע"י הפקעת הקידושין משא"כ במ"ע וא"כ ה"ה באשת כהן אמנם לענין אם נאמין לה במגו דמ"ע כיון שרוצית לצאת בלא כתובה יש נ"מ דלפי תי' הראשון הנ"ל גם באשת כהן באומרת טא"ל באונס ורוצית לצאת בלא כתובה מ"מ אין לה מגו דמ"ע דאינה רוצית לעמוד באיסור א"א כל ימיה משא"כ בטא"ל דיודעת דהדין דאין כופין כמשנה אחרונה אלא שסוברת שיגרשה ברצונו אבל לפי תי' השני דא"א מע"ר ולא מהני מגו א"כ זה דוקא באשת ישראל ברצון אבל באשת כהן שאומרת נאנסתי יש להאמינה במגו דמ"ע וחייב להוציאה ולא קשי' מהא דתנן בנדרים דחזרו ואמרו האומרת טא"ל תביא ראיה לדבריה דשם מיירי כשרוצית ליטול כתובה כדקתני במשנה ראשונה שלש נשים יוצאת ונוטלות כתובה ע"ז קאי דחזרו לומר שמא ענ"ב ותביא ראי' לדבריה אבל כשרוצית לצאת בלא כתובה יש כאן מגו דמ"ע וא"צ ראיה כמו שנתבאר אכן לפי מש"כ לעיל אות י"ד לתקן עפ"י ד' מהרי"ט מובא בכנה"ג בדיני מגו דא"א מגו להוציא מחזקת א"א וא"א להוציא מחזקת הבעל לפי"ז גם באשת כהן שאומרת נאנסתי ורוצית לצאת בלא כתובה מ"מ אינה נאמנת במגו דמ"ע ואין משגיחין על דבריה:

כז ועתה נבוא לסוף דברי הרמב"ם שכתב אין משגיחין בדבריה שמא ענ"ב אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספות וכו' ע"כ. והדבר תמוה כיון שאין משגיחין בדבריה ואין אנו מאמינין לה שזינתה והרי הוא יושבת תחת בעלה בהיתר איך נפסיד לה הכתובה ונאחז החבל בתרין ראשין והא דאמרי' בש"ס סוף מס' נדרים אי באשת ישראל ברצון מי אית לה כתובה היינו משום דקאי על משנה ראשונה דקתני יוצאות ונוטלות כתובה לכן כיון דנאמנות פריך שפיר אבל לדידן וכפי מ"ש הרמב"ם דאינה נאמנת קשה. אכן הרמב"ם עצמו בפי' המשנה בנדרים שם ביאר טעם הדבר משום דפלגינין דיבורה וז"ל ולא נאמר היית מכחיש אותה ומפני כך היית בא עליה א"כ מחויב אתה בכתובה שהעיקר אצלינו פסוק ומוסכם בכל התורה דפלגינן דיבוריה ר"ל שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לאיזה ענין שיהיה ולא נאמינהו לענין אחר עכ"ל אבל מ"מ עדיין לא הונח בזה דלא מצינו בש"ס לומר פ"ד בכה"ג שאי אפשר לחלק את הענין דממ"נ או זינתה או לא זינתה ולא דמי לפלוני רבעני לרצוני דאפשר לחלק הענין דפלוני רבע לאחר וכן בהרגתיו י"ל דנהרג ולא על ידו ולכן אפשר שתהיה עיקר העדות אמת אע"ג דהאי דבור שאמר לגבי אינו