תפארת מנחם על הרמב"ם קלז

שנתבאר בדבריהם בשאר מקומות ממילא גם שם במס' מכות דבריהם נכונים דנאמן לגבי עצמו לפטור עצמו מגלות ואין כח לב"ד לחייבו נגד טענת ברי שלו אע"ג דמשים עצמו רשע ואחרי שזכינו לזה ממילא דלא קשה על דבריהם מכתובות דף י"ח בעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דשם באים לפסול עדותן שבשטר ונוגע להמלוה אינם נאמנים אע"ג דכוונתם לטובה להציל הלוה ולעשות תשובה מ"מ עדיין לא יצאו מכלל אין אמע"ר ודמי לפלוני רבעני דאינו נאמן לפסול עצמו לעדות לגבי אחרים וכמ"ש התוס' חילוק זה וא"ש והנה אחר זמן רב שכ' זה מצאתי און לי בשו"ת חתם סופר סי' ד' ואין להביא ראיה ממ"ש תוס' ב"מ דף ג' וכו' דהתם לא יכול לחייבו קרבן על כרחו והוא צווח איני רוצה להביא חולין לעזרה אבל מנא לן להאמינו בשומו עצמו רשע לאסור אשה על בעלה אפילו באומר דרך וידוי ותשובה עכ"ד עי"ש:

כ ולכאורה הי' נראה לומר דהא דאמרן דא"א מע"ר למיפסל נפשיה היינו דוקא לפסול עצמו לעדות לגבי אחרים משום דלענין לפסול אדם לעדות לזה צריך עדות גמורה שני עדים מעידים עליו שהוא פסול והראב"ן דף קי"ז כ' דהא דפלוני רבעני הוא ואחר מצטרף דפ"ד היינו דוקא כשהאחר אינו מעיד כמוהו דהיינו שאינו אומר שהוא נרבע לרצוני אלא שמעיד שאותו פלוני רבע למאן דהוא אבל אם מעיד כמוהו מצטרף אותו אחר עמו שיהיה נפסל לעדות אך לא קי"ל כוותי' בהא דאפילו כשיש עוד ע"א עמו מ"מ א"א מע"ר לפסול עצמו לעדות דהוא קרוב אצל עצמו וא"י להצטרף בזה אפילו עם אחר. אמנם כשאינו פוסל עצמו לעדות נאמן לגבי עצמו להשים עצמו רשע אע"ג שיש חוב לאחרים בזה ולזה נוטין דברי הגה"א פ' הגוזל קמא שכ' דלמיפטר נפשיה מממון אדם משים עצמו רשע והיינו טעמי' דלא גרע משאר טענת ברי שאין הב"ד יכולין להוציא ממנו ואע"ג דמשים ע"ר נאמן לגבי עצמו אע"ג דממילא נמשך חוב לגבי אחרים לית לן בה והא דאמרינן בקידושין בשניהם מודים דלא מהימני משום דקמחייב לאחרינא היינו משום דאינם נאמנים למשוי' איסורא לגבי אחרים להוציא מחזקת פנוי' ואין אישות לחצאין לכן לא מהימני גם לגבי עצמה אבל הכא דעכ"פ ראוי להאמינו לגבי עצמו בטענת ברי לא משגחינן על חוב דאחרים:

כא והנה הריב"ש סי' קע"א כ' דבהנך ג' עבירות שהדין שיהרג ואל יעבור אם עבר אעפ"י שחילל השם מ"מ אונס הוא ופטור וכשר לעדות ע"כ ובשו"ת נודע ביהודא חאה"ע סימן ע"ד הביא בשם חכם גאון ספרדי ז"ל שהקשה עליו מהא דאמרי' בכתובו' דף י"ט אר"ח קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופירש"י הלכך כי אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות משוי נפשייהו רשעים ואינם נאמנים מבואר מזה דהיכי דהדין דיהרג ואל יעבור אם עבר מקרי רשע ומיפסל בכך וגם רבא דפליג התם היינו דבשאר עבירות יעבור ואל יהרג אבל בהא דהיכי דיהרג וכו' אם עבר מיפסל לא פליג ע"כ וגם בתומים סי' מ"ו הקשה כן והניח בצ"ע ובקצוה"ח סי' ל"ה עמד ג"כ בקושיא זו וניחא לי' דלענין א"א מע"ר לא בעינן רשע דפסול לעדות ואע"ג דאינו נפסל מ"מ אינו נאמן לומר דעבר היכי דהדין דיהרג ואל יעבור דרשע מקרי עכ"פ בזה שחילל השם וא"א מע"ר עכ"ד מזה מבואר היפך דברינו הנ"ל דא"א מע"ר אע"ג דלא מיפסל לעדות מ"מ אינו נאמן היינו משום דיש חוב לאחרים שהוא המלוה שפוסלין שטרו לומר שלא הלוה היינו משום הא לא תברא דהנה הא דביארנו לעיל דברי התוס' במס' כריתות דלגבי עצמו נאמן להשים ע"ר היינו אליבא דרבנן דמתניתין שם דאמרו מה אם ירצה לומר מזיד אכלתי חלב דע"ז קאי שם התוס' אבל ר"מ פליג התם במתניתין וס"ל דאינו נאמן לומר מזיד הייתי ומסתמא היינו טעמי' דא"א מע"ר אפילו לגבי עצמו ובש"ס דכתובות קיימא התם אליבא דר"מ לפרושי טעמי' דגם באנוסים היינו מחמת נפשות אינם נאמנים וא"ש לשיטתו דאע"ג דאינם פוסלים עצמם לעדות מ"מ א"א מע"ר אפילו לגבי עצמו אבל אנן לדידן דקי"ל כחכמים דמס' כריתות דלגבי עצמו נאמן להשים ע"ר י"ל דנאמן אפי' במקום דאיכא חוב לאחרים ממילא וכמ"ש לעיל:

כב ועפ"י הדברים האלה אמרתי לתרץ מילתא דתמי' בש"ס שם דף י"ח דמתחלה אמר רמי בר חמא אסיפא דאם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים ל"ש באנוסים היינו מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים וממילא דברישא באין כת"י יוצא ממ"א אפי' מחמת ממון נאמנים וכדדחי ליה רבא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומסיק אלא ארישא איתמר ל"ש מחמת נפשות אבל מחמת ממון אינם נאמנים וקשה טובא הא רבא לא דחי אלא מה דהיה סבור רב"ח דבאנוסים מחמת נפשות נאמנים אפילו בכת"י יוצא ממ"א ופריך לי' כיון שהגיד וכו' אבל מה דהי' סבור דברישא באין כת"י יוצא ממ"א נאמנים אפילו במחמת ממון לא דחי לי' ואמאי הדר ביה ומתחלה מה קסבר ולבסוף מה קסבר ועיין בהפלאה שם שעמד בזה:

ונראה לתרץ דהנה בשעה"מ לעיל פ"ע כ' דלכן גבי הרגתיו וכו' וכן בפלוני רבעני לרצוני אינו נאמן אפילו במגו וכן בכ"מ דמשים ע"ר אינו נאמן אפילו במגו משום דמי יודע רוח בני האדם העולה על לבו ושמא מן המחכים למיתה הוא ורצונו דוקא בזה הטענה להשים עצמו רשע ולא שייך להאמינו במגו שהיה טוען טענה אחרת משום דאפשר שרוצה לשקר ולהשים ע"ר עכ"ד [ועיין בלבוש עיר שושן סי' רצ"ו שכ' כעין סברא זו לענין מגו לאפטורי משבועה מובא בש"ך שם בקצרה ואינו מובן כלל אך להמעיין בע"ש יבואר כוונתו] ולפי"ז י"ל דהא דהיה סבור רב"ח מתחלה דבאנוסים היינו מחמת ממון נאמנים ברישא לאו משום מגו דאין כת"י הוא דמגו לא שייך במקום דמע"ר מטעם הנ"ל אמנם הוי ס"ל כדאמר ר"ח אליבא דר"מ דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר נמצא דגם באנוסים היינו מחמת נפשות משוי נפשייהו רשעים ומ"מ נאמנים כיון שאין פוסלים עצמם לעדות וכמ"ש לעיל לדעת חכמים דמתניתין דכריתות ולכן נאמנים ברישא במחמת ממון במגו דמחמת נפשות ומגו זו אמרינן כיון דגם במחמת נפשות היו עושים עצמם רשעים והא דבסיפא אינם נאמנים במחמת ממון במגו דמחמת נפשות כתבו התוס' שם דמחמת נפשות לא שכיח ע"כ ור"ל דאין אדם טוען ברצון טענה דלא שכיח דיאמרו ששקר ענה אכן ברישא דאין כת"י יוצא ממ"א אע"ג דגם במחמת נפשות לא שייך מגו דאין כת"י הוא זה משום דעתה משוי נפשייהו רשעים ובאין כת"י לא הוי משוי נפשייהו רשעים ובכה"ג ל"א מגו כמ"ש לעיל מ"מ אם היו אומרים מחמת נפשות אזדא לי' האי סברא דנפשות לא שכיח דמ"מ לא יאמרו העולם שמשקרים כיון דהיה בידם לשתוק מלומר כת"י הוא זה משא"כ בסיפא כשכת"י יוצא ממ"א אמנם כ"ז לפום מה דהי' סבור מעיקרא דבאנוסים היינו מחמת נפשות לעולם נאמנים אפילו בכת"י יוצא ממ"א וא"צ למגו לכן ברישא נאמנים גם במחמת ממון במגו דמחמת נפשות ואז היו נאמנים בלא שום מגו וגם סברא דלא שכיח לא שייך כמו שנתבאר אבל לבתר דדחי לי' רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד נמצא דגם ברישא אם היו אומרים מחמת נפשות לא הי' מקום להאמינם כ"א במגו דאין כת"י היא זה ומגו לא מהני במקום שמשים ע"ר וכמו שכתבתי לעיל דס"ל לרב"ח דגם במחמת נפשות משוי' נפשייהו רשעים א"כ הדר ביה דבמחמת נפשות לא משוי נפשייהו וכדאמר רבא לר"ח לקמן דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ ולכן בע"כ ברישא דנאמנים היינו דוקא במחמת נפשות דלא משוי נפשייהו רשעים אבל במחמת ממון אינם נאמנים דאין כאן מגו דאין כת"י הוא זה או דאנוסים היינו מחמת נפשות כיון דבאותן הטענות לא הוי משוי נפשייהו רשעים ובמה שאומרים עתה מחמת ממון משימי' עצמם רשעים וכה"ג ל"א מגו כמ"ש השעה"מ משום שי"ל שזה חפצו להשים ע"ר ומכ"ש דא"ש טפי אם נאמר דהאי אלא אי איתמר ארישא רבא הוא דמסיק ליה לרבא לשיטתו דפליג לקמן על ר"ח במחמת נפשות דאינן משימים ע"ר ולכן הוצרך למיהדר מן הכל וא"ש ודוק כי נכון ע"ד פלפול:

כג אמנם לקושטא דמילתא נראה דגם אנן לדידן א"א מע"ר כ"א במקום שאין הדבר נוגע רק לגבי עצמו אבל אם נמשך מזה איזה חוב לאחרים אינו נאמן אע"ג דלא מיפסל לעדות וכמו שהוכיח בקצוה"ח סי' ל"ה מהא דעדים שאמרו אמנה הי' דברינו ועפי"ז יתבארו ד' התוס' בקידושין דף נ' ע"א במאי דאמרינן בש"ס שם בהבא לי מן החלון וכו' אי למיפטר נפשיה מקרבן קאתי הול"ל מזיד הייתי וכ' התוס' שם לא משום דבמזיד הייתי נאמן אלא דנראה טענתו מקובלת יותר ובשם הר"מ ז"ל כ' דבמזיד הייתי מהימן ומייתי ראי' מפ"ק דב"מ באומר אכלתי חלב במזיד דנאמן עכ"ד ותמה הפנ"י שם במ"ש מתחלה דבמזיד הייתי אינו נאמן והיאך אפשר לומר כן והא משנה ערוכה בכריתות באומר אכלתי חלב במזיד דנאמן ועוד תמה שם בדברי הר"מ ז"ל שמביא ראיה מפ"ק דב"מ ואמאי לא מייתי ממשנה דכריתות ע"כ ע"ש ולפי מש"כ א"ש מ"ש התוס' דאינו נאמן משום