תפארת מנחם על הרמב"ם קלו

בגרשתני אלא דמסיק דאפי' למשנ' אחרונה דבטא"ל לא מהימנא י"ל דמ"מ בגרשתני מהימנא משום חזקה וכו' ועכ"פ איך מדמה ופשיט גרשתני מדין טא"ל הא בטא"ל לא שייך חזקה דאין אמפב"ב כדמסיק וע"כ טעמא אחרינא איכא ומשום איסורא נגעו בה וזה לא שייך בגרשתני ואיך שייך למיפשט דבר מדבר בתערובות טעמים ועוד קשה לפי מה שתירץ הר"ן בתי' השני דלהכי למשנה אחרונה לא מהימנא דמדינא לא מצי לשווי' חד"א דמשעבדא ליה רק דבמשנה ראשונה ראו להאמינה משום דמזלזלא נפשה ובמ"א חששו לענ"ב ע"כ וא"כ קשה לרב המנונא דלית ליה האי סברא דלא עבידא לבזויי נפשה בתחלה מה סברו במשנה ראשונה לאוסרה ולבסוף מה סברו במ"א להתירה וכי איסור שבה להיכן הלך לכן נראה לתרץ כל זה ע"פ ד' הרא"ש שכ' שיש טעם טוב לדברי רב המנונא משום דבגרשתני כיון שמפקע' עצמה בלא גט ואם משקרת תעמוד באיסור אשת איש כל ימיה ודאי קושטא קאמרה אבל בטא"ל דאינה נאמנת למ"א משום שתובעת שיגרשנה בעלה חיישינן לענ"ב ורוצית להנשא לאותו אחר בהיתר ע"כ ולכאורה תמיה גדולה שדבריו נגד הסוגיא דא"כ איך פשיט רב המנונא גרשתני מטא"ל הא יש טעם טוב לחלק ביניהם ועוד דגם רבא לא דחי ליה בהא. אכן לפי מה שנתבאר הדברים נכונים מאד דר"ה הוי ס"ל דבאמת היינו טעמא דמשנה ראשונה דנאמנת דודאי קושטא קאמרה דאם משקרת כיון דהב"ד כופין אותו להוציא' הוי גט מעושה שלא כדת והגט בטל וחזקה שלא תרצה לעמוד באיסור אשת איש כל ימיה וא"כ ה"ה והוא הטעם בגרשתני ומסיק דאפילו למשנה אחרונה דלא מהימנא משום דלא ידע בה בעלה אבל בגרשתני חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ר"ל דהאי טעמא דאמרן דהאמינוה במשנה ראשונה משום חזקה דלא תרצה לעמוד באיסור א"א כל ימיה חזרו בהם במשנה אחרונה משום דלא ידע בה בעלה וחיישינן דעיניה נתנה באחר ורוצית ברוח תאנתה לעבור בשאט נפש על איסור אשת איש כיון דבעלה לא ידע מזה אבל בגרשתני דידע בה בעלה חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ר"ל שאינה מעיזה כ"כ לעבור ולעמוד באיסור א"א כל ימיה בדבר שבעלה יודע שהוא כן והוי העזה גדולה ותרווייהו איתנייהו בה דעומדת באיסור א"א ומעיזה פב"ב לכן נאמנת וא"ש ודוק כי נכון הוא

יז והנה בשער המלך לעיל פ"ט הט"ו עמד על דברי רבינו כאן דבאומרת טא"ל ברצון אינה נאמנת שדבריו סותרים למש"פ לעיל פי"ד באומרת מאוס עלי דכופין אותו להוציא משום דמפסדת לעצמה כתובתה קושטא קאמרה וכמ"ש התוס' בכתובות דף ס"ג: ורצה לתרץ דהכא טעמא אחרינא איכא דאינה נאמנת משום דאין אדם משום עצמו רשע ובה א"ש נמי דאינה נאמנת במגו דא"ב אמרה מ"ע דהיכי דמשים עצמו רשע אינו נאמן אפי' במגו אלא שאח"כ דחה תי' זה מדברי התוס' בב"מ דף ג' שכ' על מתניתן דכריתות מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וכו' דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע היינו שאינו נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה אין לנו לכופו להביא חולין לעזרה ע"כ וא"כ ה"נ דכוותי' באומרת טא"ל די"ל דמתכוונת לטובה ואינה רוצית להבעל לו באיסור שאסורה עליו ואין לנו לכופה על זה ואמאי לא תהיה נאמנת עכת"ד

יח אמנם לאשר רבים מקשים על סברת התוס' הנ"ל מסוגיא דכתובות דף ח' בעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע והא גם שם כוונתם לטובה ולעשות תשובה ולהציל הלוה שלא יפרע בחנם ועיין בס' שו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' ע"ד שהאריך בישוב קושיא זו אמנם נ"ל לבאר כוונת התוס' באופן אחר ועי"ז יתיישבו דברי הרמב"ם ג"כ כמו שעלה בדעת הגאון בעל שער המלך ולא יהי' סתירה מדברי התוס' כלל ולהיות שהכל הבינו דכוונת התוס' דהכל תלוי בתשובה ובכוונה לטובה ולבבי לא כן ידמה לכן מוכרח אני להאריך ולהעתיק דברי התוס' שהם בשלשה מקומות בשינוי לשון. הנה בפ"ק דב"מ דף ג' ע"ב כ' וז"ל וא"ת היאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני וי"ל דאינו נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה עכ"ל ובמס' כריתות דף י"ב כ' וז"ל ואע"ג דלא משוי אינש נפשי' רשיעא כדאמרינן גבי פלוני רבעני היינו לפסול נפשי' לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דאימר מתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה עכ"ל ולא הזכירו דעושה תשובה ועכ"פ דאין הדבר תלוי בתשובה כמו שהבינו רבים כיון דעושה תשובה אינו רשע עוד ולא שייך א"א מע"ר דאין זו הדרך מוציא אותו מידי רשעו במה שאומר מזיד הייתי ואינו רוצה להביא חולין לעזרה ולא תיקן חטאו בזה כמבואר בטוש"ע ח"מ סי' ל"ד מאימתי חזרת אוכלי איסורין. וביבמות דף כ"ה כ' וז"ל א"א מע"ר היינו לפסול עצמו אבל נאמן גבי אכילת חלב לומר מזיד הייתי דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו עכ"ל ולא הזכירו שם טעמא דכוונתו לטובה ולכן נראה לענ"ד דעיקר כוונתם בהחילוק בין פלוני רבעני לרצוני ובין אומר מזיד אכלתי חלב דשם בפלוני רבעני פוסל עצמו לעדות לגבי אחרים כדמיירי בסוגיא התם בזה אמרינן א"א מע"ר לפסול עצמו לגבי אחרים אבל בכאן גבי אכלתי חלב דאין הדבר נוגע רק לגבי עצמו נאמן על עצמו. ובש"ס דסנהדרין שם אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע והיינו לגבי אחרים אבל לגבי עצמו לא מיפסל משום קרוב ואדרבה אמרינן בכ"מ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והיינו טעמא דלגבי עצמו לא מקרי עד כלל כמ"ש הרא"ש בפ"ק דמכות בשם הראב"ד ז ל דמהאי טעמא לא אמרי' בפלוני רבעני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עי"ש וכן הוכיח בקצוה"ח דהודאת בעד ד לגבי עצמו לאו מתורת עדות הוא דהא אפילו עבדים וכל הפסולים אמרינן בהו הודאת בע"ד ועוד דאפילו הוא מתורת עדות אינו אלא ע"א ואמאי נאמן יותר ממאה אלא ע"כ לאו מתורת עדות הוא אלא דאדם נאמן על עצמו מה שאינו נוגע לאחרים ומכי הוא זה ילפינן לה וכמו שפירש"י בקידושין דף ס"ד וביבמות דף כ"ה ע"ב פירש"י וז"ל א"א מע"ר והא דקי"ל ל הודאת פיו כמאה עדים דמי ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות ולמיפסל לא עכ"ל ור"ל דלקנסא ולעונש מלקות גלי רחמנא אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו וכן למיפסל נפשי' ר"ל לגבי אחרים אין עדותו עדות משום דקרוב הוא מה שאין כן בממונא דאין הדבר נוגע רק לגבי עצמו נאמן מכי הוא זה ולכן לגבי עצמו הדין הוא שיהי' נאמן לומר מזיד הייתי למיפטר נפשיה מקרבן כיון שאין הדבר נוגע רק לעצמו ולכפרתו וזה הוא עיקר כוונת התוס' בחילוקם ודבר זה שנוי ומשולש בדבריהם בכל המקומו' הנ"ל דהא דא"א מע"ר היינו ליפסול עצמו ור"ל לגבי אחרים משא"כ לגבי עצמו למיפטר נפשי' מהימן ומה שכתבו בפ"ק דב"מ דעושה תשובה וכו' וכן מ"ש בכריתות דכוונתו לטובה אינו אלא תיקון הלשון אמנם עיקר כוונתם להוסיף עוד טעם שאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו וכמ"ש כן באמת ביבמו' דף כ"ה בקיצור כמובא לעיל לשונם אמנם מה שהוצרכו לזה י"ל לפי שיש עוד טעם דא"א מע"ר דאינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו חזקת כשרות שלו וכן פירש"י בכתובו' דף י"ח ד"ה א"א מע"ר ע"ש אכן בחי' הרשב"א בקידושין דף ס"ו כ' ואסברה לן הגאון בפנ"י במס' כתובות דף כ"ב דלא אמרה תורה אזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר עשתה התורה ספק במקום חזקה כודאי עד שהב"ד עונשין וסוקלין על החזקה כיון שהעובר מוזהר עלי' כודאי משא"כ אם העובר אמר ברי נגד החזקה אין כח לב"ד לענשו ולחייבו עכ"ד ולכן כיון שנאמן לגבי עצמו להשים עצמו רשע נאמן ג"כ להוציא עצמו מחזקתו ולמיפטר נפשיה מקרבן דאין כח לב"ד לחייבו קרבן נגד טענת ברי שלו אע"ג שהוא נגד החזקה חזקת כשרות דילי' ומכ"ש שלפי דבריו יש איסור חולין בעזרה ומ"מ העיקר מה שהוא נאמן לומר באכילת חלב מזיד הייתי משום דהוא לגבי עצמו ונאמן בכל מה שיאמר כיון שאינו נוגע לגבי אחרים לא להנאה ולא להיזק וכל מ"ש התוס' שעושה תשובה וכוונתו לטובה אינו אלא תיקון לשון ועיקר תירוצם אינו תלוי בזה אלא דהחילוק הוא בין לעצמו לאחרים ומבואר למבין

יט והעד הנאמן לדברינו בכוונת דברי התוס' דבריש מס' מכות גבי מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות כ' וז"ל וא"ת היאך יכולין לחייבו גלות בעדותן הא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכלתי חלב ע"כ ותמה במהרש"א שם וז"ל ותימה הא א"י לומר מזיד הייתי תירצו בתוס' פ"ק דב"מ דאינו משים עצמו רשע ועושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות אי אפשר לומר כן עכ"ל ומה אעשה ואדונינו מאור עינינו הבין דברי התוס' כפשטן ולכן תמה על דבריהם שם אמנם לפי מ"ש דגם שם אין כוונתם דתלוי בתשובה ובכוונה לטובה שלא להביא חולין לעזרה כ"א העיקר הוא שנאמין לגבי עצמו ואין כח לב"ד לחייבו קרבן נגד טענת ברי שלו כמו