תפארת מנחם על הרמב"ם קלה

הקידושין דמעיקרא אי אפשר שיחולו עוד לאחר זמן דאז בטל מעשה הביאה [עיין בשו"ת ת שאגת אריה סי' צ"ג] וכן בשטר אם נקרע או נאבד השטר בתוך הזמן כמבואר מתוך סוגיא דקידושין פ' האומר דף ס' וברשב"א ור"ן שם וברמ"א סי' ז' וא"כ כשיפקיעו הקידושין דמעיקרא יתבטלו לגמרי דאם לא חלו מעיקרא גם לבתר זימנא לא חיילי וא"כ בכה"ג מה הועילו חכמים בתקנתן דאם יפקיעו הקידושין הרי הוא יוצאת ממנו כרצונה ולקדשה מחדש אין לכוף אותה דאין אשה מקודשת אלא לדעתה

והנה מצאתי בשו"ת ברית אברהם חאה"ע ע סימן נ"ט שעמד בזה על תי' הנ"ל וניחא לי' דהא דהוצרכו להפקיע הקידושין משום דראוי להאמינה דשוי' אנפשה חד"א ולכן אמרינן אם אמת הדבר שזינתה יופקעו הקידושין ושוב אין כאן חשש איסור ועי"ז תו אמרינן דלא מהימנא שזינתה דעיניה נתנה באחר וצריכה לדור עמו דהרי היא אשתו כמקדם מה תאמר הא שוי חד"א ז"א דאם זינתה נפקעו הקידושין עכ"ד ועדיין לא הונח בזה נהי דיתורץ בזה הא דצריכה לדור עמו מ"מ איך אוכלת בתרומה כיון דאם אמת הדבר נפקעו הקידושין לגמרי כנ"ל לכן נלענ"ד דלמשנה אחרונה היכי דקידשה בביאה או בשטר אמרו שיחזור ויקדשה אפילו בע"כ דמדינא דאורייתא מהני קידושין בע"כ כדאמרינן בפ' חזקת דף מ"א תלוה וקידש קידושיו קידושין אלא דהוא עשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וכאן הוא עושה כהוגן עפ"י חכמים ואוקמוה אדאוריי' מפני התקנה שלא תהא אשה נותנת ענ"ב ומקלקלת על בעלה כן נ"ל לפי תי' זה של הר"ן והא דלא אישתמיט הש"ס לאשמועינן הא דחוזר ומקדשה היינו משום דרוב קידושין על ידי כסף דאין צריך לזה כמו שנתבאר

יב והר"ן דחה תי' הנ"ל דא"כ באומרת טא"ל שנאנסתי מנתין או ממזר דלא מהני לזה הפקעת הקידושין לא תהיה מותרת לבעלה ואינה במשמע ע"כ וראיתי להגאון בספר עצי ארזים סימן ו' שהקשה עליו וז"ל עדיפא הו"ל לאקשוי' דמוכח להדיא מסוגית הש"ס שאינו כן דההיא איתתא דכל יומא הוי מקדמא ומשיא דגברא וכו' א"ל א"כ חד מן נכרים אהוליי דהוי הכא וא"ר נחמן עיניה נתנה באחר והא שם מיירי באשת כהן כמ"ש הר"ן עצמו דאל"כ בלא"ה מותרת דשוגגת ואנוסה היתה לפי"ד ונכרי פוסל לכהונה ואפ"ה התירוה אע"ג דלא שייך טעמא דהפקעת קידושין עכ"ד והניח בתימה ולענ"ד לק"מ דהנה הא דהוצרכנו לסברא דאפקעינהו לקידושין משום דאי לא"ה קשה איסור שבה להיכן הלך הא שוי' אנפשה חד"א והיינו דוקא בגוונא דמתניתין שאומרת שברור לה שנאנסה מאחר מבלעדי אישה:

אבל בעובדא דאהלויי דלפי"ד סברה שבעלה הי' אלא שהבעל אמר האי מעשה לא הוית האידנא ולפי דברי הבעל השיבה א"כ חד מהני נכרים וכו' ועכ"פ היא עצמה לא אמרה שאחר בא עליה וגם אינה יודעת דבר ברור בכה"ג לא שייך שוי' אנפשה חד"א דלגבי בעלה לא מהימנא לאפקועי שעבודי' וסברא זו אית לי' להר"ן אפילו לפי תי' הראשון ומוכרח כן מעובדא דיהודית אשת ר' חייא בקידושין דף י"ב וכמ"ש התוס' רי"ד שם אלא דקשיא ליה דמ"מ על עצמה נאמנת ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו] ובתי' השני חידש הר"ן דגם על עצמה ליכא חששא דחד"א כדעת הר"א ממיץ בתוס' שם וכמ"ש לעיל אות] ולכן הוצרך לתרץ דאפקעינהו כו' אבל בעובדא דאהלויי א"צ לזה דלא שייך שוי' חד"א לגבי עצמה כיון דאיהי לא קים לה לכן שפיר א"ר נחמן דאע"ג דהבעל ידע בעצמו שלא בא עלי' מ"מ א"צ להאמין לה דענ"ב והיינו משום דהי' הו"א דמדמזלזלא נפשה קושטא קאמרה לכן קאמר ענ"ב אבל דין דשוי' אנפשה חד"א לא שייך התם כלל וכ"כ בשעה"מ לעיל פ"ט דהיכי דהוא עצמו לא קים ליה דבר ברור וצריך לסמוך על אחרים ל"א שוי' חד"א וא"כ שם לק"מ הא דהתירוה ולכן הוצרך הר"ן להקשות דמשמע דאפילו אומרת בבירור שנאנסה מפסול מכל מקום מותרת ובכה"ג קשה דשוי' אנפשה חד"א ולזה לא מהני הפקעת הקידושין וז"ב:

יג ועפי"ז יש לישב דברי התוס' רי"ד בקידושין דף י"ב גבי עובדא דיהודית דאמרה אמרה לי אם קיבל ביך אביך קידושין כי זוטרת ואר"ח לאו כל כמינה דאמך דאסרת לך עילואי וכ' בתוס' רי"ד שם דלא הי' שוי' אנפשה חד"א משום דאגידא בי' ומשעבדא לי' וכו' וסיימו וז"ל והך דיהודית דמי' להנך עובדי דסוף נדרים באהלויי ונפטויי דא"ר נחמן ענ"ב כו' ורבים תמהו למה לא הביאו ממתניתין דשם ממשנה אחרונה אכן לפי מש"כ ניחא שפיר דממתניתין אין ראי' די"ל כתי' הראשון של הר"ן הנ"ל דאפקיעינהו לקידושין וזה לא שייך בעובדא דיהודית דקאמרה שקיבל בה אביה קידושין בקטנותה לכן הביאו ראיה דדמי' להנך עובדי דאהלויי דגם שם לא מהני הפקעת הקידושין כיון דלפי"ד נבעלה לפסול וע"כ צ"ל דהא דהתירה ר"נ משום דלא שייך שם שוי' אנפשה חד"א דלגבי בעלה לא מהימנא ולגבי עצמה לא שוי' חד"א כיון דאינה יודעת דבר ברור וה"נ גבי עובדא דיהודית לגבי בעלה לא מהימנא כיון דאגידא ומשעבדא ליה ולגבי עצמה ל"א שוי' נפשה חד"א כיון דגם שם לא היתה יודעת בעצמה בירור הדבר רק שסמכה על אמירת האם ולכן דמי' ממש להנך עובדא דאהלויי ודוק כי נכון הוא בס"ד

יד ועתה נשובה לתרץ דעת רבינו הרמב"ם דכיון דפסק לעיל פי"ד דבטענת מאוס עלי כופין להוציא א"כ אמאי פסק כאן בטא"ל ברצון דאין משגיחין ע"ד תהא נאמנת במגו דא"ב אמרה מ"ע כיון דגם עתה מפסדת כתובה ולכאורה הי' נראה לתרץ עפ"י מש"כ התוס' בכתובות דף ס"ג לגבי עובדא דיהודית דאינה טוענת ברצון מ"ע לכן לא הוי מגו אכן ז"א דודאי טענת טא"ל ברצון גריעא יותר דמזלזלא נפשה טובא שזינתה ברצון ואם איתא דמשקרת יותר הוי אמרה מ"ע וכמו שהקשו התוס' שם בעובדא דסוף נדרים בהאי גברא דהוי מהרזיק וכו' דליהמנא טא"ל ברצון במגו דמ"ע אע"ג שכ' בתחלה דאינה טוענת ברצון מ"ע לכן נראה לתרץ עפ"י מה שכתב מוהרי"ט מובא בכנה"ג בדיני מגו דא"א מגו להוציא מחזקת אשת איש וה"נ י"ל דא"א מגו להוציא אשה מחזקת בעלה לאוסרה עליו ואע"ג דכ' הר"ש בס' הכריתות והגהת מרדכי פ"ק דב"מ דבברי ושמא אמרי' מגו להוציא י"ל דהרמב"ם לא ס"ל כן ומה שהוכיחו כן מש"ס דכתובו' דף י"ב גבי משארסתני נאנסתי דנאמנת לר"ג מטעם מגו אע"ג דהוי להוציא מ"מ אינו מוכרח דהא יש שם עוד תי' אחר משום דחזקת הגוף מסייע להמגו לכן אמרינן אף להוציא וכמש"כ תי' זה בהגה"מ שם ועוד י"ל שם משום דשטר כתובה בידה אמרינן מגו להוציא כמ"ש הש"ך בדיני מגו ועוד י"ל כמש"כ הגידולי תרומה שער ל"ח דשם כיון דטענת המגו עדיפא יותר שהיתה מרווחת שאם היתה אומרת מוכת עץ אני לא הוי פסלה נפשה מכהונה לכן בכה"ג אמרינן מגו להוציא אבל היכי דליכא רווחא בטענה האחרת ל"א מגו להוציא אפי' בברי ושמא וא"ש

טו ועוד נלע"ד לתרץ דהנה מוהרי"ט ז"ל הקשה במשנה אחרונה דחזרו לומר דאינה נאמנת לומר טא"ל ואמאי ליהמנא במגו דא"ב אמרה גרשתני דהיתה נאמנת ותי' בשעה"מ לעיל פ"ט שאין זה מגו כלל שהרי היא רוצה שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר בהיתר לא כן בגרשתני שתפקיע עצמה מבעלה ותעמוד באיסור אשת איש כל ימיה עכ"ד: אמנם עדיין לא מיתרצא בהא קושית מוהרי"ט לפי מה דקימ"ל דב"ד שכפו שלא כדין לגרש במקום שא"צ לגרש הוי גט מעושה ואינו גט כדאיתא בגיטין דף פ"ח ובטוש"ע אה"ע סי' קל"ד א"כ גם באומרת טא"ל אם שקר בימינה והב"ד כופין אותו להוציאה ולפי האמת שלא נטמאה הוי גט מעושה ובטל ועומדת באיסור אשת איש כל ימיה ולכן שוב יש להאמינה במגו דגרשתני והדרא קושית מוהרי"ט והתי' על ק' זה יתבאר להלן בהלכה י"ט. אכן ממוצא הדברים דבטענת מאיס עלי דהדין דכופין אותו להוציא ואם היא אומרת שקר הוי גט מעושה שלא כדין ועומדת באיסור אשת איש כל ימיה אבל בטמאה אני לך ברצון נראה דאין כופין אותו להוציאה בגט ותיעגן ותיתב כיון דהיא גרמה לעצמה במעשיה הרעים למיתסר עליו וכ"כ בשו"ת ברית אברהם סי' צ"ג בשם מאור עינינו המג"א בספרו על התוספתא דבזינתה ברצון י"ל דאין כופין וא"כ י"ל דאמרה כן שסוברת כיון שתיתסר עליו באמירה זו מסתמא יגרשנה ברצונו הטוב ואז לא יהיה גט מעושה ותנשא לאחר בהיתר אבל לא בעית למימר מ"ע שכופין להוציא והוי גט בטל ואין רצונה לעמוד באיסור אשת איש כל ימיה ולכן ניחא לה יותר לומר טא"ל ברצון ואין כאן מגו וא"ש ודוק

טז ועפ"י דברים אלו יש לבאר הש"ס דסוף נדרים דבעי אשה שאמרה לבעלה גרשתני מאי ואמר רב המנונא ת"ש האומרת טא"ל דאפילו למשנה אחרונה דלא מהימנא דידעה דלא ידע בה בעלה אבל בגרשתני חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ודחי רבא אדרבה אפי' למשנה ראשונה דמהימנא משום דלא עבידא לבזויי נפשה וכו'. והוא תמוה מאד לכאורה דהנה מבואר דעיקר פשטותו של רב המנונא הוא ממשנה ראשונה דנאמנת בטא"ל וה"ה