תפארת מנחם על הרמב"ם קלד

ממין הם דברים אחדים כמבואר מחי' הרשב"א א ובתשו' חכם צבי סי' ק"נ כ' דגם הר"א ממיץ לא קאמר כ"א באשת כהן שנאנסה דהוי משום איסור זונה ואינו שוה בכל לכן י"ל דגם לכהן אינו אסור כ"א בידוע לו אבל במקום שא"י וגם אינו מחויב להאמין אין כאן איסור כלל לדידיה וממילא גם היא אינה מוזהרת אבל באשת ישראל ברצון אע"ג שהוא אינו מחויב להאמינה מ"מ לפי"ד הוא מוזהר וגם היא מוזהרת ומדמי לה למי שראה חלב שנפל לקדירה אע"ג דאין חבירו מחויב להאמין לו מ"מ לדידיה אסור עכ"ד וא"כ דהאיסור תלוי בה שוב אמרינן דשוי' אנפשה חד"א מתורת נדר וקונם ומדינא נאמנת ואסורה ודמי לטענת מאוס עלי דלא מהני הך חששא דעיניה נתנה באחר לאפוקי לה מדינא כיון דאיכא נמי הוכחה דמפסדת כתובה ודוק

ו וגם בשו"ת נודע ביהודא חאה"ע סי' ע' כ' לתרץ דברי הר"א ממיץ דדוקא לענין זה דכתוב בפרשה דלא יקחו איתרבו נשים לאזהרה אבל איסור אנוסה לכהן דלא כתיבה בהאי ענינא וגם אינו שוה בכל אין האשה מוזהרת עכ"ד וא"כ אף אם אנו נאמר לבאר דברי הר"ן דכיון דגבי דידיה לא מהימנא ולגבי דידה לא שייך שוי' אנפשה חד"א כיון דאינה מוזהרת ולא דמי לקונם תשמישך וא"כ עכ"פ ל"א כן רק גבי אשת כהן באונס אבל באשת ישראל ברצון לא שייך כ"ז ושוב אין חילוק בין אומרת טא"ל ברצון לטענת מ"ע דבתרווייהו נאמנת מדינא

ז לכן כשאני לעצמי נלענ"ד לחלק בין טענת מ"ע לאומרת טא"ל ברצון עפ"י מש"כ הר"ן בתי' הראשון וז"ל דכל שאמרה לבעלה טא"ל אפקעינהו רבנן לקידושין מעיקרא ונמצא דבשעה שנאנסה פנויה היתה עכ"ל בקיצור אע"ג שהר"ן דחה שם תי' זה דאכתי באומרת נאנסתי לנתין או ממזר לא מהני הפקעת הקידושין מ"מ באשת ישראל שאומרת טא"ל ברצון דאיכא עצה ותקנה בהפקעת קידושין י"ל דראוי לחוש לעיניה נתנה באחר ולא לסמוך על זה דמפסדת כתובה ומותרת לבעלה ע"י תקנה זו דהפקעת קידושין אפילו אי קושטא קאמרה משא"כ בטענת מאוס עלי דלא שייך תקנה זו וכיון דאיכא הוכחה דקושטא קאמרה מדמפסדת כתובה לא כייפינן לה דאינה מן הדין דאינה כשבוית חרב אבל הכא דאיכא תקנה לא ראו לסמוך ע"ז ובפרט דאינה הוכחה גמורה דאשה עשוי' ליתן עיני' באחר ולהפסיד כתובה כמ"ש הר"ן כן נ"ל נכון לחלק בין הנושאים

ח והנה כבר הבאתי לעיל דברי התוס' בכתובו' דף ס"ג דלאחר שכ' דעובדא דסוף נדרים בההוא גברא דהוי מהרזיק וכו' מיירי באומרת טא"ל ברצון הקשו לדעת הי"מ דבטענת מ"ע כופין להוציא א"כ אמאי לא האמינוה במגו דמ"ע כיון דגם עתה מפסדת כתובה והקשו בשעה"מ לעיל פ"ט ובס' א"מ סי' ע"ז אמאי לא הקשו בפשיטות לדעת הי"מ גם באומרת טא"ל ברצון תהיה נאמנת מה"ט דמפסדת כתובה וכ"כ לעיל אות דלק"מ דס"ל דטעמא דמירכס דחי להוכחה זו דפסידא דכתובה כמו שדחה הרגלים לדבר שהי' שם וכמו שנתבאר לעיל לכן הקשו מכח מגו דלא אלים טעמא דמירכס למדחי מגו אכן עדיין קשה דהיה להם להקשות דהיה ראוי להאמין לה במגו שהי' אומרת טמאה אני לך מפעם אחר ברצון דהיתה נאמנת דלא היה אז טעמא דמירכס וכמ"ש לעיל דזה היה הוכחת הרמב"ם ז"ל דבטא"ל ברצון אינה נאמנת אע"ג דמפסדת כתובה על כן נראה דגם דעת התוס' הוא כן דאפילו להי"מ דבטענת מאוס עלי נאמנת וכופין אותו להוציא משום דמפסדת כתובה מ"מ באומרת טא"ל ברצון ל"א כן ומטעם שנתבאר ולכן הוצרכו למגו דמ"ע וממילא דל"ק קושית השעה"מ הנ"ל

ט ובש"ס דכתובות דף ע"ב בענינא דמשמשתו נדה דפריך הש"ס היכי דמי אי דידע נפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה הקשו הראשונים ז"ל אמאי לא משני דמיירי כשהאשה עצמה הודית וכתבו הרשב"א והר"ן לתרץ בשם הראב"ד ז"ל דהיא אינה נאמנת משום דאין אדם משים עצמו רשע ודחו תירוצו דלענין גבי עצמה נאמנת להפסיד כתובתה ותירצו דלא שכיח שתודה ע"כ ולכאורה מדברי כולם נלמד דאם היתה מודה לא הוי אמרינן דעיניה נתנה באחר וע"כ היינו טעמא משום דמפסדת כתובה ולפי"ז נימא דחלוקים המה ג"כ על דינו של הרמב"ם כאן דבטא"ל ברצון אמרינן ענ"ב אע"ג שמפסדת כתובה. אכן לפי מש"כ דגם הרמב"ם לא קאמר רק בנד"ז דאיכא תקנה ע"י הפקעת קידושין משא"כ בטענת מ"ע דלא שייך תקנה זו וא"כ כיון דגם שם לא שייך תקנה זו כמובן א"כ לא דמי וי"ל דהם מודים להרמב"ם בדין זה איברא דלדעת הר"ן א"ל כן דהא הוא פליג גם בטענת מ"ע דאין כופין להוציא דאשה עשויה ליתן ענ"ב ולהפסיד כתובה וצ"ל אליבי' טעם אחר דהיתה נאמנת אם היתה מודה ול"א ענ"ב משום דהתם דהוחזקה מקודם נדה וכן בהאכילתו שאינו מעושר דטבל איתחזק איסורא אלא בנדה שאומרת שטבלה וכן בטבל נאמנת שתקנה הכרי נאמנת כיון דבידה היא כמבואר בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי אבל כשהיא עצמה מודה ל"א ענ"ב דאין זה כ"א חששא וספק ואינו מוציא מחזקת האיסור לכן אמרינן דכדברי' כן הוא כן נ"ל

י ואגב אמרתי לבאר דברי הר"ן הנ"ל הצריכים ביאור במ"ש וז"ל דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני לך אפקעינהו רבנן לקידושין דמעיקרא ונמצא דבשעה שנאנסה פנוי' היתה ומש"ה שרי' לבעלה ואוכלת נמי בתרומה עכ"ל הנה כוונתו הרצוי' מבוארת דל"א כן אפקעינהו רבנן לקידושין לגמרי כאן דא"כ איך אוכלת בתרומה אכן ר"ל דקי"ל האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דהקידושין חלין לאחר הזמן אע"ג שנתאכלו הכסף קידושין דהני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי כמבואר בטוש"ע אה"ע סי' מ' והכא נמי כיון דתלוי בדעתא דרבנן הם אמרו בנד"ז דלא יחולו הקידושין עד אחר מעשה הטומאה וזה כוונתו דכי היכי דבעלמא אפקעינהו לגמרי ה"נ הכא אפקעינהו לקידושין מעיקרא ונמצא דבשעה שנאנסה פנויה היתה ושרי' לבעלה ואוכלת נמי בתרומה. וממילא דלא קשה מה שרבים מקשים על תי' הר"ן דמה הועילו חכמים אם תאמר טמאה אני לך וגם תאמר נטולה אני מן היהודים דמפאת אמירתה טא"ל אי אפשר למישרי לה לבעלה כ"א ע"י הפקעת הקידושין א"כ שוב לא יוכל להפר לה כיון שנפקעו הקידושין אכן לפי הנ"ל דלא נפקא לגמרי וחלו אחר מעשה הטומאה לק"מ דשפיר יכול להפר מה שאומרת עתה נטולה וכו' אלא שעדיין קשה מה הועיל אם תאמר טא"ל וגם תאמר שכבר אמרה נטולה וכו' קודם שנטמאה ואם יפקיעו הקידושין עד אחר שעה שנטמאה שוב לא יוכל להפר דאין הבעל מיפר בקודמין אכן גם הא לא קשיא דפשיטא דאינה נאמנת לומר שנדרה ואסרה עצמה עליו דכיון דמשעבדא ליה לא מהימנא לאפקועי שיעבודי' וכמ"ש אח"כ בתי' השני גם לענין טא"ל אלא דעתה בתי' הראשון היה סבר הר"ן דגבי טמאה אני לך אע"ג דלא מהימנא לגבי בעלה מ"מ שוי' אנפשה חד"א מדין קונם ונדר וכמ"ש מוהר"י באסאן ז"ל מובא בשעה"מ לעיל פ"ט דכ"מ דשוי' חד"א מדין דרי איסור נגעו בה והחמירו בה חכמים דלא מהני שאלה כמו בנ"ש נע"ש אבל כאן שאמרה שנדרה ולא מהימנא שנדרה כבר כמ"ש רק דעתה שוי' אנפשה חד"א מתורת נדרה והוי כאלו נדרה עתה ולא עדיף מגוף הנדר כיון דמכח נדר קאתי ויכול הבעל להפר לה עתה בשמעו כיון דלא אפקעינהו הקידושין רק מעיקרא וחלו אחר מעשה הטומאה ועתה היא אשתו גמורה ויכול להפר מה שנדרה עתה כן נ"ל נכון

ועוד נלענ"ד דקושי' מעיקרא ליתא דאפילו נימא דיכולה למיעבד טצדקי שלא יוכל להפר לה כנ"ל מ"מ שפיר הועילו חכמים בתקנתן במשנה אחרונה דאלו למשנה ראשונה האומרת נטולה אני מן היהודים יוצאת ונוטלת כתובה וכופין אותו להוציאה והיינו משום דסמכו לומר דקושטא קאמרה דתשמיש קשה לה כמ"ש הר"ן אבל למשנה אחרונה דחזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ויפר חלקו ותהא משמשתו ואפי' תאמר בגוונא שלא יוכל להפר מ"מ אם רוצה להוציאה מוציא בלא כתובה דהיא נתנה אצבע בין שיניה וכן אם אינו רוצה להוציא כלל אין כופין אותו ותיעגן ותיתב ובזה סגי ויוסרו הנשים ולא תעשנה עוד כן ליתן עיניה באחר ולקלקל עצמה תדע דמה הועילו לדעת הרמב"ם והתוס' דבאומרת מאוס עלי כופין אותו להוציא אלא צ"ל דלא חששו לזה כיון שתפסיד כתובה ומכ"ש בגוונא דלעיל דלא נכוף אותו להוציא וכן צ"ל לדעת הפוסקים דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה כלל אם כן תוכל לידור ברבים וכה"ג מקשה המרדכי בקידושין פ' האומר עי"ש אלא ודאי דלא חששו רק לפי הדין דמשנה ראשונה דהיה הדין דכופין אותו להוציא וליתן כתובה א"כ כל אשה שתתלה עיניה באחר תעשה כן אבל למשנה אחרונה אין עוד חשש כלל וז"ב

יא האמנם דהא קשיא לי בדברי הר"ן תינח דקידש בכספא די"ל דהפקיעו הקידושין דמעיקרא ושלא יחולו עד אחר מעשה הטומאה כמו בקידש בכסף לאחר זמן אבל בקידשה בביאה דאם הפקיעו